בפסוק האחרון של הפרק הראשון חותם שלמה המלך את החקירה השלישית שלו - חקירת החכמה. לאחר שבדק את החכמה ואת ההוללות והסכלות, הוא מגיע למסקנה מפתיעה: החכמה עצמה אינה תמיד רווח נקי. לפעמים היא דווקא מוסיפה כאב. נעבור על שלל הפירושים שנאמרו בפסוק זה, ומהם נלמד כיצד להשתמש בחכמה נכון.
כִּי בְּרֹב חׇכְמָה רׇב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב׃ (יח)
פירושים רבים נאמרו על הפסוק הזה. הפסיקתא זוטרתא אומרת: כל אדם שהוא חכם - רואה דבר שאינו הגון וכועס. כאשר האדם שוטה, גם אם הוא רואה דברים שאינם הגונים, הכל עובר עליו. הוא חסר ביקורת, שהרי אינו יודע באמת מה טוב ומה אינו טוב, ולכן כל מה שתביא לו - הכל בסדר.
אבל צריך דיוק: אין הכוונה שמי שרואה פגמים בכל דבר הרי זה שבח לו. עצם היכולת להבחין מה טוב ומה אינו טוב - זו מעלה. אבל לחפש את הפגמים, לראות תמיד את השלילה, ועל כל פגם קטן להחזיר את הספה בגלל נקודה שלא נראתה לו - זה כבר דבר גרוע. יש אנשים שאינם קפדנים: הם יודעים להבחין, הם רואים את החיסרון, אבל אומרים - יש בי מידת הוותרנות, אני מוותר, אני לא אקפיד.
סיפר לי יהודי שהתקין לי ארון, שהוא אוהב מאוד לעבוד עם הציבור החרדי. למה? אמר לי: הם לא תופסים אותך בקטנות, לא רבים איתך - "זה קצת עקום", "למה זה לא עומד ישר", "תחזיר, אני רוצה אחר", "פה יש שריטה", "זה לא בדיוק הצבע". ואז סיפר לי: יום אחד הרכבתי ארון, ואחרי ההרכבה מגיע השלב של קידוח הידיות. קדחתי, ופתאום התברר לי שקדחתי את הידית בצד של הציר במקום בצד השני - ונשאר שם חור. מה עושים? יש קיט שממלאים בו חומר, אבל זה אף פעם לא נראה כמו המקור. אמר לי בעל הבית: לא, לא, זה בסדר, לא נורא. הם הרגישו לא נעים מהטעות שלי. זו הנקודה: לא שאיני רואה פגמים, אלא שאני יודע גם להעביר, ולקחת בפרופורציות מה חשוב ומה אינו חשוב.
ובכל זאת, בעניינים שבקדושה אומרת הפסיקתא זוטרתא: כל אדם שהוא חכם רואה דבר שאינו הגון וכועס. כמו שאומר דוד בתהילים: "פלגי מים ירדו עיניי על לא שמרו תורתך". הדבר שאינו הגון כאן הוא אי-שמירת המצוות. אם עשיתי משהו שאינו הגון - זה מכעיס אותי, זה מכאיב לי. אבל ההדיוטות, אומרת הפסיקתא זוטרתא, רואים דבר איסור ודבר ערווה ואומרים "מה בכך".
נמצא ש"ברוב חכמה רוב כעס" - כאשר יש באדם רוב חכמה, הוא כועס על עצמו: איך נכשלתי? והוא מקפיד על עצמו שלא לעבור עבירה. אבל הסכל אומר: מה קרה? נכשלתי, לא קרה כלום, זה היה בלי כוונה, זה לא כל כך חמור. עולם דומה עליו כמישור. אין הכוונה לכעס השלילי, אלא לכעס החיובי - שאדם כועס על עצמו במובן של עושה תשובה ומתחרט על העבירה שעשה.
עוד הסבר מביאה הפסיקתא זוטרתא: "כי ברוב חכמה רוב כעס" - בזמן שתלמיד חכם עובר עבירה, רוב כעס עליו מן השמים. שלא תחשוב שדינו של תלמיד חכם כדין ההדיוט. ההדיוט פעמים רבות נידון בזדונותיו כשגגות, שהרי לא ידע, לא למד, לא שנה. אבל תלמיד חכם שעובר עבירה - כיוון שחכמתו גדולה, פעולות שהוא פועל כנגד רצון השם, נידון עליהן ואפילו על השגגות כמזיד. כדרך שאתה מוצא בדואג ובאחיתופל ובבני עלי הכהן. מכל אחד נדרש לפי דרגתו. בני עלי היו הכהנים בבית המקדש, וכאשר עשו דברים שאינם ראויים - זה חמור הרבה יותר מאשר אדם הדיוט הפועל פעולה שאינה ראויה.
על "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" אומרת הפסיקתא זוטרתא: אם נפל אדם רופא לחולי - לפי שהוא בקיא ויודע את הרפואות ויודע שחוליו קשה ואינו עומד, לפיכך הוא כואב על נפשו. כך היודע שחטא ושדינו גדול, לפיכך הוא כואב על נפשו, אבל ההדיוט אינו חושש.
רופא שמכיר היטב את הבדיקות יודע בדיוק את חומרת מצבו. לעומתו, מי שאינו בקיא ברפואה - אומרים לו שיש לו חולי כלשהו, ואם אינו חופר יותר, הרבה פעמים גם לא יאמרו לו יותר. אבל אילו היה שואל שאלות ומבין, היו אומרים לו: אדוני, כך וכך אחוזים מתים מזה, הסיכויים לצאת מזה קלושים. נמצא ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - עצם הידיעות מביאות אותו להבין כל צרה בעוצמתה וכל חולי בעוצמתו.
וכך גם ביחס לתורה. אדם שהוא "דתי לייט" דורך על עבירות חמורות, לפעמים איסורי תורה גמורים, מבלי משים - כי הוא חסר דעת. אבל מי שמוסיף דעת יודע: העבירה הזאת היא איסור כך וכך, על זו יש עונש כזה, על זו אין לו חלק לעולם הבא. ככל שהוא מוסיף דעת ותורה, כך הוא מוסיף מכאוב על כל עבירה ועבירה שהוא עובר - "לפיכך הוא כואב על נפשו, אבל ההדיוט אינו חושש".
עוד הסבר בפסיקתא זוטרתא, והוא הפוך לגמרי: מאין תבוא החכמה לאדם? "ברוב כעס" - שרבו כועס עליו. ומי יוסיף דעת? מי שיוסיף מכאוב, שהלקהו רבו הרבה.
פירושו של דבר: יש מי שמגיע ללמוד, אומר משהו לא מדויק, והרב אומר לו: מה פתאום? איך אתה מדבר? לא יכול להיות! והוא נפגע, ולא מגיע יותר לישיבה - "הרב צעק עליי, הרב אמר שאני לא מדבר לעניין". קיפל את הזנב והלך. מאדם כזה לא יגדל כלום, לא יצא ממנו שום דבר. אבל אותו אחד שרבו כועס עליו ומיישר אותו שוב ושוב ומתקן אותו - הוא זה שיגדל. כמו שאומר רבי עקיבא: הרבה לקיתי על ידי רבי יוחנן בן נורי, והוספתי לו אהבה. כאשר אדם יודע שזה לטובתו, הוא מקבל את כל הגערות ואת כל האמירות החריפות ככאלה שבאו ליישר אותו, ולא ככאלה שבאו להשפילו. ואז ברוב הכעס שכועס עליו רבו - הוא מוסיף חכמה. ובזמנם הרב גם היה מייסר ומלקה, כמו ה"מורי" שהיה לו שוט. לכן: מי יוסיף דעת? מי שיוסיף מכאוב, שהלקהו רבו הרבה.
רבי שלום שבדרון היה מספר שכשהגיע לחברון, היה רבי לייב חסמן משגיח בישיבה, והוא קרא לו "הרבי" שלו. פעם אחת, במנחה, היה צריך החזן לומר תחנון, אך כבר הייתה שקיעה, ובחור אחד ניגש לחזן ואמר לו: קדיש. לאחר מכן קיבל שטיפה מרבי לייב חסמן שלא שכח אותה כל חייו. קרא לו ואמר: אפשר לפטר את כל ראשי הישיבה כאן, אפשר לשלוח אותם הביתה - יש כאן בחור שפוסק הלכות! אין פה אף גדול שיושב במזרח, אף אחד לא נמצא כאן. בחור ניגש ומחליט שיש שקיעה וכבר לא אומרים תחנון. מה, הגדולים כאן לא יודעים את ההלכה? הוא אמר שהשטיפה הזאת יישרה אותו לחלוטין. רבי לייב חסמן, כידוע, היה אדם תקיף, ורבי שלום שבדרון היה אומר כל ימיו: בזכותו, שכל פעם הוכיח אותי ואמר לי דברים קשים והעמיד אותי במקום - בזכותו הגעתי למה שהגעתי.
אבל העיקר הוא שנתת את הגב שילקה אותך, שלא ברחת. "לא מתאים לי שיעיר לי" - מי אתה שלא מתאים לך? מיישרים אותך. מישהו רוצה לעשות לך רע? רוצים לעשות לך טוב. אתה רוצה להישאר עם כל החסרונות שלך, עם כל המינוסים שלך? אדם שחושב כך - ודאי הוא זה שיוסיף דעת.
הגמרא בסוכה לוקחת את הפסוק הזה לדבר מעניין מאוד. תניא: קטן היודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס - מרחיקין מצואתו לקריאת שמע ולתפילה ארבע אמות, וכן ממי רגליו. ובגדול, אפילו שלא בכדי אכילת פרס. מאי טעמא? "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
כל מי שטיפל פעם בילד קטן מכיר את הדברים. תינוק יונק - צואתו כמעט אינה מדיפה ריח רע. מתי אי אפשר להתקרב ומחפשים מי יחליף טיטול? כאשר התינוק מתחיל לאכול מטרנה ודגן. "יוסיף דעת" - שעל ידי הדגן אדם מקבל דעת, וחוץ מזה יש דעה שעץ הדעת היה חיטה. ואז "יוסיף מכאוב" - יש מכאוב כמכאובות, שצריכים להתרחק ממנו ולחפש מי יטפל בו.
התרגום יונתן מפרש: "כי ברוב חכמה" - מי שגדול בחכמה והרשיע ולא שב בתשובה, מכעיס הרבה לפני השם, כפי שראינו במדרש שככל שהאדם גדול יותר כך ההקפדה עליו גדולה יותר. "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - מי שהוסיף דעת ומת צעיר, מוסיף מכאוב לקרוביו.
וצריך להבין מהיכן ראה התרגום בפשוטו של מקרא שמדובר במי שמת בצעירותו. כנראה מעצם הקושי: וכי מי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב? הרי הוא מוסיף טובה! אלא שהמכאוב הוא כאשר בעל הדעת נפטר בצעירותו, ואז הוא מוסיף מכאוב לקרוביו. ועדיין יש למצוא לזה רמז מפורש יותר בפסוק.
המדרש רבה אומר: התבונן כמה חכמים היו בהיסטוריה שהיינו בטוחים שהחכמה תועיל להם, ולבסוף החכמה הייתה לרעתם ורק הוסיפו הכעסה לקדוש ברוך הוא. לפי שהיה הנחש ערום מכל - לפיכך הוא ארור מכל. מי היה הכי חכם מכל חיית השדה? הנחש. ומי הכי מקולל? הנחש. "כי ברוב חכמה רוב כעס" - כל שהוא מחכים יותר, מכעיס יותר את ריבונו.
וכך מונה המדרש בצורה נפלאה: יש שהרבו חכמה לטובתם - כמשה ושלמה, ויש שהרבו חכמה לרעתם - כדואג ואחיתופל, וראה מה היה סופם. יש שהרבו גבורה לטובתם - יהודה ודוד, ויש שהרבו גבורה לרעתם - שמשון וגוליית. יש שהרבו עושר לטובתם - דוד ושלמה, ויש שהרבו עושר לרעתם - קורח והמן. יש שהרבו בנים לטובתם - בני יעקב, ויש שהרבו בנים לרעתם - בני אחאב. ואגב, לכאורה היה מקום להביא גם את בני המן, שהרי אם הזכיר את המן בעושר לרעתו, הרי בנים לרעתו אלו בני המן, שבסופו של דבר נתלו על העץ.
דבר אחר במדרש: ראית מימיך חמור ועווית עליו? גמל ועווית עליו? והיכן הייסורים מצויים? בבני האדם. אצל בעלי החיים המחלות נדירות - אינך רואה חמורים הסובלים מבעיות לב, וגם לא גמלים וכלבים. ואילו אצל בני האדם יש שלל מחלות לאין קץ. למה? ללמדך שלאדם יש תכלית ולייסורים יש תכלית: הייסורים באו ליישר אותו, לתקן אותו, לזכך אותו - וכל זה אינו שייך בבעלי חיים, ולכן אצלם לא מצאנו את כל זה. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - מי שיש בו דעת, הוא האדם, לו יש ייסורים, ולא לבהמות ולבעלי החיים.
הגמרא בנדרים אומרת: אילולא חטאו ישראל, לא ניתנו להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע. והיינו "ברוב חכמה רוב כעס" - כיצד קיבלנו תורה כה גדולה, תנ"ך שלם מעבר לחמישה חומשי תורה וספר יהושע? דווקא משום שהכעסנו את הקדוש ברוך הוא, שהרי כמה מספרי התנ"ך עוסקים בתוכחות ובדברים קשים לעם.
ולמה היה צריך את ספר יהושע? אומר רבי צדוק: שהוא ערכה של ארץ ישראל. הכוונה שמתוכו היו רואים ומכירים הכל את מציאות העתיד לבוא, שהרי לעתיד לבוא כתוב "לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל אחרי הקלקול כבר צריך תורה שבעל פה - כדי לתקן את ה"רוב כעס" צריך "רוב חכמה". ואלמלא כן, לא היינו זקוקים לכל זה.
הרס"ג מסביר: ההתמדה בלימודים לא תיתכן אלא בצער וביגיעה, ואין להתרומם עליהם אלא על ידי ייסורים גופניים. מי שרוצה להשיג חלק בתורה צריך להתייגע בה, להתאמץ בה ולמסור עליה את נפשו. וכמו שאמרו: "תורה שלמדתי באף", ו"מיץ אפיים יוציא ריב" - במי אתה מוצא ריבה של תורה? במי שהוציא מיץ אפיים, מי שמיצה מעצמו את כל כוחותיו. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ועם כל זה - "חשק ליבו בהם ונשתדל בהם": הוא משקיע את כל כוחותיו ועדיין חפץ בתורה, ולא משקיע את כל כוחותיו ומחפש לפרוק חלילה. על זה נאמר "ברוב חכמה רוב כעס": מתי תזכה לרוב חכמה? כאשר תתמסר בדברים המכאיבים והמכעיסים. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - כשתתמסר בדברים שמכאיבים לך, ותמסור בהם את ההנאות ואת הגשמיות ותקבל ייסורים, בזה תזכה לרוב דעת.
דבר אחר אומר הרס"ג: החכמה מרסנת את התאוות ומשתקת את הנטייה לתענוגות, כיוון שהנפש רוצה להתאחד עם המציאות הרוחנית, עם עולם הנפשות. ומי כועס על כך? הגוף. הגוף כועס, כי לקחו ממנו הנאות ותאוות. ככל שתוסיף חכמה - יוסיף הגוף צער וכאב. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - לגוף זה מכאיב: לקחת לי הנאות, לקחת לי תאוות, לקחת לי גשמיות.
האבן עזרא מפרש כפירוש העממי המוכר לנו: המשכיל המכיר את דברי העולם ברוב חכמתו - תמיד יהיה לו כעס ומכאוב. ככל שאדם פיקח ומשכיל יותר, יש יותר דברים שכואבים לו. יש ביטוי: אין שכל - אין דאגות. ככל שלאדם יש יותר שכל, יש לו יותר דאגות, הוא מודע יותר לבעיות ומודע יותר לסכנות.
ואפילו בדברים שכל אדם באופן טבעי טוב לו איתם - גם עליהם ידאג. לא ישמח בבניו, שאחריתם למות; שהרי הוא מודע למה שיהיה אחר כך, הוא אינו חי את הרגע אלא אדם עם תוכניות לעשורים הבאים. ולא ישמח בעושר, שכעוף יעופף, שהוא יודע שגלגל סובב הוא בעולם, ולא יועיל ולא יושיע ביום האיד - יום השמחה - ויום המוות נתון בין שתי עיניו. הוא יודע שהכל ייגמר כאן מתישהו. נמצא ש"ברוב חכמה רוב כעס", ומי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב על כל מה שקורה בעולם, מפני שהוא יודע שכל הנאה שייהנה ממנה היא זמנית וחולפת - ואדרבה, הדבר מוסיף לו מכאוב.
האמרי שפר מסביר לפי החלוקה שראינו בין הנאות חיצוניות להנאות פנימיות. בהנאות החיצוניות אומר שלמה המלך: נוכחתי לראות ש"ברוב חכמה רוב כעס". אדם הבונה לו בית, והבונים עשו בו חיסרון כלשהו, לא בדיוק כפי שרצה - רוב כעס. הוא יודע מן העניין, זה מרגיז אותו, ועוד מאיים על בעל המקצוע שלא ישלם לו. ועל מה? עד כמה זה באמת חשוב? אלא שהדבר נובע מ"רוב חכמה": הבא אדם שאינו מבין גדול, מסתכל ואומר "יפה מאוד". תביא מי שמבין - יאמר לך: איך עשו לך עבודה כזאת? מה ההבדל ביניהם? המבין, מרוב חכמתו, כל דבר מפריע לו, כל דבר אינו מתאים לו במאה אחוזים - כאן לא ישר, כאן המרצפת בולטת, שם משהו לא חלק. ואילו מי שאין לו חכמה זו, הכל זורם אצלו: יפה מאוד, משלם ונגמר.
וכך גם בחלק השני, בהנאות הפנימיות: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". האדם הפשוט אוכל לשובע מכל מה שהוא מוצא, ולא מזיק לו אם הוא אוכל חדש או ישן, שהרי הוא רגיל להכל. הבעיה מתחילה אצל האנשים המעודנים והמפונקים.
אני זוכר שבילדותי היה בשיכון ו' קיוסק ושמו מתיאוס, ובעליו היה כבר אז בן שבעים או שמונים. הוא היה מספר לנו מה שעבר עליו ואומר: היום מתפנקים - רוצה שתייה מסוימת, ואם אינה כזו אינו קונה. ואנחנו היינו שותים מהמים של הסוסים, מהאורוות. היה צמא - היו לוקחים הכל. אדם כזה, גופו מחוסן. לעומתו, מי ששותה תמיד רק דברים מעודנים ואוכל רק מאכלים מעודנים, הדבר הקל ביותר כבר יוצר אצלו חולי וכאב. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב": בהנאות הפנימיות, במה שאדם מכניס לתוך גופו, שינוי קל מיד ניכר אצלו, וכבר נוצרים אצלו כאבים ותחושות לא נעימות ולפעמים קלקול קיבה. יש מי שאוכל הכל ואין לו בעיה, ואילו המעודן והמעונג - כל שינוי קל יוצר אצלו השפעות וחולי.
הקול אפרים מסביר: כשאנחנו רואים אדם שחוטא, הכל תלוי מיהו האדם. אם הוא אדם חכם, דהיינו אדם גדול ובעל מעלה, הרי "וסביביו נשערה מאוד" - הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אבל אם מדובר באדם פשוט, גס והמוני, לפעמים אפילו זדונותיו נחשבים כשגגות, כי מה הוא כל כך מבין ומה הוא כל כך יודע. אצל החכם, אדרבה, סביביו נשערה מאוד: אצל משה רבנו נאמר "יען לא האמנתם בי", בחטא שכל המפרשים יוצאים לתור ולהבין מה היה בו ובמה קלקל משה. נמצא ש"ברוב חכמה רוב כעס" - ככל שהאדם חכם יותר בתורה, כך כל חטא וכל מעידה שלו מרבים כעס כנגדו בשמים, ואילו האדם ההמוני - ההתייחסות אליו בשמים מקילה הרבה יותר.
ו"יוסיף דעת יוסיף מכאוב" לדבריו: מי שמתבונן בצרות הרבים, בצרות הכלל ובצרות החכמים בפרט, ההתבוננות גורמת לו לכאוב על ייסוריהם. וככל שיוסיף לדעת ולהבין את גודל הצרה, כך יכאב יותר. וכן באדם עצמו: מי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב בייסוריו. כמו שמובא על רבן גמליאל שהיה איסטניס, שלא היה יכול לקבל שום דבר של מיאוס, אף שאצל אנשים רגילים אין זה נחשב דבר מאוס כלל. ועל איסטניס אומרת הגמרא שחייהם אינם חיים.
הכרתי אדם שלפני שהיה נכנס לאכול בבית כלשהו, היה צריך לפתוח את כל הארונות ולעשות סקירה, ואם לא - לא היה אוכל. וממילא רוב הזמן לא אכל בבתים אחרים. יש לזה יתרונות, אבל תבינו איזו מסכנות: הוא צריך לבדוק אם הכוס נקייה, איך ניקו אותה, באיזו צורה שטפו אותה. האדם הזה פשוט מסכן. נמצא שכאשר אדם מוסיף דעת - יוסיף מכאוב.
אתן דוגמה שתמחיש. יש היום אנשים ההולכים עם מסכה על הפנים, כמו של מנתחים, ועם כפפות. למה? הוא אומר לך: אדוני, אתה יודע מה אתה נושם כאן באוויר? אתה יודע כמה חיידקים יש על ידית של דלת? שלא נדע מצרות. אני מעדיף לא לדעת - ואין דעת ואין מכאוב. אבל הוא "יוסיף דעת": יודע כמה חיידקים יש כאן וכמה שם, כל דבר מבהיל אותו, מכל דבר הוא חרד, וכבר אינו נוגע לא בזה ולא בזה, כאן פחד וכאן חיידקים.
ובסופו של דבר, האם אתה חושב שאתה מאריך ימים יותר? האם הרב שטיינמן ידע מכל זה? האם חייו היו קצרים יותר? הוא לא הלך עם כפפות ולא עם כיסויים על הפנים, ולא אף אחד מגדולי ישראל, ולא אף אחד בבני ברק. ובכל זאת, תוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ היא בבני ברק ובירושלים. אתה רואה שלא זה מה שנותן לאדם חיים - אלא שתוספת הידיעה מוסיפה לאדם מכאוב. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב": על ידי שהוא מוסיף ידיעה בכל מיני עניינים - וזה מסוכן, וזה אוי ואבוי, וזה אם יקרה כך - הוא חי כל הזמן בפחדים. ומי אמר שהדברים הללו באמת טובים לו?
יוצא אפוא שהחכמה והדעת מצד עצמם אינם בהכרח מועילים לאדם. לפעמים הם גורמים לו אדרבה יותר כאב, יותר עוגמת נפש ויותר צער, כי הוא יודע ומכיל בתוכו את כל הצרות ואת כל הדברים הגרועים והמקולקלים, ואז כל דבר כואב לו וכל דבר מתסיס אותו.
תמיד אני אומר: מי ששומע פחות חדשות - בריא לו יותר. אדם שומע ומיד מתלהט: ראית מה זה? ראית את ההוא? ראית את זה? כולם גנבים! אני לא ראיתי - ואיני מתעצבן. למה אתה צריך לראות כל הזמן ולהתעצבן? אל תראה - ולא תתעצבן. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". לחשוב שכל תוספת ידיעה היא בהכרח טובה לי - אינו נכון. בידיעת התורה זה תמיד טוב וזה תמיד נפלא, אבל בידיעות הכלליות הרבה פעמים יוסיף דעת יוסיף מכאוב. לכן צריך האדם להשתמש בחכמה אך ורק לדברים החיוביים.
בפסוק "כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" חותם שלמה המלך את החקירה השלישית - חקירת החכמה. ראינו פנים רבות: החכם כועס על מה שאינו הגון ועושה תשובה, בעוד ההדיוט אומר "מה בכך"; תלמיד חכם שחוטא נדון בחומרה יתרה, כדואג, אחיתופל ובני עלי, ואילו ההדיוט - זדונותיו כשגגות; החכמה נקנית דווקא מתוך כעסו של הרב ומתוך יגיעה וייסורים, כדרכו של רבי עקיבא וכדרכם של תלמידי החכמים שיושרו בתוכחה; והדעת עצמה, כשהיא בענייני העולם, מוסיפה דאגה, פחד וכאב. המסקנה: החכמה היא דבר חיובי - ובלבד שישתמש בה האדם לדברים החיוביים. וזו הדרך הנכונה. ובזה נשלם הפרק הראשון של ספר קהלת.