בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך את חקירתו הגדולה בתכלית האדם, ועובר לבדוק את עולם ההנאות: האם יש באיזו מן ההנאות שבעולם הזה תועלת אמיתית לתכליתו של האדם. לאחר מכן הוא פונה לבחון את דרך החכמה עצמה - האם החכמה היא המפתח להצליח במקום שבו נכשלו אחרים. נלך על סדר הפסוקים.
רָאִיתִי אֶת כׇּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
אומר בעל 'אמרי שפר': כל ענייני העולם הזה נחלקים לשתי מחלקות. יש הנאות פנימיות ויש הנאות חיצוניות. ההנאות הפנימיות הן כל הדברים שהאדם חייב אותם - אכילה, שתייה, מגורים - ורובם נכנסים אל האדם פנימה, כאכילה ושתייה. ההנאות החיצוניות הן דברים שאינם מגיעים אל הגוף עצמו, ובעיקרם אלו מותרות: כלים נאים, מרכבות נאות, בתים מפוארים, גן מפואר. אלו תענוגים הנראים לעיניים ונשמעים לאוזניים, ואינם נכנסים פנימה.
על שתי המחלקות הללו בא שלמה ואומר: ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל - הכל נכלל בכלל הבל ורעות רוח. עצמותם הבל, אין בהם תועלת לתכלית האדם, ועם כל זה תראה שהאדם שוקע בהם ואין קץ לכל עמלו. הוא שקוע בעניינים הללו ואינו נח מהם רגע.
מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת׃
הדבר הראשון מכוון כנגד ההנאות הפנימיות, האכילה והשתייה. אדם שאוכל כל העת למעדנים, מחפש רק את הטעים והערב ואינו מבחין אם יש בדברים תועלת לגוף או נזק לגוף - הוא מעוות בכך את סדרי גופו ומביא על עצמו מחלות: מחלות קיבה, ואם יאכל סוכרים בלי גבול - סוכרת, שומנים בלי גבול - כולסטרול ומחלות לב. דברים אלו מביאים אותו לשערי מוות. נמצא שההימשכות אחר התאוות מעוותת את האדם בצורה שלא יוכל לתקן, וגם רופא לא יוכל להוציאו מזה.
ויותר רע מזה - ההנאות החיצוניות, שעליהן נאמר "וחסרון לא יוכל להימנות". אדם מפזר הון על בית מפואר, על חצר נהדרת, גן ירק, בגד נאה, ופתאום הוא מוצא בו חיסרון. הבית שבנה - לפתע מתברר לו שהבניין השני מטיל צל על ביתו ורוב הזמן ביתו חשוך מעט. לפני כן לא שם לב, ואחרי שבנה ראה. כולנו מכירים: בענייני העולם הזה כל דבר קטן הורס את הכל. אדם השקוע בארציות - בכל פרט קטן יוצא לו כל הטעם. קנה חליפה, ראה בה פגם קטן, ואפילו תאמר לו שכמעט לא רואים - אבדה לו ההנאה. הייתה חתונה נהדרת, ומשהו קטן בסלט, ושניים העירו על כך - והנה הרס לו את הכל. זו המציאות.
מהיכן אנו רואים זאת? מהמן: "וכל זה איננו שווה לי" - כולם משתחווים, ורק מרדכי אינו, ודבר קטן זה מוציא לו את כל האוויר מן הבלון. ולפני כן אצל אדם הראשון - מכאן רמזו "המן מן התורה מניין", שהרי כל פרי עץ הגן מותר לו לאכול, ודבר אחד שאין לו מפריע: החיסרון של עץ הדעת נטל לו את הטעם מכל.
וזהו "וחסרון לא יוכל להימנות": אפילו יהיה החיסרון הקטן ביותר בתבניתו או במידתו, חיסרון שאינו נמנה כלל, שאיש אינו מודד אותו ואינו רואה אותו - כבר אין לו שמחה. קנה רכב חדש, ופתאום שריטה. אדרבה, תהיה זו השריטה הראשונה שתרגיע אותך, שלא תהיה בודק כל העת מה זז ומה נע ברכב. אבל הוא אינו נח, מחפש אולי יש צבע זהה, ומבזבז ימים על שריטה. התבונן עד כמה ענייני הארציות מושכים את האדם ועד כמה הוא שקוע בהם, עד שההפרעה הקטנה ביותר כבר מזיקה לו. היש לך הבל ורעות רוח גדולים מזה, שאדם שקוע כל כך בארציות וכל דבר קטן מוציא לו את הטעם מן ההנאה?
המדרש הגדול דורש: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" - בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול להתתקן, אבל לעתיד לבוא מי שהוא מעוות לא יוכל להתתקן וחסרון לא יוכל להימנות. משל לשני בני אדם שגנבו ועשקו כאחד ועשו כל העבירות כאחד, שני חברים זהים. אחד מהם עשה תשובה לפני מותו והשני לא עשה. את זה שעשה תשובה מוליכים לגן עדן, ואת זה שלא עשה מוליכים לגיהנום. כיוון שרואה את חברו, הוא צועק ובוכה: אני וחברי גנבנו, אני וחברי גזלנו, מפני מה מוליכים אותו אצל צדיקים בגן עדן ואותו האיש - אינו רוצה לומר רע על עצמו - מוליכים אצל רשעים לגיהנום? שמא משוא פנים יש כאן? שנינו היינו רשעים, למה אני סובל?
אמרו לו: שוטה, עיוור וטיפש! חברך נשבע לפרוש מאותה דרך ולעשות תשובה כצדיק, והיא גרמה לו לבוא לכאן וליטול חיים וכבוד. אמר להם: בבקשה מכם, הניחו לי ואלך ואעשה תשובה. אמרו לו: שוטה, עיוור וטיפש, מה שעשית עשית. העולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת, ומי שאינו מכין בערב שבת - מה יאכל בשבת?
סיפרנו פעם על אדם שישב במטוס ורגליו לחוצות. ביקש להטות את הכיסא לאחור - מפריעים לו מאחור, אינו יכול לישון, ילד בוכה לידו. קרא לדיילת וטען באוזניה. אמרה לו: אדוני, זו המחלקה שקנית. אילו היית קונה כרטיס במחלקה ראשונה, היה הדבר אחרת. שאל: כמה עולה מחלקה ראשונה? אמרה: עוד מאה דולר. אמר: קחי מאה דולר ואני עולה. אמרה לו: לא אדוני, כרטיסים קונים למטה. זה מושג גדול, רבותיי: כרטיסים קונים למטה. מה שקנית כאן - יהיה לך שם למעלה. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
ממשיך המדרש: אמר להם, הניחו לי ואלך ואראה בכבוד חברי בגן עדן. אמרו לו: במקום שטהורים עומדים אין טמאים עומדים - אפילו לראות את מקומו אין לו רשות. מיד קרע בגדיו ותלש בשערו וחרק בשיניו, וקופץ ונופל הוא עצמו בגיהנום, רחמנא ליצלן. לכן אומרים לנו: דע לך שמעוות לא יוכל לתקון, והשתדל לתקן את כל מעשיך בסדר וביושר נכונים, שלא תהיה לאחר מכן תוהה ובוכה ומתחרט על הראשונות במצב שבו כבר אי אפשר לתקן, ו"חסרון לא יוכל להימנות".
המלבי"ם בביאור המילים לשמואל ב' פרק כ"ד, וכן ב'יאיר אור', מביא שיש בלשון הקודש כמה ביטויים לספירה: פקד, ספר, נשא (כמו "נשא את ראש בני גרשון") ומנה. ומה ההבדל ביניהם?
פועל "ספר" בא על עצם הספירה - אדם סופר אחת, שתיים, שלוש: "וספרתם לכם ממחרת השבת". וכן "אספרם מחול ירביון", "אתה צעדיי תספור", "תספור ירחים תמלאנה", "כדי רשעתו במספר" - כולם מדברים על ספירה סידורית. פועל "פקד" בא על סכום המניין, כמה יש בסך הכל, והוא רומז גם על תכלית הספירה, שהרי המלך סופר את חיילותיו כדי לפקוד עליהם, ומכאן גם עניין המפקד של הצבא במלחמה, כמו שמופיע בישעיהו י"ג ד'.
ובענייננו, "וחסרון לא יוכל להימנות" - לשון מניין עניינה תמיד כמה נחסר. "מונה מספר לכוכבים" - הקב"ה מונה את מספרם שלא יחסר מהם לעולם המניין הראוי להם. וכן "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה": בעפר לא שייך מניין, שאם תיקח אבק דק מן העפר יישאר העפר כמות שהוא ולא שייך בו חיסרון, וכך ישראל לעולם לא יוכלו להיחסר ותמיד יישארו במניינם. וכן "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל". ואילו הפועל "נשא" בא על מניין שיש בו חשיבות ונשיאות ראש - "נשא את ראש בני גרשון", וכן ראש אנשי המלחמה, גיבור ומצביא, שלשון נשיאת ראש היא לשון רוממות.
דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חׇכְמָה וָדָעַת׃
רש"י מסביר: עכשיו שירדתי מגדולתי אני נותן את לבי לאמור - מי יאמר עליי שאבוא לידי מידה זו? כלומר, מי היה מעלה על הדעת ששלמה שהיה כל כך גדול ייהפך להיות כאחד האדם, וכהלך שכולם מתייחסים אליו כאל שוטה המדמיין שהיה מלך. אמר: הנה אני הגדלתי והוספתי חכמה - וראו מה נשאר מכל זה.
והמלבי"ם ב'יאיר אור' מייסד כאן כלל שנראה אותו הרבה בהמשך הספר: כל מקום שכתוב "אמרתי בלבי" - הכוונה לדבר שאינו אמת, סברה שאין לה קיום; וכל מקום שכתוב "דיברתי בלבי" - הכוונה לדבר אמת. נמצא שבפסוקנו, "דיברתי אני עם לבי לאמור אני הנה הגדלתי והוספתי", מדובר בדבר אמת.
האמרי שפר מסביר את מהלך המחשבה: חשב שלמה לעצמו, אולי אותם אנשים שלא הצליחו במעשיהם נכשלו מחמת חיסרון חכמה, ולא ידעו להיזהר. אותם ההולכים אחר שתי המחלקות - הנוהים אחר ההנאות הפנימיות שבאכילה, בשתייה ובבגדים, והנוהים אחר ההנאות החיצוניות שבארמונות ובשאר עניינים - אולי כשלו משום שלא היו חכמים דיים ולא ידעו להיזהר בהנהגתם.
על כך אומר שלמה: ראיתי גם חכמים גדולים שנכשלו בזה. ולכן אמרתי - "אני הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי על ירושלים", לא היה אדם חכם כמוני. ולא זו בלבד, אלא "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" - בעל ניסיון גדול אני, שהרי מן הניסיון קונה אדם חכמת חיים מעבר לחכמה שלמד, והיא חכמה שאינה פחותה מן החכמה הנלמדת. אם כן הייתי בטוח שבמעשיי אצליח יותר מכל אלו שנהו אחר ענייני הגשמיות ונפלו. אמרתי: לי יש את החכמה שתציל אותי, ואולי היא שתעמיד אותי על האמת ולא אכשל.
וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חׇכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ׃
אומר האמרי שפר: גם כאן מזכיר שלמה את שני העניינים. ההנאות החיצוניות נקראות "הוללות", מפני שהעניינים הללו מהוללים את דעת האדם ומוליכים אותו שולל, שהרי רוב הדברים הללו אינם נחוצים כלל - אדם קונה לו בתים ושדות וכרמים הרבה מעבר לצרכו ולשימושו הבסיסי. וההנאות הפנימיות, אף שהן נצרכות לאדם - אכילה, שתייה וביגוד - מכל מקום נקראות "סכלות", שכן מי שמרבה בהן ומחפש כל מיני דברים מיוחדים ומותגים, לסכלות ייחשב לו: אילו היה מסתפק במועט לא היה חסר לו כלום, וגם אם היה נוטל מן העולם הזה את המינימום באכילתו, בשתייתו ובביגודו - היה די לו.
ובשתי המחלקות הללו, אומר שלמה, נתתי לבי להתנהג על פי חכמתי. אם אלו שנכשלו נכשלו משום שלא נהגו בחכמה, הרי אני הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי. בענייני האכילה הלכתי על פי חכמת הרפואה, אכלתי במניין, במשקל ובמשורה, שמעתי להוראות הרופאים והמומחים, אכלתי את אבות המזון וכל הנצרך בהכרח. ובאמת היו בקיאים בזה, כמו שמצאנו שנבוכדנצר דאג למאכל מסוים מאוד לנערים שגידל, שסבר שמתוך אכילה בריאה ומסודרת כראוי יקנו דעת ושכל.
מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות דעות, שמי ששומר על כל כללי הרפואה והתזונה הנכונה שנתן - מובטח לו שלא יחלה, אלא אם כן הייתה מגפה, אבל באופן רגיל מובטח לו שלא יחלה. רואים אנו שהייתה להם חכמה גדולה מאוד לסדר את מאכלם כראוי. ומספרים שפעם אחת פנה הסולטן, שהרמב"ם היה רופאו, אל הרמב"ם. הרופאים הערבים שבאזור, שנדחקו לקרן זווית עם בוא הרמב"ם, טענו באוזניו: היכן אתה רואה את חכמתו? מעולם לא ריפא אותך! שאל הסולטן את הרמב"ם: אומרים שאתה חכם ברפואה, אך מעולם לא ריפאת אותי. אמר לו: והרופאים האחרים? אמר: כן, בתקופתם הייתי חולה. אמר לו: ובתקופתי? אמר: ברוך השם, איני חולה כלל. אמר לו: ולמה אתה חושב שאינך חולה? משום שמי שמסדר לך את התזונה הוא אני. הם חכמים לרפא אותך אחרי שחלית - תודה רבה; אני דואג שלא תחלה כלל, וזה הרבה יותר טוב.
אמר אפוא שלמה: בכל ענייני ההנאות של העולם הזה אהיה חכם, הרי חכם גדול אני, ואתנהג בכל על פי הסדרים הנכונים והראויים. גם בעניינים החיצוניים - כל בניין שאני בונה, אני עורך אותו לפי השכל הנכון והחכמה הראויה. ואם כן, אולי בכל זאת ראוי לו לאדם להתעסק בהנאות החיצוניות והפנימיות?
על כך אומר שלמה: "ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח". בשבילי אין זה אלא בגדר הבל - "הבל הבלים אמר קהלת", הבל היינו שאין בו ממש; אבל אצל העם זה בגדר "רעיון רוח", שיש בו גם שיברון רוח. ולמסקנה אין לו לאדם להתעסק בענייני ההנאות, לא ההנאות הגשמיות הפנימיות ולא ההנאות הגשמיות החיצוניות.
הקול אפרים מבאר את לשון "דיברתי אני עם לבי". הכתוב אומר שהקב"ה נתן לשלמה "לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך". ובאמת הלשון משונה: מהו "דיברתי אני עם לבי", וכי לבי הוא מישהו אחר? היה לו לומר "דיברתי בלבי". אלא לפי זה נפלא מאוד: הקב"ה נטע בשלמה לב חכם ונבון, ולבו של שלמה הוא כמעט לא שלמה - זה כלי קדוש שהושתל בקרבו. חכמה אדירה שהשם נטע בו, כנטיעה חיצונית, דבר נפרד ממנו, ולכן הוא מדבר עם לבו, עם אותו כוח אלוקי שניתן בקרבו.
החכמה הזאת באה בלי עמל, בלי טרחה ובלי יגיעה, שהרי השם נטעה בלבו. אבל יש בחינה נוספת: "תן לחכם ויחכם עוד" - שהחכם עצמו, לאחר החכמה שניתנה לו, מבין דבר מתוך דבר, מתאמץ ויגע ומשיג השגות גבוהות יותר. וזהו שמוסיף שלמה "והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי על ירושלים" - הוספתי והגדלתי חכמה יותר ממה שניתן לי במתנה. והחלק הזה של "הוספתי" חשוב יותר מן החלק שניתן במתנה, שהרי מה שנתנו לך במתנה - נתנו לך, ומה עשית אתה בשביל זה? ואילו "הוספתי חכמה" - זה מאמץ, זו יגיעה משלי. ולכן פותח הוא ב"אני": "דיברתי אני עם לבי לאמור אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה" - אני הוספתי בעצמי, בכוח ידיי. את זה הוא מקדים, שכן בזה תפארתו של האדם ובזה מעלתו: מה הוספת מצד עמלך ומצד כוחותיך, ולא המתנות שקיבלת.
וממשיך: "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת". המלבי"ם מייסד יסוד, שכאשר הכתוב נוקט תחילה את שם העצם ואחריו את הפועל בעבר, סימן שהדבר היה מזמן. היה לו לומר "וראה לבי הרבה חכמה ודעת", והוא אומר "ולבי ראה" - היינו מאז, כבר מגיל שתים עשרה, משעה שנתן לי השם לב מלא חכמה ודעת, כבר אז ראה לבי הרבה חכמה ודעת. ושים לב לסדר: תחילה הקדים את מה שהוסיף מעצמו, כי זו תפארתו וזו מעלתו, ורק לאחר מכן אומר שגם השם נתן לו חכמה ודעת. וראיה לדבר, שבברכת חונן הדעת שבתפילת שמונה עשרה אנו אומרים "אתה חונן לאדם דעת", "חוננו מאיתך חכמה בינה ודעת" - בחינת החכמה והדעת היא מתנה מאיתו יתברך, והיא הכלי שעל ידו הגדיל אדם והוסיף חכמה.
כאן מגיע שלמה אל החקירה השלישית שלו: האם תכלית הבריאה היא שהאדם יאסוף חכמה לעצמו כדי שהוא יחכם, או שמא כדי להחכים את העולם, להגדיל חכמה ולהאדירה וללמד את העולם חכמה ודעת - האם המטרה היא האדם עצמו או הגדלת החכמה בעולם. ועל זה אומר: "ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח".
אומר רש"י: "ואתנה לבי" - עכשיו נתתי את לבי לדעת ולהיטיב בחכמה, מה סופה, ולהיטיב בהוללות ובשכלות, מה סופן. כלומר, מה יוצא מן החכמה לעומת מה שיוצא מן ההוללות והסכלות. שהרי כל ספר קהלת הוא ספר של מחקר, של התבוננות ועיון בכל דרכי האדם: מהי הדרך הנכונה, ומהי הדרך אשר שם ישכון אור.
ומהי הוללות? מסביר רש"י: שיגעון וטירוף הדעת, לשון ערבוב. "הולל" כמו "מהול" - "סבאך מהול במים", מהול היינו מעורבב. אדם הולל הוא אדם שאינו מיושב, "מתהולל" היינו המתנהג כמשוגע. האדם המיושב דעתו מיושבת עליו, אינו קופץ, אינו עושה שטויות ואינו פועל באופן אימפולסיבי; וההוללות היא כמו ערבוב, אדם המעורבב במעשיו, מלשון סכלות ושטות.
"ידעתי" - אומר רש"י - ידעתי עכשיו שגם בחכמה יש שבר רוח, וזהו "רעיון רוח", מלשון התרועעות ורעוע. ולמה? משום שהאדם בטוח שהגדיל חכמה, ומתוך כך הוא סומך על עצמו; וכשאדם סומך על עצמו, נפילתו קרובה. אומר לעצמו: וכי אני עלול להיכשל? אל תדאג, אצלי הכל בסדר. הרבנים אסרו? עזוב, וכי ילד אני? תאמין לי, כל השטויות האלה אינן מעניינות אותי. האדם בטוח שהוא שמור. והרי הגדולים באמת חששו - רבי עקיבא ועוד - משום שאמרו: לך תדע, אדם עלול להיכשל, שאין אפוטרופוס לעריות. אבל כנראה לא לדורנו דיברו ולא לאנשים חזקים כמונו... בזה יש רעיון רוח, שבר רוח: אדם אינו מתרחק מן האיסור, ועל ידי זה מכעיס את הקב"ה.
והדוגמה לכך, אומר שלמה, היא מן החכם מכל אדם בעצמו. מי חכם ומבין ממנו, ומה הסיכוי שיעשה מעשה שטות וסכלות? ובוא והתבונן: אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה - ובסוף השיבותי. אני אמרתי ארבה נשים ולא יסירו את לבבי. וכי אישה תסיר את לבבי, ואפילו יהיו אלף? הרי אני החכם מכל אדם, גם מן הגברים, ואתה אומר לי מן הנשים? בזמנם היו הנשים רחוקות מן החכמה, לא עסקו בענייני מדיניות ולא יצאו מן הבית, וידיעותיהן ומושגיהן היו מועטים בהרבה. ואף על פי כן - עליי נכתב "ונשיו הטו את לבבו". וכן, אומר רש"י, סמך על חכמתו ועשה כמה דברים, שנאמר "נאום הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל" - היה בטוח: הקב"ה איתי ואצליח, אין מה לחשוש, הכל אוכל לעשות. והנה אותה חכמה שחשבתי לסמוך עליה - סופה היה רעיון רוח. אל תחשוב אפוא שרק הוללות וסכלות גרועות; לפעמים חכמה שאתה סומך עליה גרועה לא פחות.
הקול אפרים מבאר: "ואתנה לבי" - כאשר נוכחתי לראות איזה כלי יקר נטע בי השם, אותו לב שהוא כנטיעה נפרדת ממני, לקחתי את הכלי היקר הזה והשתמשתי בו "לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות". כלומר, להבין מהם דרכי החכמה, ומאידך גיסא גם מהם דרכי הסכלות. שצריך להבין: כשאדם רוצה לסתור דעה ולהתמודד עם שיטה, הוא חייב להכיר את יסודותיה. בלא זה אינו יכול להתמודד כנגד דבר ואינו יכול לסתור דבר.
ורק היהדות היא הדבר היחיד שכל שוטה וכל זב חוטם מתבטא כנגדה מבלי להכיר אותה כלל. סיפרתי לכם פעם על מי שקבל על הכתובה ה"ארכאית" השומרת כביכול רק על זכויות הגבר ואינה נותנת שום זכות לאישה - ומעולם לא קרא אותה ואף אינו יכול לקוראה, שהרי היא כתובה בארמית. ואילו כל מי שקרא פעם אחת את הכתובה יודע שאין בה אפילו זכות אחת לגבר, וכל מה שכתוב שם אינו אלא זכויות האישה. כך דרכם של אנשים: לדבר בביטחון כאילו הם יודעים, לסמוך על כך שגם השומעים אינם יודעים, ומדי פעם קמים כמה שבודקים את הנתונים ומגלים טעויות גסות, שהאדם שותל אישים בהיסטוריה במרחק מאות שנים מן התקופה שבה חיו. אלא שעל בורות אין משלמים; ואילו היו משלמים על בורות - היו רבים מהלכים כל ימיהם בגבס. נמצא שאדם יכול לומר מה שהוא רוצה, אבל לעולם לא יוכל להתמודד עם היהדות מי שלא הכיר אותה מעולם. ואם אני רוצה להתמודד עם דת, עם תפיסה ועם שיטה ולהוכיח שהיא הוללות - עליי להכיר אותה; וצריך להכיר גם את שיטת הסכלים והשוטים כדי להתמודד כנגדה.
זו הבחינה של הפסיכולוגיה: להבין מהלכים, להבין מה עומד מאחורי השיטה. וכן חכמת הפילוסופיה מתעסקת בחקירות מה ניתן להשיג בשכל האנושי ומה אינו ניתן להשגה, והאם ניתן באמת להגיע אל חקר האמת. הפילוסופים עסקו בזה הרבה: האם ניתן להגדיר טוב ורע באופן מוחלט, מה נקרא טוב ומה נקרא רע - שהרי דבר שאתה מגדיר כטוב, אצל השני הוא רע מוחלט. וכן שאלות של מה לפנים ומה לאחור, דברים עמוקים שלפעמים אין האדם יכול לבוא עד סוף דעתם.
על כל זה אומר שלמה: "ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח". טוב יותר להתעמק ולהתבונן בחכמה שהשם נתן לך, בדברים שהם ברי השגה מבחינתך, ולא באותם דברים שלמעלה מיכולת השגתך. אל תתעסק בחכמה כדי להעמיק ולחקור את אותן שיטות של הוללות וסכלות - לא לשם כך קיבלת את החכמה. החכמה ניתנה בעיקרה כדי לעסוק בה בתורה, בדעת השם ובהכרת הבורא, ולא בעניינים הללו שאינם מוסיפים מאומה.
שלמה סוקר את כל מעשי העולם ומוצא שהכל הבל ורעות רוח: ההנאות הפנימיות מביאות את האדם לידי "מעוות לא יוכל לתקון" בגופו, וההנאות החיצוניות לידי "חסרון לא יוכל להימנות", שכל פגם זעיר נוטל את כל הטעם - כפי שראינו אצל אדם הראשון ואצל המן. והמדרש מוסיף שלעתיד לבוא אין תיקון כלל, שכרטיסים קונים רק למטה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. אחר כך בדק שלמה אם החכמה עצמה תצילנו, והעיד ב"דיברתי אני עם לבי" - לשון אמת - שגם החכמה העצומה שניתנה לו במתנה וגם זו שהוסיף בעמלו לא הועילו למי שסומך על עצמו, ואדרבה "גם זה הוא רעיון רוח". המסקנה: אין לאדם לשקוע בהנאות העולם הזה, ולא לבזבז את כלי החכמה היקר שניתן לו על חקירות שאינן ברות השגה, אלא לעסוק בו בתורה, בדעת השם ובהכרת הבורא.