פרק ב' בקהלת הוא המשך ישיר של מסקנת הפרק הראשון: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". שלמה המלך פותח כאן שלב חדש בבירור - לא עוד חקירה עיונית בלבד, אלא בדיקה מעשית של דרכי החיים. הקול אפרים מסביר שכל המהלך הזה הוא סדרת חקירות בענייני העולם הזה, מהי הדרך הנאותה, וכאן מגיעה החקירה הרביעית: האם השמחה היא תכלית האדם? והאמרי שפר מוסיף שכאן שלמה מתאר לנו את הליכות חייו שלו ואת מה שלמד מן הניסיון - כמי שצבר ניסיון עצום, הגם שלא חי שנים ארוכות, התנסה בכל מנעמי העולם הזה ובכל השלבים: היה במקום הגבוה ביותר, הגיע גם למקום הנמוך ביותר, וראה הכל. הוא כמו אומר: בוא ואספר לך מה עברתי על עצמי.
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל׃
רש"י מסביר: אמרתי - הואיל וכך הוא, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב, אם כן אולי בוא ונהנה אחרי תענוגות העולם הזה. למה לנו להוסיף דעת, כאשר הוספת הדעת גורמת פעמים רבות רק מכאוב? "אֲנַסְּכָה" הוא מלשון מסיכת יין, כמו "מסכה יינה" - עירוב היין במים. דרכם היתה למהול את היין במים, שכן היין היה חזק מאוד ולא ניתן לשתותו בלא מהילה. כלומר: אמסוך את היין ואשתה, ועל ידי זה אהיה בשמחה. "וּרְאֵה בְטוֹב" - ותמיד אראה בטוב.
ומה פירוש "וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל"? מסביר רש"י: ראיתי בנבואה שהרבה קלקולים באים מתוך השחוק. בלשצר מת מתוך משתה; אנשי דור המבול נשטפו מרוב טובה, שנהו אחרי הגשמיות שבעולם הזה. חשבת שאולי זו הדרך הנכונה? אומר שלמה: אני רואה שגם זה הבל.
וכאן מגיע כלל יסודי שכבר ראינו בפרק הראשון: המלבי"ם מדגיש שכל מקום שנאמר "אמרתי אני בלבי" - הכוונה לדברים שאינם אמת, ואילו "דיברתי בלבי" - לדבר אמיתי. לכן "אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה" אינו אמת. וכי זו הדרך, לנהות אחרי משתה היין? כל מקום שנאמר "אמרתי בלבי" - שלמה בא לומר: אמרתי דבר שלאחר מכן התברר לי שאינו הדרך הנכונה, שאינו הקו וההשקפה הראויה.
האבן עזרא אומר שכאן שלמה כביכול מדבר עם נפשו: אם החכמה מולידה כעס, אעזוב אותה ואעסוק במשתה, כפירוש רש"י. ובעניין "אנסכה" מביא האבן עזרא הסבר נוסף: כמו "אנסה אותך". אף שכאן לא נכתב בכ"ף סופית אלא בה"א, הוא משווה זאת ללשונות "אחוכה", "אשם עלי", "אכנכה ולא ידעתני". כלומר: אנסה את האפשרות הזאת של המשתה והשמחה, אולי זו הדרך.
הקול אפרים מדייק בלשון: "אנסכה בשמחה" - שמחה גופנית, שתייה, אכילה, מעדנים. "וראה בטוב" - לא טוב רוחני, אלא טוב שאפשר לראות אותו, טוב גשמי שאתה נהנה ממנו. כמו שנראה בהמשך: עבדים, עושר, קנייני ממון. את כל זה אמרתי אנסה, אולי זו הדרך שבה ישאב האדם את הסיפוק מחייו כאן בעולם הזה. ואז ראיתי שגם זה הבל - מה שחשבתי שהוא טוב, אין בו ממש.
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה׃
אמר רב אבא בר כהנא: כל שחוק שהאומות שוחקים ושמחים - מהולל הוא ומעורבב, וסופם תהולה. "מעורבב" הכוונה שבסופו של דבר לא יצא מזה אלא רע. ו"תהולה" - כפי שמסביר רש"י באיוב על "ובמלאכיו ישים תהלה" - מלשון הוללות וסכלות. סופם של כל אלה תהולה, שחוק ומהולל, ואין יוצא מזה אלא הוללות וסכלות. "ולשמחה" - זו של אומות העולם - "מה זו עושה": מה לישראל להיות שמחים עמהם? כשאתה רואה את הגויים שמחים, מה אתה שמח עמהם? בפשטות: שמחתם לא שמחתנו, מסיבותם לא מסיבותינו, תענוגיהם לא תענוגינו. וכמו שאומר הושע: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים".
ואיני מדבר כאן רק על מי שחוגג את הסילבסטר וכל אותם חגי גויים של אנטישמים ושונאי ישראל. אני מדבר על אדם שחושב לעצמו: הרי יש כאן איזו שמחה של הגוי, איזה חג, איזו שמחה סתמית - לא ולא, השמחות שלנו אינן השמחות שלהם. זו היתה גם צרתו של אותו הדור שהלך למשתה של אחשוורוש; הם לא הבינו שמשתה של אחשוורוש ושמחה של אחשוורוש - מה לנו להיות שמחים עמהם? "ולשמחה מה זו עושה" - מה עושה ישראל בשמחה ההיא של האומות.
ועוד מובא במדרש זוטא בשם רב אבא בר כהנא: מה מעורבב השחוק שאומות העולם משחקים בבתי תיאטראות ובבתי קרקסיאות שלהם, "ולשמחה מה זו עושה" - מה טיבם של תלמידי חכמים להיות נכנסים לשם. זהו אותו רעיון, אלא שכאן המדרש מוסיף ומפרט היכן הם שמחים: בתי תיאטראות ובתי קרקסיאות. בגרסה שהזכרנו קודם, שנקטה בלשון "מה לישראל", הדברים לכאורה מדויקים יותר.
מדרש נוסף כאן מביא דוגמאות למצבים שבשעתם נראו כשמחה גדולה, ולאחר מכן נוכחו לראות שהשמחה נהפכה לתוגה. "לשחוק אמרתי מהולל" - מה מעורבב השחוק ששחקה מידת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמינדב ראתה ארבע שמחות ביום אחד: ראתה יבמה מלך, בעלה כהן גדול, אחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה. כיוון שנכנסו בניה ויצאו שרופים - נהפכה שמחתה לאבל. זהו היום המאושר בחייה: כל משפחתה זכתה למשרות גדולות ורמות, ובאותו יום עצמו נדב ואביהוא נכנסים פנימה ויוצאים שרופים, וזהו "אחרי מות שני בני אהרן".
מכאן אנו למדים שלפעמים מה שאדם רואה עכשיו כשמחה - "שמחה מה זו עושה". האם אתה יודע אם השמחה הזאת צופנת תוגה, אבלות, צער? לכן צריך האדם לדעת שלא יגדיל יתר על המידה במידת השמחה כאשר קרה דבר טוב, שהרי אינו יודע בסוף אם אותו דבר שנראה לו כל כך טוב ומוצלח לא ייהפך חלילה לתוגה.
כולנו זוכרים איזו שמחה היתה כאשר כבשו את השטחים, כבשו את עזה, חזון ארץ ישראל השלמה. וכולנו זוכרים איזו תוגה ואיזה כאב לב היה כאשר היה צריך לפנות את כל זה, לקרוע את האנשים ממקומותיהם ומבתיהם, להרוס בתי כנסיות ובתי קברות וכל מה שהיה שם. הנה - מה שראית בזמנו כשמחה גדולה, אל תשמח כל כך מהר, אינך יכול לדעת מה ייצא מזה. גם השמחה הגדולה על עצם הכיבוש התגלתה לאחר מכן כעצם בגרון, שלא ידענו איך לצאת ממנו. כל מדינה ערבית שאתה מבקש לזרוק אליה את תפוח האדמה הלוהט הזה - בשום אופן אינה מוכנה. מנחם בגין חשב בזמנו, בהסכם השלום עם מצרים, שייקחו את מדבר סיני וגם את עזה. אמרו לו: עד כאן. עזה? תישאר לך, יהיה לך לבריאות, על זה איננו מוכנים לקבל שליטה. אמר להם: קחו את הפלסטינים, קבלו נדוניה - ולא רצו. גם הם הבינו שזה עצם שעוד שנים רבות תיחנק בה, שזה משהו שלא הולך להיות טוב.
אם כן, משהו שהיום אתה שמח ממנו יכול בהחלט להתגלות לך מחר כעצב וכסיבה לבכי. ואותו דבר גם להיפך: מה שהיום אתה בוכה עליו - למחר תשחק. כלומר, אם קרה לאדם דבר שאינו טוב, אל ימהר להצטער. אינך יכול לדעת - כל דעביד רחמנא לטב עביד - מי יודע איזה דבר טוב רוצה הקדוש ברוך הוא להוציא לך מתוך העניין הזה שכעת נראה לך כל כך גרוע.
המלבי"ם במשלי מבאר את ההבדל בין שחוק לשמחה: השחוק נראה בחיצוניות בלבד, ואילו השמחה היא בלב - שמחה תמידית בתוך לבו של האדם. ולכן לפעמים יש אדם שבוכה וצוחק כאחד: בוכה בלבו וצוחק בפיו. כלפי חוץ הוא נראה צוחק, נראה שהכל בסדר והכל נפלא, ובתוך לבו הוא בוכה. וכמו שכתוב על רבי עקיבא שבכה ושחק. יש אדם ששוחק ולבו כואב. אם כן, השחוק הוא החיצוני, ולכן "לשחוק אמרתי מהולל" - השחוק החיצוני הוא הוללות. "ולשמחה", זו הפנימית - "מה זו עושה".
האמרי שפר מחלק אחרת (ואינו הולך בקו של המלבי"ם, שאצלו שמחה היא תמיד השמחה התמידית, להבדיל מגילה שהיא דבר מתפרץ): שמחה היא דבר שיש בו באמת סיבה לשמוח - אדם שמצא הון, אדם ששמע בשורה טובה, אף שאלו סיבות גשמיות. ולעומת זאת השחוק הוא הדברים שאין בהם ממש, מושב לצים, ענייני ההבל שאנשים מתעסקים בהם - דבר שאינו סיבה אמיתית לשמחה. לפי זה ההנאות הפנימיות מכונות שמחה, כי האדם באמת שמח בהן באותה שעה; וההנאות החיצוניות נקראות שחוק, שכן רובן אין בהן ממש, רובן הבל ואינן דבר המתקיים. כל הנאה חיצונית היא בת חלוף, וכולה בגדר שחוק. ולכן "לשחוק אמרתי מהולל": אדם שעמל כל ימיו על ענייני השחוק, ההנאות והתאוות החיצוניות - זה מהולל, זה טירוף, זה שיגעון. שירבה אדם עמל כדי לאסוף דברים שאין בהם שום תועלת? הנאה חיצונית היתה, נגמרה ואיננה, וכל תענוג חיצוני הוא דבר שנגמר ולא נתן לך מאומה.
הקול אפרים מסביר שבמעשה האדם יש שלוש דרגות. הדרגה הפחותה: דברים שמביאים את האדם לחטאים. הדרגה האמצעית: דברים שאינם מביאים לחטא אך גם אינם מביאים למעשים טובים, למצוות ולעבודת השם. והדרגה השלישית: דברים המקרבים אותנו לעבודתו יתברך, לקיום התורה ולעשיית מצוותיו. השחוק, אומר הקול אפרים, הוא מן הסוג הראשון והגרוע: דברים שמביאים לידי ליצנות ולידי זנות. "מהולל" - משוגע, דבר שאינו מיושב. בשחוק אין שום צד חיובי, ואינך יכול אף להגדירו כניטרלי: השחוק וההוללות מביאים את האדם לשיגעון, לשטות, לטיפשות ולנזקים.
"ולשמחה מה זו עושה" - כאן מדובר בשמחה שלכאורה יש בה יתרון. למשל אדם ששמח בשמיעת נעימות וכלי זמר, ומתענג על שמיעת קול השיר. תאמר: איזה חטא יש בזה? נכון, חטא אין בזה - אבל גם מעשים טובים אין בזה בהכרח. לאן אתה מגיע עם זה? אדם שכל היום שומע שירים ומתעסק בפילהרמונית ובכל מיני שמיעת מוזיקה - יכול להיות שלא אמצא בזה רע, אבל גם לא בהכרח משהו טוב. האם בעקבות זה נעשית חזק יותר בתורה, ביראת שמים, בעבודת השם, בתכלית האדם בעולמו? ואף שהדבר עשוי לתת רגיעה, וזה חשוב, שהרי פעמים רבות אנשים נמצאים בחוסר שלווה וזקוקים לקצת מוזיקה כדי להירגע - הגדרתו היא שאינה ראויה לאיש הנבון להתעסק בה כי אם לעיתים רחוקות: בזמן שהוא עייף, בזמן שהוא זקוק למנוחה, בזמן שהוא שרוי בתחושות דיכאוניות ורוצה מעט להשתחרר. ובכל זאת, אין להגדיר את הדבר כחיובי בהכרח. ושימו לב: אין מדובר כאן בשמחה של מצווה, כלימוד תורה או שמחת חתן וכלה, שהם בוודאי חיוביים, אלא בשמחה סתמית.
ודבר מעניין מצאו בעניין המוזיקה: נתנו לתלמידי תיכון לשמוע בשיעור סוגי מוזיקה שונים, לקבוצה אחת טראנסים וכל מיני מוזיקות של בומים וקצב, ולקבוצה שנייה מוזיקה קלאסית. את ההבדלים ראו מיד בהפסקה שלאחר השיעור: הקבוצה הראשונה היתה אלימה יותר וחסרת סבלנות, והשנייה רגועה בהרבה. כלומר, למוזיקה יש השפעה, והיא יכולה להשפיע גם בדרך שלילית. אין לחשוב שכל מוזיקה מביאה רגיעה; לפעמים זה בדיוק להיפך, והמוזיקה מביאה סוג של טירוף ושיכרון חושים ויציאה משליטה, ואז אדרבה - זה קלקול ונזק.
לפי עיקרון זה נבין את הכתוב: "לשחוק אמרתי מהולל" - השחוק הוא מעורבב וגרוע, מסוג הדברים השליליים. אבל השמחה - גרועה היא או טובה? על השמחה, כשמחה בכלי זמר ודומיהם, איני יכול לומר שהיא רעה ואיני יכול לומר שהיא טובה. אלא מה? צריך לראות "מה זו עושה". בוא נראה מה השמחה יוצרת ולאן היא מביאה. אדם שמתוך שמחה הולך ולומד, מקיים מצווה, עושה חסד עם הזולת - השמחה הביאה אותו למשהו חיובי. אדם שמתוך שמחה נמשך אחרי תאוות ותענוגות - השמחה הביאה אותו למשהו שלילי. אם השמחה מובילה לדבר חיובי, יודע אני שהיא חיובית; ואם היא מובילה לשלילי, יודע אני שהיא שלילית. כך מביא המעם לועז בשם הקול יעקב.
אלא שהוא מוסיף, בשונה מן הקול אפרים, שגם בשחוק ייתכן מאוד שיהיה שחוק חיובי, שכן "מהולל" אפשר לפרשו גם במשמעות של מהולל ומשובח, ולא רק מלשון ערבוב וקלקול. גם לגבי השחוק יש לשאול: לאן הוא הוביל אותך? אם השחוק מביא לחכמה ולרוח הקודש - הוא משובח, הוא מהולל; ואם הוא מביא לידי קלות ראש - הוא מעורבב. וכן בשמחה, יש לראות "מה זו עושה", אם תוצאותיה חיוביות או שליליות, ועל פי זה נדע אם שמחה זו טובה או שלילית.
ודבר זה נרמז גם במה שאומר שלמה בהמשך "ושבח אני את השמחה" - "השמחה" בה"א הידיעה, שהיא שמחת נישואין, שנאמרו בה חמש לשונות של שמחה: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". ובדרך צחות: אמרתי לכם פעם שפוליטיקאים אוהבים להגיע לחתונה. מדוע? שהרי חז"ל אומרים שהמשמח חתן וכלה זוכה לחמישה קולות - אז הוא אוסף חמישה קולות מכאן וחמישה קולות משם. על כל פנים, אלו הם קולות השמחה שהיא השמחה החיובית.
המעם לועז מביא בשם חמדת ישראל הסבר נוסף, שהדברים נאמרו ביחס למלכות. יש מפרשים "אנסכה" מלשון נסיך, כלומר: אמרתי אמלוך ואהיה נסיך מתוך שמחה. אבל אחר כך אמרתי "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה" - איזו שמחה יכול המלך לשמוח כשהוא רואה בצרות עמו? מלך שיודע באמת מה תפקידו אינו יכול להיות שש ושמח כשהוא רואה את מצב העם. כמו שאמר רבן גמליאל לבן גודגדא ולבן חסמא, כשרצה להושיבם בראש ולא רצו: "וכי שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". מלך שיודע מה תפקידו מבין שלא מינו אותו כדי ליהנות אלא כדי לדאוג לעם, וכשהוא מבין זאת כראוי הוא כבר אינו חושב איך ליטול לעצמו הנאות ותענוגי העולם הזה. וכך אמרו לרחבעם בנו של שלמה: "אם היום תהיה עבד לעם הזה" - ובוודאי קיבלו את הנהגה זו משלמה המלך. אין מקום ל"אנסכה בשמחה" בתור מלך; באת לשנים של עבודה כדי להיטיב לעם, ולא לשנים של הנאות וכיופים, ומלך כזה בוודאי אינו עושה את המוטל עליו.
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם׃
רש"י מסביר: חזרתי לתור בלבי להחזיק בכולם. ראיתי שחכמה לבדה יכולה לגרום נזק, וראיתי שהוללות ושמחה לבדן גורמות נזק - "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה". אם כן מה? שילוב, גם וגם: אאחז גם בחכמה וגם מעט בשמחה, שהרי בכל אחד מהם בפני עצמו לא מצא שלמה תכלית. "תרתי בלבי להחזיק בכולם" - במשתה, בחכמה ובסכלות. "למשוך ביין את בשרי" - לעדן את בשרי במשתה היין, וכל סעודת עונג נקראת על שם היין, וכוונת הדברים לכל הנאות האכילה והשתייה. "ולבי נוהג בחכמה" - גם אם בשרי נמשך אל היין, לבי מתגלגל בחכמה להחזיק בתורה; אל תחשוב שנהיתי אחרי ההנאות והתאוות, בראש אני עדיין בתורה, ולגוף אני נותן את ענייני העולם הזה.
ומהו "ולאחוז בסכלות"? מבאר רש"י שאין הכוונה לסכלות ממש, אלא לסכלות באופן יחסי לחכמה. יש מצוות שהן במרכאות כפולות ומכופלות כמו סכלות, ויש מצוות שהן חכמה: המצוות שהן חכמה הן הנתפסות בשכל, והמצוות שהן כסכלות הן אלה שאנו סכלים בהן ואיננו מבינים אותן - כשעטנז, כפרה אדומה. אמרתי שאאחז גם בדברים הדומים בעיני לסכלות, שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם, וגם בחכמה. וכמו שאומר קהלת בהמשך בפרק ז': "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". אעשה ואקיים את הכל, והכל מתוך משתה ושמחה, בלי שאחד יבוא על חשבון השני.
האבן עזרא מבאר בדרך דומה: כאשר ראיתי שהחכמה לבדה מולידה כאב, והשחוק לבדו אינו מועיל, אמרתי לחבר ביניהם. אלא שהאבן עזרא מוסיף: "וכל זה עד שיורה איזה דרך הטוב". כלומר כל זה מהלך של חקירה - אוחז בזה ומזה, ולאט לאט אצליח לעמוד על דרך האמת: מהי הדרך הנכונה, מהי הדרך הראויה שבה צריך לדבוק.
האמרי שפר מסביר שכאן שלמה מונה את ענייני ההנאות והתענוגות שלו, ופותח ביין. היין כולל את כל התענוגות הפנימיים, מפני שהוא מחזק את הגוף; וכאשר אדם לוקח את היין במינונים שאינם ראויים, אדרבה, הוא מגיע על ידו לקלקול. לכן "ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות": כאשר אחזתי בסכלות, שהיא ההנאות הפנימיות באופן כללי, לא הלכתי אחרי עיניי, אלא נתתי ללבי לפקח ולעשות את הדברים בדרך הראויה ובמינונים הנכונים. שהרי להתעסק בענייני הסכלות לבדם - מי באמת חושב שזו תכלית האדם? האם בשביל זה נברא האדם, רק כדי לשתות יין ולעסוק בגשמיות וארציות? אלא רציתי רק "לאחוז" בסכלות.
ומהו "לאחוז"? כאדם העובר את הגשר, שצריך להיאחז במשהו - נאחז במעקה כדי לעבור בלי ליפול. זהו גדר "לאחוז בסכלות": כשהשאיפה והמגמה שלי היא להגיע אל הרוחניות, נאחזתי גם בסכלות כדבר נוסף, כעזר ומסייע לעבודת השם. וזהו "עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם" - נתתי את לבי לתור בכל הליכות העולם עד שאראה מהו הדבר הראוי, מהו הדבר שיועיל לבני האדם במשך כל ימי חייהם ויקרב אותם אל העבודה הנכונה ואל הדרך הראויה.
והוא ממשיל לזה: אדם שאוסף מעמו אחד למאה לצבאו, ומעמידם לעבוד אותו שש שנים. האם יעלה על הדעת לשאול למה היה צריך את כל מאות אלפי האנשים, ולענות שרצה לפרנס אותם שש שנים? הרי לכולנו ברור שהמטרה היא ללמדם דרכי לחימה ולהורות להם איך להתגונן כאשר תפרוץ חלילה מלחמה, וכל ענייני הכלכלה שלהם באים רק כדי שיוכלו להמשיך ולשרת בצבאו ולהילחם בשבילו. כך אומר שלמה: הקדוש ברוך הוא מביא את האדם לכאן לזמן קצוב - "מספר ימי חייהם" - ובשביל מה? בשביל שנאכל ונשתה? זה בדיוק כמו לחשוב שאספו את הצבא כדי לסדר להם קנטינות וחדרי אוכל. הקנטינות וחדרי האוכל נועדו רק כדי שהחייל יוכל להמשיך ולהילחם כראוי, אבל לא זו התכלית. כך גם כאן: ענייני העולם הזה, האכילה והשתייה, אינם אלא כדי להחזיק את האדם כאן. לא בראו את האדם לשבעים שנה כדי להאכילו ולהשקותו ואחר כך לקחתו - זו ודאי אינה תכלית. ולכן "תרתי" כדי לראות ולהבין מהי התכלית, "אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם": כיוון שימיהם קצובים, משמע שיש לו להספיק משהו בחייו, ומהי הדרך הנכונה למלא את חייו בתוכן הראוי.
הקול אפרים מסביר "תרתי בלבי" - שיש לחפש אחר כל השאלות וכל מה שדנו בהן יחד. ובדיוק הלשון הוא מבאר: "נוהג בחכמה" - את החכמה יש להנהיג, כלומר לתת לה לפרוץ ולהתרחב. אבל "לאחוז בסכלות" - הסכלות היא מסוג הדברים שצריך לאחוז בהם, לתפוס אותם ולא לתת להם להשתולל ולפרוץ גבולות. כלומר, גם אם אדם זקוק מעט לדברים של סכלות, לענייני הנאות וגשמיות שבעולם הזה, צריך לשמור על הגבולות המתאימים ולדעת מהי הדרך הראויה. שאם לא כן, כאשר אנשים נוהים יתר על המידה, הרי זה כבן סורר ומורה: אם אינך עוצר אותו בהיותו קטן, לאחר מכן מגיעים למצב שהדברים יוצאים משליטה. בחכמה - נהג, תן לה לפרוץ גבולות; ובסכלות - אחוז, תפוס אותה חזק ואל תיתן לה להתפרץ ולצאת מגבולה, כדי שלא תגיע למצב שבו היא תשלוט עליך.
בשלושת הפסוקים הראשונים של הפרק פותח שלמה את הבירור המעשי של תכלית החיים. "אמרתי אני בלבי" מלמד מראש שמדובר בהצהרה שהתבררה כלא נכונה: ניסיון להימלט ממכאוב הדעת אל תוך המשתה והשמחה, שסופו "והנה גם הוא הבל", כפי שראינו בבלשצר ובדור המבול. "לשחוק אמרתי מהולל" - השחוק, החיצוני והריק, הוא הוללות ושיגעון ומעורבב מראש, כשחוק אומות העולם בתיאטראות ובקרקסאות, ושמחתם אינה שמחתנו. "ולשמחה מה זו עושה" - את השמחה עצמה שופטים לפי תוצאתה: אם היא מוליכה לתורה, למצווה ולחסד - חיובית היא; ואם היא מוליכה לתאווה - שלילית. וממעשה אלישבע בת עמינדב למדנו לא להגדיל בשמחה ולא למהר להצטער, שהרי כל דעביד רחמנא לטב עביד. ולבסוף "תרתי בלבי": הניסיון לשלב את הכל, כשהלב נוהג בחכמה והיד אוחזת בסכלות - לא כתכלית אלא כמעקה גשר וכקנטינה של החייל, דרכים שמחזיקות את האדם בדרכו אל תכליתו האמיתית במספר ימי חייו.