בפסוקים שלפנינו פותח שלמה המלך בתיאור של מחזוריות: השמש זורחת ושוקעת, הרוח סובבת וחוזרת, הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא. לכאורה מה לנו ולשיעור באסטרונומיה? אלא שהמפרשים רואים כאן מהלך שלם: תיאור הטבע כולו בא ללמד את האדם על עצמו, על הסכנה שכל ימיו יסתובב סביב עצמו בלי להתקדם. נלך כדרכנו: תחילה התרגום, אחר כך ביאורי המלבי"ם, רש"י והמדרש, ולבסוף ביאור נפלא של המלבי"ם בארצות החיים ביישוב דברי חז"ל בעניין מהלך החמה.
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ׃
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת׃
התרגום מבאר: וזרח השמש ביום מצד מזרח, ובא השמש, היא השקיעה, לצד מערב בלילה. ולמקומו שואף והולך דרך התהום (ונראה בהמשך מהו "דרך התהום"), וזורח למחרת מן המקום שממנו זרח אתמול. וזוהי כוונת "אל מקומו שואף זורח הוא שם": מאותו מקום שבו זרח אתמול הוא חוזר וזורח היום. "הולך כל צד דרום ביום, וסובב לצד צפון בלילה דרך התהום. סובב סובב הולך לרוח דרום בתקופת ניסן ותמוז, ועל סביבותיו שב לרוח צפון בתקופת תשרי וטבת. יוצא מחלוני המזרח בבוקר ובא אל חלוני מערב בערב". והכוונה: אמנם השמש נעה תמיד ממזרח למערב, אך מי ששם לב יבחין שבחורף היא נוטה יותר לצד הצפוני ובקיץ היא מצודדת יותר לצד דרום. מצפון ממש אין שמש לעולם, אלא נטייה יותר לדרום או יותר לצפון.
ועל הנחלים אומר התרגום: כל הנחלים ומעייני המים הולכים ונמשכים למי האוקיינוס שסובב את העולם כחותמת, והאוקיינוס אינו מתמלא, ולמקום שהנחלים הולכים ונמשכים שם הם שבים ללכת מצינורי התהום. כלומר יש כאן מחזוריות של המים.
על קהלת אין לנו פירוש המלבי"ם, אך במקומות אחרים הוא מבאר את הביטויים שלפנינו. מהי "שאיפה"? שאיפה פירושה תמיד לקיחת האוויר מבחוץ פנימה, בשונה מנשימה שהיא מבפנים החוצה. ומכאן לוקחים משל לכל מי שתאב לבלוע איזה דבר, שאומרים בו לשון שאיפה. כך גם בלשוננו היום: מה השאיפות שלך? האדם השואף כמי שמושך פנימה, רוצה לבלוע דבר מה. וזהו "אל מקומו שואף זורח הוא שם": לשם הוא שואף, לשם הוא מעוניין להגיע.
ומהי הכפילות "סובב סובב"? מבאר המלבי"ם במקום אחר: לשון "סובב" לבדה מורה על היקף בלתי שלם. וכשהכתוב רוצה לומר היקף שלם, הוא נוקט "סובב ומקיף", או שהוא כופל את המילה: "סביב סביב". לכן כאן, "סובב סובב הולך הרוח", בא לומר שההיקף הוא היקף מלא, ולכן נקט את הלשון פעמיים.
והרוח שמדובר בה כאן, כתב המלבי"ם על בראשית שהכוונה לרוח שהיא יסוד האוויר, אחד מארבעת היסודות. ונראה זאת ביתר הרחבה בשאר המפרשים.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃
רש"י מקשר בין הפסוקים: כשם שהשמש זורחת שחרית ושוקעת ערבית, וחוזרת ושואפת לשוב אל המקום שזרחה בו אתמול ומשם היא זורחת גם היום, כך דור הולך ודור בא. הדורות כשמש הזורחת ושוקעת.
והמדרש למד את העניין על הצדיקים ועל הצדיקים הבאים אחריהם. אמר רבי אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? וכי לשם כך צריך את החכם מכל אדם שיספר לנו שהשמש זורחת ושוקעת? מה תלמוד לומר? אלא לומר לך, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, מזריח שמשו של צדיק אחר. עוד בטרם שקעה שמשו של צדיק אחד, הקדוש ברוך הוא מזריח את שמשו של הצדיק הבא, כדי שלא יישאר העולם בלי מאורות. עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר "ובתואל ילד את רבקה" ואחר כך "ותמת שרה". וכך המדרש מביא דוגמאות רבות, בכל דור ודור, כיצד הקדוש ברוך הוא מזריח חכם וצדיק שינהיג את הדור, עוד בטרם שקעה שמשו של הצדיק הקודם.
מבאר ר' שפר במשל: אב הרוצה לחנך את בנו בדרך ישרה, וראה את בנו הגדול משחק בשטויות, אומר לו: בוא תראה, בזה משחקים ילדים קטנים, ובזה אתה משחק? ומתוך כך הבן מתבייש ומבין שאין זה מתאים לו. וזהו הנמשל: אם אנו משקיפים על חיי האדם בעולם הזה, אנו רואים שהאדם סובב כל ימיו סביב מעגל אחד, כפי שראינו בפסוקים הקודמים. שאל אדם: למה אתה אוכל? יאמר: כדי שיהיה לי כוח לעבוד. ולמה אתה עובד? "כל עמל האדם לפיהו", כדי שיהיה לי מה לאכול. נמצא שכל ימיו הוא אוכל למען עמלו ועמל למען אוכלו, והרי הוא כמי שמסתובב סביב עצמו. לא התקדמת כלום, לאן הלכת, מה עשית? כל ימיך סבבת באותה נקודה.
על כן בא הכתוב ואומר: התבונן, כך בדיוק סובבים כל הברואים והיצירות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. השמש במעגל היומי ובמעגל השנתי, וכן הרוח, וכן הנחלים. וכולם ביחס אליך הם כילדים קטנים, שהרי מה הם לעומת נפש האדם? הם גשמיים, מחוברים אל מערכת הטבע, ואין בהם אלוקות ורוחניות במובן של נשמת האדם. ודאי שבכל דבר יש אלוקות, אך אין כאן שום השוואה. אם כן, מראים לך: זה הטבע. השמש הולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, תמיד באותו מעגל קבוע, וכך הנחלים וכך הרוח. אלא שהם אין להם בחירה חופשית, הם מוכרחים במעשיהם, כמו מכונה החוזרת בצורה שגרתית וקבועה על אותו תפקיד, ואינם יכולים לשנות ולבחור אחרת. ואתה, כמבוגר ביחס לילד, יש לך בחירה. אתה יכול להחליט להתנהג בדרך שבה תתקדם, ולא לסבוב תמיד סביב עצמך על אותו ציר.
ואם יטען אדם: אדרבה, מזה שאני רואה שהשם ברא את גרמי השמיים הגדולים בצורה הזאת, אולי סימן הוא שכך צריך העולם להתנהל, ואולי גם אותי ברא השם להיות כך? לכן הקדים ואמר "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שים לב להבדל הגדול בין האדם לכל אשר בטבע: האדם הוא היצור הכלה, ואילו כל השאר קיים ועומד. הארץ אלפי שנים אינה כלה מן העולם, וכן השמש וכן הנחלים, קיימים לנצח. ואילו האדם חי תקופה, חולף והולך, ובא דור אחר.
ואם היה רצון השם שתהיה כשמש או כנחל או כירח, כאותם גרמים הפועלים תמיד בצורה קבועה, מדוע לא השאיר גם אותך כמותם? הרי אתה חוזר על עצמך כל הזמן, שתישאר גם אתה כאן בלא שינוי. מדוע דווקא את האדם מחליף השם, דור הולך ודור בא, ורק השמש והירח סובבים בסיבוב קבוע? מכאן אתה למד שאדרבה, האדם נוצר כדי לפעול פעולות ולהתקדם בחייו, ולא כדי להסתובב סביב עצמו. שאם לא כן, שיישאר כאן שישת אלפים שנה כשמש, שהרי אין בו שום שינוי. אלא ודאי שממך נדרשים שינויים, ולשם כך יצר אותך הקדוש ברוך הוא: שתפעל ותתקדם, ולא תעמוד על עומדך כגרמי השמיים שמפני שהם עומדים על עומדם נשארים קיימים לעולם.
והכתוב מפרט את המעגלים: "וזרח השמש ובא השמש" זה הסיבוב היומי בן עשרים וארבע שעות. "הולך אל דרום" בחורף "וסובב אל צפון" בקיץ, זה הסיבוב השנתי. "סובב סובב הולך הרוח" זה יסוד האוויר, הסובב בכל רחבי הארץ וחוזר תמיד אל מקומו. והיסוד השלישי הם המים, שגם הם חוזרים חלילה, "כל הנחלים הולכים אל הים".
ונוקט שם בלשון: שלוא אמר לך אדם שלא למענך נוצרת כי אם לתועלת זולתך, הלא מפניו לא חסך רוק. כלומר, אילו היה אומר לך אדם שאינך נברא בשבילך אלא אתה רק כלי לתועלת אחר, היית מזדעזע: אני איני המטרה? איני המרכז? והאדם אכן נוטה לראות עצמו במרכז ולראות עצמו עיקר, וזה אמת, שהרי חז"ל אמרו "בשבילי נברא העולם". לעולם לא יהיה עוד אדם כמוני מבריאת העולם ועד סופה, וכן לא יהיה אדם כמוך. כל אחד מאיתנו אינו כינור שני, הוא הסימפוניה המרכזית, ואם יחסר, חסר בהרמוניה של שלמות עבודת השם.
ומעתה, אם אינך עושה מאומה לעצמך אלא סובב תמיד במעגלך, נמצאת גרוע מן השמש. שהרי השמש נבראה למען זולתה, להאיר לנו. איש אינו סבור שהשמש נבראה לעצמה, וכי יש לה תועלת? היא תתקדם ברוחניות? היא תזכה לחיי העולם הבא? ברור לכולנו שהשמש נבראה להועיל לאחרים: לחמם את הארץ ולהצמיח את הצמחים. ואילו אתה, אם אתה סובב סביב עצמך, למי הועלת? מכאן תסיק ותבין, אומר שלמה, שתפקידך ומטרתך בעולם הם ללכת ולהתקדם בעבודה רוחנית, ולא להיות כשמש וכשאר הגרמים הסובבים סביב עצמם.
כאן עומדים המפרשים לבאר את עניין סיבוב השמש על פי מה שמופיע בחז"ל, ויש בחז"ל ביטויים שכל הקורא אותם מתקשה מאוד ליישבם עם המדע הידוע לנו היום בתפיסת גרמי השמיים. ובחסדי השם ראיתי דברי מלבי"ם בספרו "ארצות החיים", שהוא חיבורו ההלכתי, וכמעט בכל מקום שהמלבי"ם מדבר שם, המשנה ברורה מזכירו. וכבר סיפרתי לכם שנשאל המלבי"ם מדוע אינו ממשיך את חיבורו ההלכתי, והשיב: אם תיטול אתה את המשא שלי, את החיבור על התנ"ך, שכל הקורא אותו רואה שכרוח הקודש חובר, את המלחמה שהיה צריך להילחם בזמנו נגד מרשיעי ברית, נגד המתקדמים ומבקרי המקרא, אז אתפנה אני לחבר את חיבורי על השולחן ערוך. והשיב לו החפץ חיים שאין הוא יכול לעשות זאת. ואכן חיבורו של המלבי"ם על התנ"ך חיבור פלאי הוא. לכן לא זכינו להרבה מ"ארצות החיים", אך מעניין מאוד שדווקא שם מביא המלבי"ם גמרא הנוגעת לפסוק שלנו ומבארה בצורה נפלאה.
הגמרא בבבא בתרא דף כ"ה (וכן בעירובין) אומרת: תניא, רבי אליעזר אומר, עולם לאכסדרה הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת, וכיוון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית, נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. כלומר: העולם דומה למרפסת, וצד צפון כביכול פתוח, כמרפסת הסגורה משלושה צדדים ופתוחה בצד אחד. וכשמגיעה השמש בזמן השקיעה לקרן מערבית צפונית, היא נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. רבי יהושע אומר, עולם לקובה הוא דומה, כלומר לאוהל, ורוח צפונית מסובבת, כלומר סגורה ואינה פתוחה, וכיוון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית, מקפת וחוזרת אחורי כיפה. שנאמר "הולך אל דרום וסובב אל צפון", הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה, "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח", אלו פני מזרח ופני מערב, שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן.
אומר המלבי"ם: והיא גם היא אחת מן הדברים המופלאים אשר בדברי חז"ל אשר אויביהם ילעגו למו, כלומר אנשי המדע והמשכילים לועגים לזה. שהרי נודע גם למתחילים שהשמש הולכת בין בקיץ בין בחורף על חגורת המזלות ממזרח למערב, ואיך יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר?
ובאשר לשאלה הידועה, אם השמש מקיפה את כדור הארץ או הארץ את השמש, אין אנו נכנסים לכך כעת, וכבר דיברנו על זה בעבר בשני פנים. האחד, שחז"ל מדברים לפי הנראה לעינינו: "ממזרח שמש עד מבואו", אנו רואים את השמש זורחת ושוקעת, וגם אם בפועל השמש קבועה וכדור הארץ סובב, הפסוק מתאר את הנגלה לעינינו. השני, שכשמדובר בגרמים שמימיים אין לנו עוגן קבוע שביחס אליו נמדוד תנועה, ולכן לעולם אי אפשר לקבוע מי נע ומי עומד. הדבר דומה לרכב הנע לאט ברמזור, שאתה היושב באוטו הסמוך מתחיל לחשוב שאתה מדרדר. אין לנו ברקיע דבר קבוע שנאמר עליו "זה נע לעומת זה", ולכן אי אפשר לקבוע בהחלטיות. הקושי הגדול כאן הוא אחר: מדברי הגמרא משתמע שהשמש הולכת ואחר כך עולה למעלה מן הרקיע, ואילו אנו יודעים שהיא יורדת למטה ומקיפה את כדור הארץ, ואיננו מדברים כלל על כך שהיא מסיימת כאן את מהלכה ועולה מעל הרקיע.
אומר המלבי"ם: הנה הואלתי תת לפניך ידידי הקורא מסילה ישרה אשר בה תעבור בשלום, להגיה אור דברי חז"ל אשר בערפילי הספקות מחותלים. כלומר הערפל יוצר אצל האנשים ספקות, ו"מחותלים" פירושו מכוסים, שחיתול הוא לשון כיסוי.
ראשית, מה שאמרו חז"ל שצד צפון פרוץ, נלמד ממה שכתוב באיוב "נוטה צפון על תוהו". וחז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא השאיר בכוונה את הצד הצפוני של העולם כביכול פתוח ולא סגור, כאכסדרה הפתוחה לצד צפון, כדי שמי שיטען שהוא אלוה יאמרו לו: אתה אלוה? הרי צד צפון פתוח, סגור אותו. אבל מהי משמעות הדברים? תמיד היה קשה: מהו "צד צפון פתוח"? היכן באסטרונומיה המוכרת לנו מצאנו צד צפוני פתוח? אלא שביאורו של המלבי"ם מיישב את הכל.
אומר המלבי"ם על פי הגמרות בבבא בתרא ובמנחות כ"ט: נראה שכיוונו בו על חלק הכדור אשר תחת כפות רגלינו. כלומר כשחז"ל מדברים על "צד צפון", כוונתם לצידו השני של כדור הארץ, החלק שמתחת לרגלינו. ולפי דעת האחרונים יש בו ארץ רחבת ידיים מלאה אדם ובהמה רבה, ובו מצאו את העולם החדש, היא אמריקה. ואילו לפי דעת הקדמונים נחלקו בדבר. בזוהר מפורש שהעולם דומה לכדור, ושכשם שיש חיים כאן יש חיים גם למטה. ולעומת זאת יש שאחזו שהחלק התחתון כולו מים וחושך על פני תהום, ויסוד העפר עם יסוד המים יחד עושים את הכדור כולו: החצי העליון מגולה, הוא החלק שבו אנו יושבים, והחצי התחתון מכוסה בים אוקיינוס. וכן מצאנו בפרקי דרבי אליעזר שהארץ נשקעת על התהומות, וכן בגמרא בעבודה זרה ובמדבר רבה: העולם ככדור והים כקערה, וכרכוסי שמיים במימי אוקיינוס אחוזים. וגם אנו אומרים "לרוקע הארץ על המים", שתחת הארץ יש מים, ודבר זה גם המדע היום מסכים לו.
לפי זה מבאר המלבי"ם את מחלוקתם. רבי אליעזר אומר שרוח צפונית אינה מסובבת, כלומר החלק שמתחת לכדור אין בו יישוב, אלא רק מים. ורבי יהושע חולק ואומר שהרוח הצפונית מסובבת, כלומר כשם שיש כאן יישוב כך יש גם שם, מסובב באדם ובהמה ועפר, ולא רק אוקיינוס מצידו השני של כדור הארץ. נמצא ששניהם מודים שהשמש יורדת למטה אל מתחת לכדור, ואין מחלוקתם אלא בשאלה אם החלק שכנגד מקום מושבנו מיושב באדם ובהמה או שאינו מיושב אלא כולו מים.
אך עדיין קשה: הרי רבי אליעזר נוקט שהשמש הולכת בלילה למעלה מן הרקיע, וכיצד נאמר שהיא סובבת מתחת לכדור הארץ? לשם כך צריך לדעת שרקיע ושמיים אינם דבר אחד. אנו נוטים לחשוב בטעות ש"רקיע" פירושו שמיים, ואין זה נכון. המלבי"ם לומד שהרקיע הוא האד הלח העולה מן הארץ. האדים העולים מן הארץ או מן הים הם הנקראים רקיע, ו"עובייו של רקיע" הוא המקום הגבוה ביותר שאליו מגיעים האדים.
ולפי זה תבין את הגמרא בפסחים דף צ"ד, שעובייו של רקיע אלף פרסאות, ושיעור בין השמשות הוא כדי שהחמה מהלכת בעובייו של רקיע. כלומר שהחמה מגיעה אל אותו גובה. וכן מבאר הרמב"ם מהו עמוד השחר: האוויר המתנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש. עמוד השחר הוא כשאתה מסתכל לצד מזרח ואינך רואה עדיין שמש, שהרי הנץ הוא מרגע שרואים את גלגל חמה, ועלות השחר קודם לו בשבעים ושתיים דקות. ומה קורה אז? אומר הרמב"ם: קרבת אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ.
והעניין פשוט: כשאנו רואים אור, אם רואים את גוף האור, ראינו את גוף האור. ואם איננו רואים את גוף האור, אנו רואים את העצמים המחזירים את האור. דוגמה: אדם הנמצא בבית חשוך ביום שטוף שמש ורואה קרן אור, ישים לב שהוא רואה את האבק שבתוך הקרן, שהאבק מחזיר את האור ופתאום הוא נראה כדבר עבה וסמיך. כך האדים, שהם עבים וסמיכים. כשאתה מסתכל לכיוון מזרח, השמש עדיין למטה ואינה נראית, אך היא מכה באדים והאדים מחזירים אור, וזה מה שאנו רואים בבוקר. וכדברי הרמב"ם שם, שעליית הקיטורים העבים היא חמישים ואחד מיל, והם מתגברים יותר כנגד מי הים. ואכן במקום שיש ים יש יותר אדים, וכידוע במישור החוף הלחות גבוהה יותר, כלומר רמת האדים שם גבוהה יותר.
מעתה רבי אליעזר לשיטתו: הוא סובר שצד צפון, הוא החלק שמתחת לכדור, אינו מיושב, וכל שיש שם הוא ים. ואם כן יש שם אדים רבים, שהרי במקום שיש ים יש אדים רבים, והאדים התהומיים העולים מים אוקיינוס גבוהים ביותר. וזהו שאמר רבי אליעזר שהשמש הולכת למעלה מן הרקיע: היא הולכת מתחת לכדור הארץ, מסתובבת אל צידו התחתון, ששם אדים רבים הנקראים רקיע, והיא הולכת מעליהם. ואל תטעה לחשוב ש"מעל הרקיע" היינו במקום שאנו נמצאים, אלא מעל ריבוי האדים הנמצאים מתחת לכדור, במקום שלדעת רבי אליעזר כולו ים. ומדוע לא אמר בפירוש שהשמש הולכת תחת הכדור? משום שאילו אמר כן, היה משתמע שהיא הולכת מעל מקום יבשה, וזה אינו נכון לשיטתו, שהרי מתחת לכדור אין יבשה אלא ים.
לעומתו רבי יהושע סובר שהחלק התחתון מיושב, ולכן הוא אומר שהשמש יורדת למטה מן הקובה, כלומר למטה מן הכדור, ועולה אחר כך בחזרה מצד המזרח.
וזוהי גם המחלוקת שבין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בפסחים צ"ד. חכמי ישראל אומרים שהחמה הולכת בלילה למעלה מן הרקיע, כלומר שאין יישוב תחת כדור הארץ אלא רק אותם אדים ותהום הנקראים רקיע, כדעת רבי אליעזר. וחכמי אומות העולם נוקטים שיש שם יישוב, אדם ובהמה רבה, ואם כן יש שם קרקע, ולכן אומרים שהשמש הולכת תחת הקרקע, כלומר מצידו השני של כדור הארץ במקום שיש בו קרקע ולא אוקיינוס, כדעת רבי יהושע. ומי צדק? אמרו חכמים "ונראין דבריהן מדברינו", כלומר הסכימו לדברי חכמי אומות העולם, וחכמה בגויים תאמין. נמצא שהודו כדעת רבי יהושע, שמתחת לכדור הארץ יש ארץ ולא ים, וממילא השמש הולכת מתחת לכדור הארץ למטה.
ומסיים המלבי"ם שם בהערה: ומצאתי סיוע לדבריי בתרגום יונתן על קהלת. בפסוק "הולך אל דרום" תרגם: אזיל כל סטר דרומא ביממא, ומחזר לסטר צפונא בליליא. הרי מפורש שהשמש חוזרת לצד צפון בלילה, ומהו צד צפון בלילה? תחת כדור הארץ. ומנין? שהתרגום ממשיך: אורח תהומא, השמש הולכת בדרך התהום, כלומר למקום שכלפינו הוא תהום, מתחת לכדור. והרי התרגום דבריו לקוחים מדברי רבי אליעזר ורבי יהושע שבבבא בתרא, ועל פיהם הוא מיוסד, ומפורש בו שהשמש הולכת דרך התהום. ובזה מוסר המלבי"ם כל ספק של נפתל ועיקש.
והחפץ חיים מבאר את הפסוק בדרך דרש. הרי אמרו "הרוצה להחכים ידרים", ודרום מרמז על התורה ועל החכמה, שהמנורה בדרום. "הולך אל דרום": האדם לכאורה שואף רק לתורה, לשם הוא רוצה להגיע. אלא שצריך גם להסתדר בחיים, צריך פרנסה, ולכן "וסובב אל צפון", הוא עושה סיבוב קטן אל הצפון כדי להתפרנס. אבל מה לעשות, והפרנסה נצרכת, ולכן "סובב סובב": שם בצפון הוא עושה את כל הסיבובים. במקום לסבוב מעט אל צפון ולהמשיך לדרום, כל סיבוביו נעשים בצפון.
ועד מתי? "הולך הרוח", עד שהאדם חוזר לבית עולמו ונפטר מן העולם. כל חייו בילה בהסתובבות סביב הפרנסה, ומגיע לעולם האמת כשלא השלים את נפשו. ומה ההמשך? "ועל סביבותיו שב הרוח", שהרוח חוזרת בגלגול. כיוון שלא השלים לתקן את אשר היה עליו לתקן, אומרים לו: שוב וסוב על עקבותיך, רד שוב לעולם הזה כדי לתקן את מה שחיסרת ואת מה שלא תיקנת.
הפסוקים שלפנינו פורשים את מעגלי הטבע: השמש בסיבובה היומי והשנתי, הרוח הסובבת סובבת בהיקף מלא, והנחלים ההולכים אל הים ושבים ללכת. כל אלה כילדים ביחס לאדם: אין בהם בחירה, והם חוזרים על תפקידם בלא שינוי, ולכן הם עומדים לעולם. ואילו האדם, דור הולך ודור בא, ומכאן ראיה שלא נברא להסתובב סביב עצמו אלא להתקדם ולפעול, שאם לא כן הוא גרוע מן השמש, שלפחות נבראה להועיל לזולתה. ומדרשי חז"ל הוסיפו: כשם שאין העולם נשאר בלא מאורות, שעד שלא שוקעת שמשו של צדיק זורחת שמשו של חברו, כך אל יניח האדם לשמשו לשקוע בסיבוב ריק סביב הפרנסה. ובביאור המלבי"ם בארצות החיים נתיישבו דברי חז"ל התמוהים: "צד צפון" הוא צידו השני של הכדור, ו"רקיע" הם האדים העולים, ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אינה אלא אם אותו צד מיושב, ובין כך ובין כך החמה הולכת בלילה דרך התהום, מתחת לכדור, כפי שמפורש בתרגום יונתן.