פתיחה: מהמל ההבל אל התכלית הנצחית
אחרי שקהלת תיאר לנו שכל עמלו של האדם בעולם הזה הכל הבל, מתעוררת השאלה: אם כן מה התכלית של האדם, לאן הוא צריך לשאוף? התשובה היא - לחיי העולם הבא. מכאן ואילך בא שלמה המלך להתווכח עם המכחישים את התכלית הזו, ולהראות מתוך הטבע עצמו היכן נמצא הנצח והיכן נמצא ההבל. בחלק זה נלמד את הפסוקים לפי ביאור ה'אמרי שפר', ולאחר מכן נלמד את רצף הפסוקים לפי ביאורו של ה'קול אפרים'.
"כל הדברים יגעים" - שלושה איברים שאינם מתעייפים
כׇּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃
המכחישים באים וטוענים: איך ייתכן שהאדם, שהוא החלוש שביצורים, יהיה קיים באופן נצחי? הרי כבר ראינו שהאדם חלש מכל הבריות. הפיל, השור, החמור ושאר בעלי החיים בעלי כוח גדול משלו לאין ערוך. בכל מעשיו אתה רואה שהוא מוגבל, ממהר להתייגע, עייף ולאה. אם כן כיצד תאמר לי שהאדם יהיה קיים לעולם בלי גבול ותכלית?
על כך בא שלמה המלך ואומר: אמנם אמת, "כל הדברים יגעים". כל מה שיש בעולם מגיע לשלב של לאות. הצמחים והעצים גדלים כל ימות הקיץ, ומשמגיע חשוון - "בחודש בול יבולו" - הם נובלים. הארץ מצמיחה את פירותיה, ומשמגיע החורף היא שובתת. וכן איברי הגוף: לכל איבר יש קצב וגבול, וכשאתה מאמץ אותו יותר מדי הוא מתעייף. הרם את היד והורד אותה פעמים רבות - בשלב מסוים היא מתעייפת. ואפילו בלי להרים ולהוריד: הרם את היד והחזק אותה מאוזנת, כמה שניות או דקות וגמרנו, אתה מתעייף.
אבל, אומר הרב, בכל מה שיש לאדם ישנם שלושה דברים שאין להם קצב וגבול: הדיבור של הפה, ראיית העין ושמיעת האוזן. אינך מוצא אדם שאומר "דיברתי כל כך הרבה עד שכואב לי הפה". אדם יכול לדבר נון־סטופ. יש אפילו כאלה שבודקים את גבולות היכולת ועושים 'פיליבסטר', מדברים עשרים וארבע שעות ושלושים ושש שעות ואינם מתעייפים - וממילא, מי שלא אמר כלום כשהתחיל, אין לו שום בעיה להמשיך ולא לומר כלום עוד עשרים וארבע שעות. הגוף מתעייף, אדם אומר "איני יכול לעמוד עוד, אני מרגיש לאות" - אבל הפה אינו מתעייף.
כך גם ראיית העין. יש 'עין עצלה', אבל אין אדם שאומר "העין שלי התעייפה". וכך שמיעת האוזן: אדם יכול לומר "אין לי סבלנות לשמוע", אבל אינו יכול לומר "האוזן שלי התעייפה". היד מתעייפת מהרמה והורדה, האוזן אינה מתעייפת.
וזהו שאומר הפסוק: "כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר" - אין אדם יכול לדבר ולהוציא את כל כוח הדיבור שבו, כדרך שהיד מוציאה את כל כוחה כשהיא עמלה. לדיבור אין קצב ותכלית. "ולא תשבע עין לראות" - הבטן אוכלת ומתמלאת, אבל העין לעולם אינה שבעה. "ולא תמלא אוזן משמוע" - הקיבה מתמלאת, אבל האוזן לעולם אינה מתמלאת, תמיד היא יכולה לקבל עוד.
ומכאן התשובה לשאלה. שאלת: האדם הוא החלש שבברואים, כיצד יזכה לנצח? תדע לך שיש שלושה דברים שאינם חלשים, אלא חזקים מאוד, ובהם ממש קונים את הנצח. הראשון - הדיבור, שהוא לימוד התורה. השני - העין הרואה. השלישי - האוזן השומעת מוסר חכמים ודברי חכמים. שלושת האיברים הללו הם הנצרכים לאדם ללימוד התורה, והם אינם יגעים והם כמו נצחיים. כל הדברים היגעים הם דברים שאינם קיימים, אבל הדברים שאין בהם יגיעה - הדיבור, הראייה והשמיעה - בהם קונים חיי עולם הבא, ועל ידיהם מגיעים אל התכלית האמיתית, ולא כעמל האדם בעולם הזה שהכל יגע ולבסוף לא נשאר ממנו כלום.
"אין כל חדש תחת השמש" - האם ההמצאות הן התכלית?
מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כׇּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
אומר ה'אמרי שפר': יש רבים הסבורים שתכלית האדם היא תיקון העולם, שהרי בכל דור אנו רואים את העולם משתכלל ומתוקן יותר. עד זמנו של נח לא הכירו את המחרשה, בא נח ותיקן להם את המחרשה. וכן בכל דור ודור - "אבי כל תופש כינור ועוגב", הגיע דור שלמד את עניין הנגינה וידע כיצד לפרוט על כינור ועוגב. ואנחנו היום כננס העומד על גבי ענק, שכל ההמצאות שלנו מבוססות על יסודות שכבר המציאו בדורות הקודמים. לפי זה, כל הממציא דבר חדש בעולם משיג את תכליתו. ויש אנשים שזה כל עיסוקם: חידושים והמצאות, כל הזמן לחפש עוד סטארט־אפ, עוד משהו שלא היה קודם, כי לדעתם זהו התפקיד בעולם - שהעולם יתקדם ויתחדש כל הזמן.
על זה בא שלמה המלך ואומר: התבונן וראה, בכל הדברים שהשם יצר בעולם לא הצליחו להוסיף אף לא גרם אחד, וגם לא לחסר מהם מאומה. "מה שהיה הוא שיהיה". האם הצלחת לברוא משהו? האם יצרת חומר שלא היה בבריאה מעת שהשם יצר אותה? מעולם לא שמענו שאדם ברא דבר חדש. אלא מה? האדם יוצר הרכבות מחודשות לדברים הקיימים. נטלו למשל את הסיליקון: נאס"א נזקקה לחומר מסוים, ישבו ועשו מחקרים ופיתוחים עד שפיתחו את הסיליקון, וממנו יש לנו את החומר הפלאי הזה. אבל מה הוא הסיליקון? צירוף של מרכיבים שכבר קיימים בעולם. לא המצאת כאן דבר חדש, פשוט יצרת תרכובת אחרת. התמהיל החדש אינו יצירה חדשה. ועל כן "אין כל חדש תחת השמש", ומה שנעשה הוא שייעשה, שהרי אין נעשים כאן דברים חדשים.
רמז הזוהר: מה שהיה הוא - משה
ספר 'פרי צדיק' מביא משם הזוהר: "מה שהיה הוא" - ראשי תיבות משה. אומר הזוהר שמשה רבנו הוא שעתיד להיות משיח, שכן "מה שהיה", היינו הגואל הראשון, "הוא שיהיה" - הוא גם הגואל האחרון. וכמו שנאמר במשיח "ירום ונישא", ודרשו חז"ל "ונישא ממשה" - שיהיה משה במדרגה גבוהה יותר ממה שהיה, אבל על כל פנים מי יהיה זה? משה. "מה שהיה הוא" ראשי תיבות משה.
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃
אומר שלמה המלך: ואם בכל זאת יבוא אדם ויאמר "ראה זה חדש הוא" - המציא מכונה חדשה או פעולה שלא ראינו כמותה. ואפילו תשיב לו שהברזל כבר היה כאן, והפלסטיק והנפט כבר היו כאן, יטען כנגדך: ודאי, אך ראה כמה חוכמה גדולה יש כאן! עד עכשיו היה ברזל, ומה עשו מן הברזל הזה? רכב. ומה עשו ממנו? מטוס. איך אתה אומר שאין כל חדש תחת השמש?
על כך משיב הכתוב: דע לך, גם זה "כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו". כלומר, לא זו תכלית האדם בעולם. האדם נברא לתכלית גבוהה הרבה יותר. מה זה משנה אם היה רכב בעולם או לא היה רכב בעולם? הרי כל מציאותו של הדבר היא מחומרים ומדברים שכבר היו לפנינו, וכל מה שאתה רואה כאן אינו אלא הרכבה חדשה. וכי ההרכבה החדשה משנה את המציאות שהכל כבר היה פה מקדם? וכי העיקר בעולם הוא שיש רכב, שיש חללית, שיש המצאה כזו או אחרת? הרי לא זה העיקר, ואם כן מה באמת משנה שעשו כאן תרכובת חדשה.
"אין זכרון לראשונים" - ההוכחה מן השכחה
אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃
כל ההמצאות שאנו מדברים עליהן הן בסך הכל של מאתיים השנים האחרונות. וכבר דיברנו שהזוהר הקדוש אומר על "בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה", שבשנת שש מאות לאלף השישי ייפתחו מבועי החוכמה ותרד חוכמה גדולה לעולם. ומי שיסתכל יראה שכל ההמצאות הן במאתיים השנים האחרונות בלבד. לפני כן העולם נראה כפי שנראה ארבעת אלפים שנה קודם לכן, בלי שום שינוי. כל השינוי במדע, ברפואה ובטכנולוגיה - הכל בשתי המאות האחרונות. לפני מאתיים שנה היו פרימיטיביים כמו לפני אלפיים שנה.
אדם לכאורה מתפעל מזה. אומר לו הכתוב: דע לך, אם ההמצאות האלה הן התכלית, היה ראוי שממציא הדבר ייזכר לעולם. ובוא והתבונן: מי שהמציא את חוכמת הטחינה, הבישול, הטוויה והאריגה ושאר המלאכות - מישהו זוכר מי הוא? היום, בהמצאות המודרניות, אנחנו אמנם יודעים - גרהם בל, האחים רייט - כיוון שהכל מתועד. אבל היסטורית היה ראוי לפאר אותם: כשם שאתה זוכר את משה רבנו, להבדיל, היה ראוי שתזכור גם שפלוני המציא את האריגה, פלוני את הטוויה ואלמוני את הטחינה. כל אותן פעולות בראשיתיות - מדוע איננו זוכרים מי עשה אותן, מדוע איננו יודעים מי היו אותם אנשים?
ולפעמים אדם עמל שנים כדי להמציא דבר מה. כל הקורא על אותם ממציאים יודע: אדיסון, שהמציא את המנורה, עשה אלפיים ניסויים. אלפיים ניסויים, וכמה דברים התפוצצו לו ונשברו, עד שמצא את החומר המתאים שיעמוד בחום ויוכל להאיר. עמלו רבות כדי להגיע לתוצאות הללו - ואף על פי כן, את אלה שהמציאו בשנים קדמוניות אין אף אחד זוכר. בכל דור שממציאים דברים חדשים, אף אחד אינו זוכר את מי שהמציא את הדברים הקודמים.
מכאן אתה למד שהתועלת שבהמצאות הללו היא תועלת זמנית וחולפת, רק כאן בעולם הזה. והואיל והנפש קיימת ונצחית, כיצד אראה תכלית באיזו המצאה כאן בעולם הזה? זה פלא עצום. משל למה הדבר דומה: אדם הולך למלון לשלושה ימים, ושם משהו מפריע לו מאוד, והוא יושב שלושה ימים ומפתח דבר שיעזור לו במלון באותם שלושה ימים. לאחר מכן הוא הולך, וזה כבר לא יועיל לו ואין לו מה לעשות עם זה. האם זו תכלית החיים - שלושה ימים במלון והלך? ומה הם שבעים שנה לעומת נצח? זה אפילו לא שלושה ימים במלון.
ואל תחשוב שלמה שאתה ממציא היום כן יהיה זיכרון: "וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה" - בסופו של דבר ימציאו עוד המצאות חדשות, ולבסוף לכולם אין יתרון. מכאן תלמד שלא בהבלי העולם הזה, העולם העובר, מגיעה הנפש לתכליתה, אלא יש לה תכלית נצחית וקיימת. וכל מה שאתה רואה כאן - "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה", ואפילו מה שנראה לך כחדש - אין הוא התכלית ואין הוא העניין שלשמו נברא העולם. ומזה יסיק האדם כמה עליו להשקיע בדברים האמיתיים והרוחניים, ולזנוח את כל ענייני הארציות שהם בני חלוף.
ביאור ה'קול אפרים': ארבעת היסודות שאינם משתנים
כעת נבאר את הפסוקים ברצף לפי ביאורו של ה'קול אפרים'. כיוון שהוא מבאר כאן מהלך שלם לפי סדר מסוים, נלך אחריו ברצף ובסדר שלו, כדי שלא יהיו לנו הפסקים שיקשו עלינו להבין את המהלך.
שלמה המלך בא ללמדנו שכל מה שיש בבריאה קיומו מתמיד - חוץ מן החיים שבבריאה, כלומר האדם וגם בעלי החיים. הכל מתמיד, ורק האדם הוא בר חלוף. מה הוא רוצה להראות לך בזה? שהמציאות של האדם היא בעצם שהוא הפחות שבברואים. ובאמת דווקא זה מחמת מעלתו הגדולה - אין אנו באים להשפיל את האדם מצד רוחניותו, שוודאי רוחניותו גבוהה מאוד. אלא שלראות בעולם הזה ובקיום הגוף כאן את העיקר, זו טעות. תדע לך: כל מה שיש כאן בעולם נצחי, והאדם נרקב ובלה. מה זה מלמד? שאין העיקר קיום הגוף, ולא הארציות, ולא קנייני העולם הזה. והוא פותח ומראה שכך הוא בכל ארבעת היסודות, והולך מן הדברים הברורים יותר אל הברורים פחות, שכולם קיימים ונצחיים.
יסוד האש - השמש
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃
השמש היא יסוד האש. זהו היסוד שממנו אנו מתחממים, וממנו גדלים הפירות והאילנות. וראה שהיא תמיד עומדת במצב אחד. בני אדם מתים ואינם שבים לעולם הזה, אלא בדרך נס של תחיית המתים. אבל השמש - "וזרח השמש ובא השמש". ואם תאמר: הרי בסוף היא שוקעת, ואם כן אין קיומה מתמיד? על כך התשובה: היא שוקעת רק ביחס אליך, אבל ביחס למי שנמצא בצד השני של כדור הארץ היא זורחת עכשיו. נמצא שהשמש נצחית, והשימוש והפעולה שלה תמידיים, לא כהתה עינה ולא נס לחה - דבר שאינו נמצא אצל הבריות, אולי אצל משה רבנו, אבל אצל שאר האנשים לא מצאנו כזאת.
ועוד: "ואל מקומו שואף" - במקום שבו אני נמצא, אני רואה כביכול את השמש שואפת לחזור ולהגיע לכאן שוב, שהרי למחרת בבוקר היא מגיעה שוב לאותה נקודה. הרי שהשמש קבועה ונצחית, שואפת שוב אל אותו מקום שהייתה בו קודם. ומהו "זורח הוא שם", והלא כבר אמר "וזרח השמש"? אלא שגם במקום שאינך רואה אותו עכשיו, בצד השני של כדור הארץ, הוא זורח שם עכשיו לבני אוסטרליה. ומבלי להיכנס לשאלה אם כדור הארץ סובב סביב השמש או השמש סביב כדור הארץ - התבונן וראה שהשמש זורחת באופן תמידי, קבועה ולא משתנה. וזאת בשונה מן האדם: היום חזק ולמחרת חולה, היום נולד ולמחרת מת, עכשיו ער ואחר כך יישן, היום יש לו כוח ולמחרת הוא עייף. האדם רצוף שינויים, והשמש קבועה לכל אורך הזמן ואינה משתנה מאומה.
יסוד האוויר - הרוח
הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ׃
תחילה הוא ממשיך בשמש: השמש הולכת ומתנשאת ברקיע וסובבת אל הצד השני של כדור הארץ, ואז אין רואים אותה מצדנו, והיא עוברת אל כל צד הצפון. ו'צפון' לשון צפון ונסתר, וזה מתאים מאוד למה שאמר המלבי"ם, שהצד השני של כדור הארץ נקרא הצד הצפון, הצד שאינו נראה. עד כאן בשמש.
"סובב סובב הולך הרוח" - כאן הוא עובר ליסוד השלישי, שקשה יותר להבינו, והוא יסוד האוויר. בהסתכלות שטחית נראה שהרוח שהייתה כאן נמצאת עכשיו שם, וכי היא חוזרת לכאן? אומר לך הכתוב: אכן כן. שהרי כשיש חום האוויר עולה, וכשיש קור אנו יודעים שהקור יורד, והדבר יוצר סירקולציה שהאוויר הולך וסובב בעולם וחוזר כל הזמן במעגלים. האוויר בארצות החמות, באזור קו המשווה, מתחמם ועולה למעלה לרקיע. האוויר הקר הבא מן האזורים הקרים, מן הקוטב הצפוני, יורד למטה ונכנס למקומו. ואחר כך האוויר החם שעלה מגיע אל הארצות הקרות, ונוצר כאן איזון חוזר, מעין מה שקורה במזגן, שאותו אוויר חוזר ומגיע שוב לאותו מקום. וזהו "סובב סובב" פעמיים: סובב ועולה, הולך אחר כך לצפון, ומן הצפון חוזר וסובב ויורד שוב ומגיע לכאן. התבונן וראה שכל השינויים הללו מלמדים שאין כאן דבר שמשתנה באמת, הכל חוזר על עצמו.
יסוד המים - הנחלים והים
כׇּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת׃
את יסוד המים השאיר לסוף, כי הוא הקשה מכולם והמובן פחות מכולם. במים קשה לנו הרבה יותר להבין כיצד הים חוזר ומתמלא מעצמו. התהליך ידוע: הים מתאדה, אחר כך יורדים גשמים בהרים ובכל הארץ, המים מתנקזים אל הנחלים, וכל הנחלים מגיעים בסופו של דבר אל הים. אלא שכל התהליך הזה קשה מאוד לראייה. ובפרט שקשה לנו להבין כיצד ייתכן שהים, שמימיו מלוחים, חוזרים אליו מים מתוקים - וחז"ל קוראים לזה שהם מתמתקים בעבים, בעננים. ועוד, שהרבה מזרימת הנחלים אל הים היא תת־קרקעית, זרימה שמתחת לפני כדור הארץ, ואת זה בכלל קשה לראות בצורה חיצונית.
אומר לך הכתוב: דע לך שגם במים קיים התהליך הזה - המים מתאדים, נעשים עננים, יורדים כגשם, זורמים בנחלים, ושוב תראה קיום נצחי ותמידי. "והים איננו מלא" - וזו עצמה ההוכחה למהלך. שהרי אילו כל הנחלים היו הולכים אל הים והנחלים היו מביאים מים משל עצמם, בלי קשר לים שהוא זה שנתן להם את המים, היה הים צריך להתמלא בסופו של דבר. ומדוע אין הים מלא, אף שיש אליו זרימה תמידית? מפני שהמים מתאדים, חוזרים אל הנחלים, ומן הנחלים שבים ומגיעים אל הים. וזהו "אל מקום שהנחלים הולכים" - אל הים - "שם הם שבים ללכת", שיחזרו וישובו לשם שנית, כמו "סובב סובב" שאמרנו. הפעולה הזאת היא פעולה מעגלית תמידית, וזהו שאומר הפתגם "הגשם איננו נפסד" - ואין הכוונה לגשם היורד אלא לגשמיות: הדבר הגשמי אינו נפסד, אלא נצחי, וכפי שהזכרנו וכפי שעוד יוזכר בעניין חוק הטבע הזה.
לסיכום:
למדנו בפרק שני מהלכים המשלימים זה את זה. "כל הדברים יגעים" - הכל בעולם מגיע לידי לאות, חוץ משלושה: הדיבור, הראייה והשמיעה, שאין להם קצב וגבול, ובהם דווקא קונים את הנצח - לימוד התורה שבפה, ראיית העין ושמיעת מוסר החכמים באוזן. ומאידך, "אין כל חדש תחת השמש" - מעולם לא ברא אדם דבר, וכל המצאותיו אינן אלא הרכבות חדשות מחומרים שכבר היו; ואף שנדמה "ראה זה חדש הוא", כבר היה לעולמים. וההוכחה שאין זו התכלית - "אין זיכרון לראשונים": איש אינו זוכר מי המציא את הטחינה, הטוויה והאריגה, וגם האחרונים יישכחו. ולבסוף הראה לנו הכתוב בארבעת היסודות - בשמש, ברוח ובמים - שכל הבריאה קיומה מתמיד ומעגלי, ורק האדם בר חלוף. ומכאן הלימוד: אין קיום הגוף וקנייני הארציות העיקר, אלא הנפש הנצחית ותכליתה, ובדברים האמיתיים והרוחניים על האדם להשקיע את כוחותיו.