בחלק זה של הפרק ממשיך שלמה המלך את החקירה הראשונה שלו: האם יש לאדם יתרון בכל עמלו תחת השמש. לאחר שפירט את ארבעת היסודות ואת מחזוריותם הקבועה, הוא מסכם את הצד הגשמי של הבריאה, סוגר את החקירה הראשונה בשאלת הזיכרון שנשאר מן האדם, ופותח בחקירה חדשה - חקירה שכבר אינה מסורה לכל אדם, אלא צריכה חכמה. בעקבות המלבי"ם ומפרשים נוספים נלך על סדר הפסוקים.
כׇּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃
אחרי שהסביר לנו את כל ארבעת היסודות, כיצד כל אחד מהם סובב וחוזר אל מקומו הראשון בלי שום שינוי, אומר שלמה: דע לך שאני יכול להמשיך ולפרט זאת גם בכל הפרטים שבעולם, אבל אתה תהיה יגע מלשמוע. זו אריכות דברים כה גדולה שאין אפשרות למנות את הכל. קח לדוגמה את החיטה: אתה זורע אותה, היא נרקבת בארץ, מוציאה כמה חיטים, ושוב יש לך חיטה שאותה תזרע שוב וחוזר חלילה. נמצא שכל הבריאה בנויה במעגלים כאלה. אבל "כל הדברים יגעים" - אדם מתייגע לספר את כל הפרטים שבזה, ולכן "לא יוכל איש לדבר" מרוב הפרטים.
"לא תשבע עין לראות" - אם נבוא לחקור את הדברים בעין, לא תשבע העין לראות. וגם במובן נוסף: יש דברים שכלל לא תוכל העין לראות. הכל סובב במעגלים, אף האטום, שהאלקטרון סובב סביבו - ומי ראה אותו? אף אחד לא ראה אטום, אף אחד לא ראה אלקטרון. אנחנו יודעים את התנהגותו לפי מצבים שבהם ניתן לבדוק אותו, אבל לראות אותו אי אפשר. דברים רבים שאנו יודעים שזו מציאותם, אין באפשרותנו לבדוק אותם, שכן גם בטלסקופ אי אפשר לראותם וגם במיקרוסקופ אי אפשר. "ולא תמלא אוזן משמוע" - גם מי ששומע מפי חכם המספר את כל הפרטים, לא תימלא אוזנו משמוע את כל פלאי הטבע וכיצד הכל חוזר אל מקומו. ולכן אומר שלמה: מחל לי שאיני מאריך בזה. נתתי לך את ארבעת היסודות, ומהם תקיש בעצמך גם על כל שאר ענייני העולם.
מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כׇּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
"מה שהיה הוא שיהיה" - כל מה שברא השם בששת ימי בראשית, שום דבר ממנו לא נפסד ולא נעדר. "ומה שנעשה הוא שיעשה" - כל השינויים שנעשו, אל תחשוב שהם שינוי קיים ועומד; אלה שינויים החוזרים לעולם, כפי שראינו בשמש, ברוח ובכל ענייני הטבע. אתה אומר: הנה הייתה חיטה והיא נרקבה - לא, הדבר חוזר, ושוב תהיה חיטה. הכל חוזר שנית.
"ואין כל חדש תחת השמש" - מבאר המלבי"ם שאין הכוונה לענייני החכמה ותחבולות המדע, אלא לענייני הברואים, לענייני הגשם והארציות, ארבעת היסודות וכל מה שמנינו. בהם שום דבר אינו חדש: כל מה שמרכיב אותם לעולם אינו נעלם ולעולם לא נוצר משהו חדש, אלא אותם מרכיבים עצמם פושטים צורה ולובשים צורה וחוזרים על עצמם. וזהו בדיוק חוק שימור החומר, שהוא יסוד עיקרי בחכמת הכימיה, וכן חוק שימור האנרגיה: ייתכן שחומר ייהפך לאנרגיה, אבל להיעלם לא ייעלם.
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃
לפעמים אכן בא אדם ואומר: ראה, הנה דבר שלא היה קודם. אומר לו שלמה: דע לך שהטענה הזאת נובעת מחוסר הבנה, "כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו". ודוגמה נפלאה לדבר: היה אדם בשם אדמונד היילי, תוכן מפורסם, בקיא בחכמת התכונה וחברו של ניוטון, שחי בין השנים ת"טז לתק"ב. הוא חקר את מערכות הכוכבים ובעיקר את השביטים - כוכב המשאיר אחריו זנב. הוא מצא שלושה שביטים שהופיעו בזמנים נפרדים ולא תועדו קודם לכן: בשנים 1531, 1607 ו-1682 למניין הגויים, ושלושתם היו זהים ונעו במסלול זהה. מכאן הסיק שמדובר באותו כוכב עצמו, החוזר במחזוריות אחת לשבעים וחמש וחצי שנה. ואכן המחקר נמשך, והכוכב הופיע ב-1758, ב-1835, ב-1910 ולאחרונה ב-1986.
והפלא הוא, שהדבר כבר מופיע בגמרא בהוריות דף י': "אמר רבי יהושע: כוכב אחד יש שאחת לשבעים שנה עולה ומטעה את הספנים". הוא ראה שבעים וחמש שנה, וחז"ל אמרו שבעים - אין זה חייב להיות מדויק. כלומר, לפני מחקרך כבר היה רבי יהושע וראה. אדם שהיה רואה את הכוכב הזה היה אומר: מה אתה אומר אין חדש תחת השמש? הנה זה חדש, זה לא היה קודם! אומר לו שלמה: מפני שאינך מכיר די, ואינך חי כאן די זמן, אתה חושב שיש דברים חדשים. אבל באמת "כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" - כבר היה מקדם, אלא שלא חקרת ולא הכרת, ולכן אתה אומר "ראה זה חדש". באמת אין בדבר שום חידוש.
אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃
לאחר שהסביר לנו שהאדם עצמו הוא הפחות שבכל הברואים מצד קיומו, שהרי לכולם יש קיום מתמשך ולו אין, עדיין יכול אדם לטעון: נכון, קיום אין לי, אבל הטבעתי את חותמי בהיסטוריה, אנשים יזכרו אותי, אני שיניתי מציאות, לפחות יזכרו את פועלי. אם כן, אולי בכל זאת כדאי לעמול תחת השמש - נכון שאני בר חלוף ועוזב כאן את הכל, אבל הזיכרון יישאר.
על זה אומר שלמה: ראה שאין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו. הלא לדור הראשון אין זיכרון אצלנו, ואנחנו האחרונים ביחס אליהם; וכך גם אתה ביחס לאחרונים שיהיו אחריך - גם לך לא יהיה זיכרון. ואפילו אם יקראו עליך בספרי ההיסטוריה, מה זה נתן לך? מה נתן לנפוליאון שמישהו זוכר שהיה אחד ששמו נפוליאון? מישהו זוכר אותך - ואז מה? מה זה נותן? נמצא שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, שהרי מציאותו כאן זמנית והוא עוזב את הכל; ואת מי אתה באמת מעניין אחרי שאינך כאן.
ובזה נשלמה החקירה הראשונה, בביאור הקיום הגשמי של האדם, מציאותו כאן וזכרונו כאן - מי בעצם זוכר אותו. ומזה תבין ש"הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל", שכל ענייני העולם הזה הכל הבל. ולכל זה, אומר המלבי"ם, אין צריך להיות החכם מכל אדם; כל אדם, בהתבוננות אפילו שטחית, יכול לראות ולהבין את העניין הזה ולהסיק את המסקנה.
אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
כאן פותח שלמה בעניין שכבר צריך לו חכמה. וכפי שמבאר הקול אפרים: אם רצונך לדעת במה כן צריך לעשות חקירה, במה צריך התבוננות וחכמה - זהו בענייני החכמה. ענייני הגשמיות, כל אחד מתבונן ורואה שהכל מחזורי ושלא יישאר ממנו דבר, ולזה אין צורך בחקירה גדולה. אבל בענייני החכמה, כפי שיפרט להלן, צריך אדם חכם ופיקח שיוכל להתבונן בדברים כראוי.
ויש כאן קושי בפסוק: לכאורה כל הפסוק מיותר, שהרי הפרק כבר נפתח ב"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים", ומה צריך עתה, בפסוק י"ב, לחזור ולומר "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים"? ולכן כל המפרשים נוטים לבאר כל אחד לפי דרכו מהו המסר שכאן. ולפי הקול אפרים: כיוון שכאן כבר נדרשת חקירה גדולה יותר, שאינה ענייני גשמיות שכל אחד מבין, בא שלמה ואומר - אני הוא הראוי לעשות את החקירה הזאת, אני הוא שראוי להעמיק ולהתבונן בדברים.
ושים לב: אין הוא אומר "אני קהלת בן דוד", אלא "אני קהלת הייתי מלך על ישראל". ומדוע? משום שמלך בן מלך הוא פעמים רבות עשיר גדול שאינו צריך להתעסק בענייני המלוכה, שהרי המלוכה כבר פועלת בצורה קבועה מכוח אביו; ובמה הוא עסוק? בחגיגות, בהנאות ובתאוות. אינו מעמיק, וכל עיסוקו יום יום בענייני תאווה וגשמיות. לכן אינו תולה עצמו באביו, שלא תאמר: בוודאי התעסקת כל הזמן בשטויות. אלא "הייתי מלך על ישראל" - וישראל הם העם החכם, "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", הידועים בתורתם ובחכמתם. ולא רק על ישראל, אלא גם במקום שהוא מרכז החכמה העולמית, בירושלים, מקום השראת השכינה, "רבתי עם, רבתי בגויים, שרתי במדינות", שכל מלכי העולם היו מגיעים לשם לשמוע דברי חכמה. ואם מלכתי עליהם - הבן שכשבאים לדבר בענייני החכמה, אני הוא שיכול לדבר עמך. ומעבר לכך, זכה והשם נתן לשלמה חכמה מעבר לכל בן אנוש. לכן בעניינים הללו אני הוא הראוי לדבר, ותקבל את מה שאני אומר.
כדאי לחזור אל הפסוק ולראות מה אומר עליו התרגום. מתרגם התרגום: כאשר היה שלמה המלך יושב על כיסא מלכותו, גבה ליבו מאוד על עושרו, ועבר על גזירת מאמר השם - שהשם אסר על המלך שלושה דברים - ואסף סוסים ומרכבות ופרשים רבים, וצבר כסף וזהב רב מאוד, והתחתן בעמים נוכריים ונשא אלף נשים ובראשן בת פרעה. צבר סוסים ומרכבות והוריד את העם מצרימה, וצבר כסף וזהב מעבר למה שהתירה התורה. מיד גברה חמת השם עליו, ושלח אליו את אשמדאי מלך השדים וטרדו מכיסא מלכותו, ולקח את חותמתו מידו, כדי שיהיה מטולטל וגולה בעולם, ויהיה לו הדבר לתוכחת. והיה סובב על עיירות המדינות ועיירות ארץ ישראל, בוכה וצועק ואומר: אני קהלת, ששמי נקרא מלפנים שלמה, הייתי מלך על ישראל בירושלים.
הוא סיפר את סיפורו - ולא האמינו לו. אמרו לו: אנשים כמוך יש הרבה בבתי החולים לחולי נפש; זה בטוח שהוא ראש ממשלה, זה בטוח שהוא שר החוץ, והשלישי בטוח שהוא הנשיא - אפשר להקים שם ממשלת צללים. נו, גם אתה חושב שהיית המלך; זה קורה לאנשים, יש טיפולים מסודרים ויש כדורים שמטפלים בזה. בקיצור, אף אחד לא לקח אותו ברצינות ואף אחד לא האמין שאכן היה מלך.
וכך גם רש"י מסביר, ש"אני קהלת הייתי מלך" בא לספר לנו את ההיסטוריה שלו: הייתי מלך על כל העולם, ולבסוף על ישראל, ולבסוף בירושלים לבדה, וחז"ל אומרים שבסופו של דבר היה מולך על מקלו. ואכן, אם נשים לב ללשון "הייתי מלך" בלשון עבר - מתי אדם יורד ממלכותו בחייו? בעל כורחך כדרשת חז"ל, ששלמה המלך ירד בתקופה מסוימת ממלכותו, ולכן הוא מדבר בלשון עבר. בתחילה מלך על כל העולם, ואחר כך הלכה והצטמצמה מלכותו עד שנשארה ירושלים לבדה, וגם זה בלשון "הייתי". ויש מחלוקת בין חז"ל אם "מלך והדיוט" או "מלך והדיוט ומלך" - האם חזר למלכותו או לא; והדעה המקובלת היא שכן חזר למלכותו. על כל פנים, שלמה מתאר כאן את העונש שקיבל על שנהג שלא כדין ושלא על פי התורה.
מבאר האמרי שפר: אחרי ששלמה לימד אותנו שכל מעשה האדם בעולם הזה הכל הבל, בא ואומר - התבונן, כל מי שמתבונן כאן בעולם עומד בפליאה רבה ועצומה אשר ישתער עליה לב כל משכיל. אם באמת אין בעולם הזה תועלת, ואם באמת אי אפשר להגיע כאן לשום תכלית, מדוע הביא אותנו השם הנה? ולמה המציא השם הבל כזה אשר יהביל אלפי רבבות אנשים בכל דור? הרי הקדוש ברוך הוא הוא שיצר את ההבל הזה. אתה אומר לי הכל הבל, הבל, הבל - ומי שם את ההבל הזה? האם השם יוצר הבלים? האם השם יוצר דבר שאין לו תכלית, דבר הגורם לכל העולם לנהות אחרי מה שאין בו ממש? מה ההיגיון בכל זה? ומכאן רוצים להסיק שגם העולם הזה הוא עולם, שאין לזלזל בו כל כך, שיש להשקיע כאן ולעשות כאן דברים, שהרי גם בגשמיות יש איזו תועלת ותכלית - ואם לא, למה בראה השם?
אלא שקודם שמשיב על כך שלמה, הוא מקדים: אתם רוצים לשמוע ממני תשובה, אבל ודאי שואלים אתם את עצמכם - שלמה, מדוע אתה סבור שאתה המוסמך לתת תשובות? מדוע אתה יודע את תכלית העולם וכל עניינו? מי הוא זה שערב ליבו לדבר דברים רמים כאלה, להשפיל את כבוד כל האדם ולומר עליהם שמבלים בהבל את ימיהם? ולכן הוא נותן תחילה את כרטיס הביקור שלו: אני קהלת הייתי מלך - מלך מפורסם בכל קצוות תבל, והקדוש ברוך הוא נתן את כל ממלכות הארץ בידי, שהיה מושל בכיפה. ועם כל זה, דע לך שלא התעסקתי עם כל אותן מלכויות, אלא "הייתי מלך על ישראל" - הסתפקתי בניהול המלוכה כאן ולא הלכתי לנהל את כל העולם; "ובירושלים", עיר הקודש, שלשם היו מתאספים כל ישראל לעבוד את השם, ולמטרה הקדושה הזאת ייעדתי את כל חיי.
וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה עַל כׇּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃
ואם תשאל: מלך רם ונישא כמוך, מניין הוא מכיר מה בדיוק קורה אצל בני האדם השפלים? יושב לו במגדל השן, מרוחק ומנותק, וכיצד הוא בא לחוות דעה על הנעשה בעולם כשאינו מחובר אליו? על כך אומר האמרי שפר: אל תחשוב שהייתי מנותק, אלא אדרבה, "ונתתי את לבי לדרוש" - לדרוש מפי אנשים, הייתי הולך ושואל על כל תהלוכות חייהם כאן בעולם.
וכך אכן היה מקובל. מי שקורא בסיפורי המלכים בעבר, יראה שאחד התחביבים שלהם היה להתחפש כאחד האדם ולעשות סיורים בממלכה, כאדם אנונימי שאין מכירים בו את המלכות. בכך רצה המלך לראות את המציאות לא לפי מה שמספרים לו היועצים ולא לפי מה שמדווחים לו השרים, שהרי פעמים רבות בדיווחים הכל ורוד והכל מוצלח. ברוסיה, למשל, בעיתונות תמיד הכל היה משגשג: המדינה המצליחה ביותר, שכל העמים מקנאים בה, המקום הנפלא ביותר לחיות בו.
מספרים ששוטר חרש ברוסיה - ושם מחצית האנשים היו שוטרים חרשים והמחצית השנייה דיווחה על הראשונים, לכל אחד היה תיק ולכל אחד היה דיווח - תפס אחד שמדבר עם חברו. אמר לו: שמעת מה קורה בלנינגרד? אל תשאל, איזו מלחמה, חצי מהעיר הרוסה. אמר לו חברו: באמת? לא שמעתי מזה כלל. פתאום עוצר אותו השוטר: אדוני, אתה עושה תעמולה אסורה, מה אתה מספר סיפורים שגורמים למורך לב וירידת המורל בעם? אמר לו: אילו שקרים, אדוני? הייתי שם היום בבוקר, אני בא עכשיו מלנינגרד, חצי העיר הרוסה. אמר לו השוטר: אדוני, תפסיק לשוטט ברחובות ותתחיל לקרוא עיתונים. בעיתונים שם המציאות - תקרא ותראה איך הכל משגשג, הכל פורח, הכל נפלא. המלכים לא רצו להיות בבועה הזאת, ולכן רבים מהם היו מהלכים בין בני האדם כדי לשמוע ממקור ראשון מה באמת קורה.
ואומר שלמה: לא רק "לדרוש", אלא גם "ולתור בחכמה". לא רק לשאול ולדבר עם אנשים מה קורה איתם ומהי צורת חייהם, אלא גם לתור - לצאת לסיור, לשוטט וללכת לכל קצווי ארץ ולאיים רחוקים, ולהתבונן בכל תהפוכות העיתים ותחבולות בני האדם, כדי להסיק מתוך כך ולהבין את כל מציאות העולם.
והמסקנה: כל אשר נעשה תחת השמים, ראיתי שהכל "עניין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו" - הכל נעשה כביכול מצד שהוא עניין רע שנתן השם לבני אדם כדי שיתעסקו בו. והלשון הזאת תמוהה: מהו "עניין רע נתן אלוקים", ולאיזו מסקנה הגיע?
מביא כאן משל נפלא, שמקורו במלבי"ם. משל למלך שראה את העבדים השכורים אצלו לעשות את עבודתו, וראה אותם עצלים ומשחקים, עושקים וחומסים ומרצחים, ורוב הזמן בטלים ממלאכה. עבדי המלך הם, ובמקום לעשות את עבודתו הם מבטלים את זמנם ועוד עושים דברים חמורים מאוד. כדי להסיר את המכשול הזה הגה המלך רעיון: נתן להם שטח גדול, מתחם של קילומטרים רבים, שהיו בו עפרות זהב - כמעין הבהלה לזהב באמריקה, שכולם רצים למקום אחד להתחיל לאסוף שם זהב. אמר להם: אספו, ומה שתאספו שלכם. נהרו לשם בהמוניהם, ובמקום להתעסק בגזל וחמס, בהצקה זה לזה, ברצח ובעניינים אסורים, התחילו כולם לחפור ולהוציא זהב. כל אחד מוצא וכל אחד ממלא, ולפחות אנשים מתעסקים בדברים חיוביים במקום בהבלים.
אלא שכאשר כלו שנות עבודתם, אמר המלך לכולם: רבותי, כל אחד משאיר כאן את כל מה שאסף, והולכים הביתה. לקח המלך את כל מה שאספו. במבט שטחי ייראה הדבר כמשפט מעוות: הרי המלך אמר בתחילה שכל מה שיאסוף כל אחד יהיה שלו, ולאחר שאספו וטרחו שילחם ריקם. אך התשובה היא שבוודאי אין כאן עיוות הדין אלא צדק ויושר. שהרי עבדים אלה שכורים אצל המלך, הם האמורים לעשות את מלאכתו והוא המשלם את משכורתם; אלא שעד עתה במקום לעבוד השתובבו, הרגישו חופשיים ועשו כל תועבה. לכן הערים עליהם והטעה אותם, כדי שיקבל את המגיע לו. ומה מגיע לו? שיעבדו. אומר המלך: הבאתי אותך לידי עבודה; אמנם מכרתי לך אשליה שאתה עובד לעצמך, אבל בסופו של דבר קיבלתי את המגיע לי. לא גזלתי אותך - עובד אתה אצלי, ורק הוצאתי ממך את מה שמגיע לי.
כך גם מי שמתבונן בכל ענייני העולם. לכאורה המציאות שלנו קשה להבנה: הקדוש ברוך הוא שם את האדם בעולם, נתן לו תאוות, נתן לו בניינים לבנות ועניינים להתעסק בהם, ובסופו של דבר, אחרי שבעים ושמונים שנה שהשקיע בהם את כל מרצו - ברדיפה אחר החומר, בעוד הלוואה, בעוד הצלחה כלכלית, בעוד בנייה ועוד תוספת - אומר לו הקדוש ברוך הוא: אדוני, זהו, השאר לי כאן את הכל ולך. לכאורה זה בדיוק אותו דבר כמשל.
אבל התשובה היא כפי שאמרנו שם. התבונן: האלוקים עשה את האדם ישר, והושיב אותו בגן עדן כדי שיאכל מפריו וישבע מטובו, וכל עמלו יהיה רק בעבודת הבורא. ומה עשה האדם? כאותם עבדים - היה לו זמן פנוי, עבר עבירה, הלך ואכל מעץ הדעת, ובזה השריש בקרבו תאוות, גשמיות וענייני הבל של עולם הזה.
והמלך רואה כיצד האדם, במקום לעבוד אותו שלשם כך שם אותו כאן, הולך וטובע, הולך ושוקע בענייני הארציות והגשמיות, מתרחק מעבודת השם ועושה עבירות - לא די שאינו עובד את השם, אלא מנצל את כל הכוחות שנתן לו כדי להכעיסו. קין רוצח את הבל, וכן שאר העבירות שראינו לאחר מכן בתקופתו של נח. נמצא שהאדם לקח את העולם שהשם שם אותו בו לעובדה ולשומרה, ועשה בו שימוש להכעיס את הקדוש ברוך הוא.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן לו עניין לענות בו - הביא על האדם את כל ענייני הגשמיות ואת עמל העולם הזה. עכשיו אין לו זמן לכלום: קם בבוקר ורץ לעמל יומו, חייב לעבוד, צריך לכסות, יש דירה, יש משכנתא, יש לחתן ילדים, כל היום סובב האדם סביב העמל בארציות. וכשאדם עמל בארציות - האם יש לו זמן לעבירות? האם יש לו פנאי לחשוב על תאוות וגשמיות? ואם תאמר: הרי עדיין עושים עבירות - תאר לעצמך מה היה אילו כל הזמן היה פנוי. אילו היה אדם קם בבוקר וכל ענייני הגשמיות שלו מסודרים, מה היה עושה? מתחיל לחפש תאוות. מי יכול להעלות על דעתו כמה היה העולם שקוע בענייני תאווה וגשמיות עד אין קץ. לכן אמר הקדוש ברוך הוא: מוטב שבמקום שתעסוק בדברי איסור, אתן לך דברים להתעסק בהם - תבנה, תקים, תיקח פרויקטים, תהיה שקוע בענייני הכסף, ובלבד שלא תתעסק בתאוות ובאיסורים חמורים, שהם מצד עצמם גרועים הרבה יותר.
ומה אחרית עמלם? בכלות שנות עבודתם, כאשר ישובו לבית עולמם, ייקח מהם את כל רכושם וקניינם, והם ישובו ריקם אל קבריהם - ריקם מן הקניינים הגשמיים, כמובן, לא מן הרוחניים.
דברים אלה יצאו מפי המלבי"ם עוד פעמיים. האחת, בפירושו על התורה על הפסוק "ארורה האדמה בעבורך". שואל המלבי"ם שאלה עצומה: מהו "בעבורך"? לכאורה היה צריך לומר "בגללך". שכן "בעבור" מוסב תמיד על העתיד - "יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך", כלומר כדי שבעתיד תברכני; ואילו "בגללך" פירושו שהדבר קרה בגללך. אם כן, "ארורה האדמה בעבורך" אינו נכון לפי דקדוק הלשון: אתה חטאת, ובגלל זה נתקללה האדמה - נתקללה בגללך ולא בעבורך.
ומתרץ המלבי"ם: בעקבות שאכלת מעץ הדעת נכנסה בך התאווה, ואם כל מזונותיך יהיו בקלות וכל מה שאתה צריך מצוי כמו בגן עדן, תהיה שקוע כל היום בתאוות ובאיסורים. לכן אומר השם: אני חייב למצוא לך במה להעסיק אותך, ומה שמצאתי - שתהיה טרוד תמיד לעמול ולהוציא לחם מן הארץ. על ידי כן לא ימשלו בך ציורי הקנאה והתאווה והכבוד, שכן "בעצבון תאכלנה", תמיד תעמול להשביע את רעבונך, ואז לא תהיה נפשך פנויה אל התאוות ואל העריות ואל שאר האיסורים. וזה נפלא: "ארורה האדמה" אינו על העבר אלא "בעבורך", בשביל העתיד, כדי שלא תשקע בגשמיות - לשם כך קוללה האדמה.
גם בפרשת נח מסביר המלבי"ם על אותו קו. הוא מביא שלפני המבול היו זורעים אחת לארבעים שנה - מי מתאר לעצמו מה זה? זורע, ובארבעים השנים הבאות אינך צריך לזרוע עוד, ומאותה זריעה יש לך תבואה לארבעים שנה. ולא היה להם שום נגע ושום מחלה, ומזג האוויר היה כמו מפסח ועד עצרת, כל הזמן אביב, שהרי לפני המבול עדיין לא נטה כדור הארץ על צידו ולא היו עונות השנה. הכל היה נוח ומיטבי. ואם כן, מה יעשה הבן ולא יחטא? כאשר הכל אופטימלי ואין במה להתעסק - מתעסקים בעבירות.
לכן גזר השם בעקבות המבול: מכאן ואילך "כל ימי הארץ זרע וקציר" - כל שנה תצטרך לזרוע, כל שנה לא יהיה לך זמן לנשום. סיימת להכניס את התבואה, לך וזרע תבואה חדשה; ועוד עליך לנכש את קללת האדמה, את הקוץ והדרדר שתצמיח לך. זו עבודה סיזיפית יומיומית שאין ממנה מנוחה. ולא רק זה, אלא גם "קור וחום וקיץ וחורף", ארבע תקופות השנה, שהן הסיבות למחלות ולנגעים באדם. ועל ידי שיומם ולילה לא ישבותו מעמל פרנסתם ומדאגה לשמור על בריאותם - לא יהיה להם פנאי לחטוא.
נמצא, שאת כל זה רומז לנו כאן שלמה: כל מה שהאדם עמל תחת השמש, הכל "עניין רע נתן האלוקים לבני האדם לענות בו". הקדוש ברוך הוא נתן לנו את זה, והוא באמת עניין רע - להתעסק בגשמיות בלי קץ הוא עניין רע - אבל נתן לנו אותו "לענות בו", כלומר להתעסק בו, כדי שתכבד עבודת העולם הזה עליהם ולא ישעו בדברי שקר. כל ענייני העולם הם מעין ריפוי בעיסוק לעולם: התעסק במשהו ואל תנהה אחר התאוות. זה עניין רע שניתן כדי שיהיה לנו במה להתעסק, כדי שלא נניח את ענייני הרוחניות ונשכח לגמרי את מטרתנו ותפקידנו מתוך שנשקע בתאוות. אין לך פנאי לתאוות, אתה עסוק כל הזמן - ועל ידי כן התאוות מטרידות אותנו פחות.
בפסוקים אלו משלים שלמה את החקירה הראשונה: כל הבריאה הגשמית מסתובבת במעגלים, "מה שהיה הוא שיהיה", אין בה חידוש ואין בה קיום לאדם; ואף הזיכרון שהוא מקווה להשאיר אחריו - "אין זכרון לראשונים" - אינו נותן לו יתרון. מסקנה זו יכול כל מתבונן להסיק בכוחות עצמו. משם הוא פותח בחקירה שצריכה חכמה, ומציג את כרטיס הביקור שלו: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" - מלך על עם חכם ובעיר החכמה, שלא הסתגר במגדל השן אלא נתן ליבו "לדרוש ולתור" בין בני האדם. ומסקנתו: "עניין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו" - עמל העולם הזה אינו עונש סתם אלא תחבולה של רחמים, כמשל המלך והזהב, כ"ארורה האדמה בעבורך" וכגזרת "זרע וקציר, קור וחום" שלאחר המבול: השם מטריד את האדם בגשמיות כדי שלא יהיה פנוי לשקוע בעבירות ובתאוות, ובסופו של דבר ישוב ריקם מן הקניינים החומריים - אך לא מן הרוחניים.