פרק א' בקהלת הוא הפתיחה הגדולה לשאלת התכלית: מה נשאר לאדם מכל עמלו בעולם הזה. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים מרכזיים - "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" ו"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" - ונראה כיצד מבארים אותם התרגום, המדרשים, רש"י, האלשיך, המלבי"ם, הרמב"ן ועוד, עד ליסוד הגדול: התכלית אינה יכולה להימצא בתוך הדבר עצמו.
מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
התרגום מפרש: מה יתרון יש לאדם אחרי שלבסוף הוא מת, מכל עמלו שעמל תחת השמש בעולם הזה? מה נשאר לך מכל זה? ומוסיף התרגום: רק לעסוק בתורה ולקבל שכר שלם לעולם הבא לפני אדון העולם. כאותו שועל שנכנס אל הכרם - רעב נכנסתי, רעב יצאתי. מה נתן לך הכרם? אבל אם לקחת מתוך הכרם וזרקת ענבים החוצה, כשיצאת יש לך מה לאכול. כך האדם כשהוא בא לכאן: מה יתרון לו, אם בסופו של דבר ימות? רק מה שהוא מעביר לשם, לעולם האמת. ולכן העמל "תחת השמש", כאן בעולם הגשמי, אין בו שום יתרון. אבל "מעל השמש" - גבוה מעל גבוה, עולם האמת, הנצח - שם כן יש יתרון. תחת השמש, כל מה שתעמול כאן תשאיר כאן.
המדרש שואל מתי אמר שלמה את הפסוק הזה, ומשיב: בשעה שדחפו אשמדאי לשלמה מכיסאו ארבע מאות פרסי. מפורסם המעשה שאשמדאי בעט בשלמה המלך והרחיקו ארבע מאות פרסאות מכיסאו, וכמובא בגמרא בגיטין ס"ח. על אותה שעה אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו" - ראה כמה עמלתי, כמה טרחתי, כמה יגעתי, ומה מכל זה נשאר לי? הנה אני כהלך עני ודל המסתובב מבית לבית, זה נותן לי ארוחת ירק וזה נותן לי ברבורים אבוסים, ומה נשאר לי מכל עמלי אשר עמלתי.
המדרש מדייק בלשון: יכול אף בעמלה של תורה אתה אומר "בכל עמלו"? תלמוד לומר "עמלו" - עמלו שלו. "בכל עמל" לא נאמר, אלא "בכל עמלו". פירוש הדבר: בעמל שלו, שאינו עמל של מצווה, אין תועלת; אבל בעמלו של קודשא בריך הוא, בעמלה של תורה, שהוא העמל האמיתי - ודאי שיש יתרון.
וכן בהמשך הפסוק: "שיעמול תחת השמש". אומרת הגמרא בשבת דף ל': בעמל שתחת השמש הוא שאין לו יתרון, אבל בעמל שקדם לשמש יש לו. ומה קדם לשמש? התורה הקדושה, שהייתה תשע מאות ושבעים דורות קודם שנברא העולם. זהו העמל בתורה.
רש"י מבאר "מה יתרון" - איזה שכר ומותר, כלומר איזה רווח, יש לאדם בעמלו. ומוסיף רש"י דיוק חשוב: המילה "תחת" כאן אינה במשמעות של מקום, כמו שאומרים הכיסא תחת השולחן, אלא במשמעות של תמורה, כמו "פלוני תחת פלוני" או "ויעש תחת יצחק" - תחת היינו במקום. אם כן, "תחת השמש" היינו תמורת השמש. ומהי השמש? משל לתורה, שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור", והתורה היא בחינת אור עצמי ונמשלת לשמש. נמצא שכל עמל שהאדם מחליף בו את עסק התורה - מה שכר יש בו, איזה יתרון יש בדבר שבא במקום השמש, במקום התורה עצמה?
אמרי שפר מסביר: כשמדברים על יתרון, זה לעולם דבר לעומת דבר אחר. אני אומר שלזהב יש יתרון על הכסף, לכסף על הנחושת, לנחושת על הברזל או הבדיל. תמיד היתרון הוא הגדרה של מה יתר על חברו. כך גם ביחס שבין פעולה לתכליתה: לעולם יתרון התכלית על הפעולה, שהרי הפעולה היא רק הכשר ואמצעי לתכלית. לדוגמה, אני רוצה להיות בחתונה, ולשם כך אני נוסע באוטובוס. האם הנסיעה היא התכלית? לא, היא הפעולה, וכל כולה בשביל התכלית. ומכיוון שכל הפעולה נעשתה בשביל התכלית, לא יעלה על הדעת לומר שהפעולה חשובה מן התכלית. תמיד התכלית היא הדבר היתר והמשובח, ולשמה נעשית הפעולה.
מספרים שבזמנו של החפץ חיים היה אדם שכינוהו אברמ'לה צמציק. הוא היה שוטה העיירה, ואף את המילה "צוונציק" - עשרים - לא ידע לבטא, והיה אומר "צמציק". פעם אחת נעלם אברמ'לה. התחילו לחפשו בעיירות שסביב, מסכן, לך תדע מה קרה לו, אולי נפל לאחד הבורות והפחתים; לא היה מיושב בדעתו כל כך, והיו בלחץ גדול. אחרי כשבוע וחצי מתייצב אברמ'לה בעיירה. כולם הקיפוהו: לאן נעלמת? מה עשית? להיכן הלכת? יש שתי גרסאות לתשובתו: יש אומרים שנפתח מפעל טבק בגרודנה, ולמי שהגיע לשם הבטיחו "שמעק טבק" - הרחה של טבק - בחינם; ויש אומרים שאמר: כאן אני מבקש טבק ואף אחד לא נותן לי, אמרתי שבגרודנה יתנו לי. כך או כך, הוא הלך לשם כמה ימים וחזר כמה ימים, שבוע וחצי של דרך - בשביל הרחת טבק. כולם התחילו לצחוק, זו הייתה בדיחת העיירה.
היחיד שלא צחק היה החפץ חיים. כששמע את הדברים פרץ בבכי. שאלו אותו: למה הרב בוכה? אמר להם: אנחנו נגיע לעולם האמת, ויאמרו לי - אתה יודע מה המרחק מכאן לגרודנה? מהלך של כמה ימים. אבל המרחק מעולם האמת לכאן? הרי הגמרא אומרת שמעולם לעולם, מווילון לרקיע אחר, הוא מהלך חמש מאות שנה, ולהגיע אל מציאות העולם העליון הוא מהלך אלפי שנים. וישאלו אותנו: את כל הדרך הזאת הלכת בשביל עוד סטייק? בשביל עוד תאווה? בשביל עוד הנאה? בשביל שמעק טבק? אחי, יצחקו עלינו למעלה. את זה שמע החפץ חיים והתחיל לבכות.
אותו עיקרון עצמו עלינו להבין: כשאדם הולך והולך, צריך שהתכלית תהיה חשובה ובעלת מעלה יותר מן הפעולה. לא ייתכן ללכת כמה ימים כשהתכלית היא הרחת טבק, שאז ההליכה וההשקעה גדולות לאין ערוך מן התוצאה. לכן, אומר אמרי שפר, כשאנו רואים אדם שעמל שנים רבות לבנות בית וסיים אותו, אני אומר: זהו יתרון עמלו. כלומר זו התכלית - סוף כל סוף יש לי בית. כשאני מסתכל על העמל לעומת התוצאה, אני קורא לתוצאה "יתרון עמלו": בשביל זה הוא השקיע, זו התכלית.
אבל אם נסתכל באופן הכללי על כלל העולם, האם לבניית הבית אני יכול לקרוא תכלית? כאן מובאת דוגמת המלבי"ם בשירי הנפש, ביאורו לשיר השירים, שאותו כבר למדנו. אדם אוהב כסף - למה? כדי לקנות בשר ויין. הרי היתרון הוא לבשר וליין, שהכסף הוא רק פעולה וכלי להשיגם. הגעתי לבשר ויין - ומה תכליתם? לחזק את גופו. אם כן חיזוק הגוף הוא התכלית לעומת הבשר והיין. וכשחיזקת את גופך, מה הרווחת? יש לך גוף חזק - ומה יצא לך מזה? אחיה חיים ארוכים. אם כן החיים הארוכים הם התכלית שלשמה אכלתי את הבשר והיין, והם תכלית גדולה יותר מעצם חיזוק הגוף, שחיזוק הגוף אינו אלא כדי שאאריך ימים.
ועתה, אומר המלבי"ם, חיית חיים ארוכים - מה התכלית? להיכן מוליכים אותך החיים הארוכים האלה? אדרבה, תבין שחזרת לנקודת ההתחלה: אם אתה חי חיים ארוכים, אתה זקוק ליותר כסף כדי לקנות יותר בשר ויין, כדי לחזק את גופך יותר, כדי להמשיך לחיות. זו רוטינה קבועה שאין בה הגעה אל התכלית, ואין בה קו סיום - אני תמיד ממשיך הלאה והלאה. וכך גם אדם שאתה שואלו למה הוא עובד, והוא משיב: כדי להתפרנס. ולמה להתפרנס? אדם צריך לחיות ממשהו, צריך לאכול. ולמה אתה אוכל? כדי שיהיה לי כוח. וכוח למה? וכי אדם יכול לעבוד בלי כוח? נמצא שאתה אוכל כדי לעבוד ועובד כדי לאכול.
משל למה הדבר דומה? לאדם שבא להראות לכולם המצאה: מכונה שמייצרת חשמל ומטעינה סוללה. והמכונה עצמה אינה זקוקה למקור כוח חיצוני - מכוח הסוללה שמילאה בעצמה, היא ממשיכה להסתובב ולייצר עוד חשמל. בשביל מה? כדי למלא את הסוללה. ובשביל מה? כדי להמשיך לסובב את המנוע. וכדי מה? שימלא את הסוללה. ממציא כזה היו מאשפזים: תגיד, מה המכונה מוציאה? מה היא מנפיקה? מה היא נותנת? היא נותנת מכונה שממלאת סוללה שמפעילה את המכונה שתמשיך למלא את הסוללה. וכך בדיוק נראים חיי האדם.
על זה הוא אומר: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? הרי כל תכלית כאן היא רק סיבה למשהו אחר, ואם כן מה יתרון לזה על זה? יוצא שכאן, בחיים הגשמיים, אדם לא מגיע אף פעם לתוצאה שאפשר לומר עליה: הנה היתרון, הנה הגעתי אל התכלית. כי תמיד התכלית מחזירה אותי אל קו ההתחלה וחוזר חלילה. מוכח אם כן שהתכלית אינה תחת השמש, אלא מחוץ לשמש.
וזהו כלל ויסוד ברור: לעולם התכלית נמצאת חוץ לדבר עצמו, ואינה בדבר עצמו. כשיש לי כוס, התכלית היא שאשתה, ולא הכוס מצד עצמה; הכוס אינה תכלית אלא כלי שאשתמש בו לשתות. וכן בכל דבר שבבריאה: הרכב אינו תכלית, אלא כלי כדי שאגיע ממקום למקום. כל דבר שיש לאדם, התכלית שלו חייבת להיות מחוצה לו, והוא עצמו מהווה כלי לתכלית. ואם כן האדם עצמו - מה יתרון לו בכל מעשיו כאן? חייב להיות שהתכלית נמצאת מחוץ למציאות העולם, ולכן אינה "תחת השמש". אם נשארת כאן, אינך אלא מכונה שמטעינה את עצמה. חייב להיות שהתכלית תהיה מעבר לשמש, מחוץ לעולם, במציאות הרוחנית.
הקול אפרים מבאר שכאן שלמה בא לפרש את היסוד שהניח קודם. שלמה הרי בא לומר לך שהבל הבלים - ההבל הגדול שבהבלים - הוא לומר שהכול הבל, שהרי אין זה נכון: לאדם יש תכלית שהיא עבודת השם, ולעולם יש תכלית. ועתה הוא מפרש: גם אם כל חיי האדם תחת השמש מלאים עמל, ואי אפשר לברוח מזה, שלכל אדם יש את מה שגזרו לו משמיים, ונראה הדבר כהבל - מה נתנה לי העבודה שעבדתי לפני חודש, לפני שנה, לפני שני עשורים, מה לקחתי מכל זה? - מכל מקום בא ללמדך: אם יימצא יתרון בכל עמלו, אז המטרה תצדיק את האמצעים והכול היה כדאי. והיתרון הזה צריך לבוא מבחוץ. לכן הוא אומר: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש - בזה עצמו אין יתרון; אבל אם כל זה הבאת כדי להגיע לרוחניות, כדי להגיע לעבודת השם - כאן באמת הגעת ליתרון. ואם הגעת רק ליתרון גשמי, אין זה יתרון ואין זו תועלת. ואת זה נראה בהמשך בדברי שלמה בצורה מפורשת יותר.
המעם לועז מביא בשם הקול יעקב שבאמת יש יתרון לעולם כאשר אדם עמל תחת השמש. וזאת על פי מה שכותב הרמב"ם: אלמלא המשוגעים לא היה העולם קיים. שהרי אם אדם היה בר דעת, לא היה משקיע את זמנו בבניין שיעמוד מאתיים שנה, בזמן שהוא עצמו עומד לעזוב כאן. אומר הרמב"ם: הוא משוגע. אבל טוב שיש כאלה משוגעים, שבלעדיהם אף אדם לא היה בונה דבר שיתקיים, שהרי יאמר ממילא אני עוזב כאן. נמצא שיש בעולם משוגעים הבונים דברים למאות שנים, ובזכותם, במרכאות, העולם קיים - אבל אל תשכח שהוא נקרא עדיין משוגע. יוצא אם כן שלאדם עצמו אין יתרון, אבל לעולם יש יתרון. כמו אותו שנטע עץ חרובים: הוא כבר לא ייהנה מזה, אבל נכדיו ייהנו. זהו שהוא אומר: מה התוספת שיש לאדם עצמו מן העמל שעמל תחת השמש? אומנם זה מועיל לאחרים ומועיל לעולם, אבל לך מה היתרון, מה נשאר לך מכל זה? ומוסיף הקול יעקב: יש בעל מלאכה שכל עמלו לצורך הלחם - עמל היום, ובכסף שקיבל הולך וקונה אוכל, ואינו משאיר לעצמו כלום לעתיד. כך ענייני האדם בעולם הזה: את הכול השארת כאן, ובסופו של דבר נסע האדם לבית עולמו והשאיר כאן את הכול. אז מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?
המעם לועז מביא בשם משמרת אליעזר שאלה בדיוק הלשון: מדוע פתח בלשון הווה - "בכל עמלו" - ועבר ללשון עתיד - "שיעמול"? היה לו לומר "בכל עמלו שעמל תחת השמש", הכול בלשון אחת. והוא מבאר במשל: אדם הפותח עסק או בית מסחר, ורואה בתקופה מסוימת הפסדים, תולה זאת במיתון, במיסים שהוטלו, בתקופת מלחמה ובכל מיני סיבות. אבל אם עשרים שנה העסק מפסיד, שלושים שנה העסק מפסיד - והכוונה למי שמפסיד באמת, ולא לאלה שאוהבים לבכות. מספרים שהישראלים אוהבים לבכות: תאמין לי איני מרוויח, תאמין לי רק הוצאות יש לי מן העסק הזה. היה אחד שהחזיק מאפייה והיה אוהב לבכות: תאמין לי, מהבית אני מחזיק את המאפייה, מביא כסף מהבית. שאלו אותו: אז איך אתה מתקיים שנים אם אינך מרוויח? אמר: תאמין לי, רק משבוע הימים של פסח שאני סגור, רק מזה אני מתקיים, אחרת לא הייתי שורד. על כל פנים, יש מצבים שהעסק אינו מצליח, וכמה זמן תסחב אותו? ברור שאדם עושה מאזן של רווח והפסד ומגיע למסקנה: איני ממשיך להוציא את חסכונותי על עסק שאינו מתפתח.
והנמשל: היצר הרע מסית את האדם יום יום, שנה שנה, עשור עשור, וכך חולפות שנותיו בעיסוקי העולם הזה, והוא רואה שלא נשאר לו מזה כלום. מן ההנאות של השנה שעברה ושל העשור שעבר - מה נשאר לך היום? הייתכן שאדם ימשיך להשקיע בעסק של היצר הרע כשהוא רואה שזה עסק כושל? מה הרווחתי מזה, מה זה נתן לי? ולעומת זאת, אם הייתי משקיע ברוחניות - הקרן קיימת לו לעולם הבא, וזה נצח נצחים, כאן יש יתרון. וזהו הדיוק: "מה יתרון לאדם בכל עמלו" - עשה חשבון נפש על כל העמל שהיה, ואם רואה אתה שבמאזן לא יצא לך כלום, למה אתה ממשיך ש"יעמול תחת השמש"? למה להמשיך להשקיע בעסק הכושל הזה? היה עליך לשנות כיוון ולהתחיל להשקיע ברוחניות, בעסק המניב יותר. מכאן השינוי מלשון עבר והווה ללשון עתיד.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃
התרגום אומר: אמר שלמה המלך ברוח נבואה, הדור הטוב של הצדיקים הולך מן העולם בגלל חטאי הדור הרע של הרשעים שעתידים לבוא אחריהם. הקדוש ברוך הוא לוקח את הצדיק כדי שלא יראה ברשעי הרשע, שלא יראה ולא יסבול בעקבות מעשי הרשע. "והארץ" לעולמי עולמים עומדת לסבול את הפורענות שבאה על העולם בגלל חטאי בני אדם - בסופו של דבר הם יקבלו את הפורענות שלהם, והארץ עומדת לסבול את חטאיהם ואת הפורענות שתבוא בגין מעשיהם.
הפסיקתא זוטרתא, הנקראת מדרש לקח טוב, היא מדרשו של רבי טוביה בן אליעזר, שחי לפני כתשע מאות שנה. בעצם אלו מדרשים מלוקטים שהוא הביא בתוספת דברים משל עצמו. והיתרון הגדול בליקוטי מדרשים: הרבה מדרשים אבדו לנו ולא נשתמרו מהם אלא שאריות, וכשהקדמונים ליקטו מדרשים, בזכותם אנו יודעים בכלל שהיו מדרשים כאלה. לדוגמה, יש מדרש שהאבן שטבעה במצחו של גוליית היה לה הסכם עם הברזל, ובעקבות זה עושים ברית מילה בברזל ולא בצור. מדרש יפה, מצוטט בדברי הקדמונים, אך מי שיפתח מדרש רבה, מדרש תנחומא וכל המדרשות - לא ימצאנו. נשתמר לנו רק בזכות מי שציטטו. אגב, מדרשים רבים היו מצוטטים ולא נודע מקורם, ולאחר מכן כשבני תימן הגיעו עם מדרש הגדול, ראו ששם מקורם. אבל בשאר הארצות, שהיו בהן שמדות וגזרות של שריפת ספרים, המדרשים הללו נעלמו. ידוע שספרים רבים אבדו: היה ירושלמי על קודשים, ויש לנו ציטוטים מהראשונים ומפרשים עליו, ואין הוא בידינו. היה מי שניסה פעם לזייף ולטעון שמצא את הירושלמי על קודשים, ולאחר מכן הוכח הזיוף. יש ספרים שידוע לנו שהיו ואבדו.
וכך כותב שם: "דור הולך ודור בא" - מלמד שלעתיד לבוא עומדים המתים בדרך שהם עומדים בשעת מיתתן. ונקדים את הקושי שהכול עומדים עליו: לפי סדר העולם היה צריך לכתוב "דור בא ודור הולך" - קודם נולדים ואחר כך מתים, ולמה פתח במי שהולך? על כן מבאר המדרש שהכתוב בא ללמדנו שלעתיד לבוא עומדים המתים כדרך שעמדו בשעת מיתתם: חיגר עומד חיגר, סומא עומד סומא, שנאמר דור הולך ודור בא - כדרך שהולך כך בא. ולמה? שלא יהיו אומרים אחרים המית ואחרים החיה, אלא עומדים במומם ומתרפאים. שאם יקומו מרופאים לגמרי, לא יזהו אותם, ויאמרו: רגע, זה לא פלוני, פלוני היה צולע, פלוני היה בלי עין, פלוני היה בלי רגל, זה לא הוא. לכן הקדוש ברוך הוא מקים תחילה את המתים במצבם הקודם, ורק לאחר מכן מרפא אותם. זהו "דור הולך": כדרך שהדור הזה הולך, באותה צורה בדיוק הוא בא, עדיין בלא רפואה.
במדרש רבה מובא: "דור הולך ודור בא" - יהי בעיניך כל דור שבא בימיך וכל חכם שבימיך כדור שהלך וכחכמים הראשונים שהיו לפניך. וזהו שאמר הכתוב "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". ומה תלמוד לומר "אשר יהיה בימים ההם" - וכי אני יכול ללכת לשופט שבימים אחרים? יש לי את השופט שבימיי, מה צורך להדגיש? אלא ללמדך שהשופט שבדורך הרי הוא בזמנו כשופט שהיה בימי הראשונים.
וטעם הדבר, כמו ששלמה אומר בהמשך בצורה מפורשת יותר: אנשים תמיד אוהבים לומר "פעם היו גדולים". אם הרמב"ם היה בדורנו, היה ממי לשמוע והיה ממי לקבל; אם היה עמנו היום רב חיים קנייבסקי, אם החפץ חיים היה חי בדורנו, אם הבן איש חי - ודאי הייתי עושה כל מה שהוא אומר; אבל היום, מה אני אגיד לך... וכך נאמר בכל דור ודור. על כן אומר הכתוב: דע לך, דור הולך ודור בא - אף שאתה רואה דור הולך ודור בא, דע שאותו דור שהולך הוא גם הדור שבא, וכל חכם מתאים לדורו. לכן "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" - השופט שבימיך הוא המתאים לדור שלך. ומי שסבור שאם היה לנו הרמב"ם היום הנהגתו הייתה מתקבלת יותר - הרי בחייו חלקו עליו. ומעבר לכך, כבר אמר מי שאמר שאם הרמב"ם היה חי בדורנו היה מתעלף בכל רגע; לא היה מסוגל לחיות במציאות החומרנית, המגושמת והמזוהמת של הדור הזה. אלא הקדוש ברוך הוא, כשהוא יוצר מציאות, מביא את החכם לפי מצב הדור.
מספרים על רב נפתלי מרופשיץ שאמר: כתוב שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור וחכמיו, דור דור ושופטיו. ולכאורה למה היה צריך להראות לו דור דור - שיראה לו את החכמים, ומה צורך להראות לו את הדור? את פלוני אלמוני מן השוק צריך להראות לאדם הראשון? אלא אמר על עצמו: כאשר יראו לאדם הראשון את נפתלי, יאמר - מה, את זה אתה מראה לי כחכם? עוד חכם? אלו חכמי הדור? על כן מראים לו גם את הדור, ואז יאמר: אה, אם זה הדור, בסדר, גם נפתלי יכול להיקרא חכם. לכן צריך להראות לו דור דור וחכמיו. מכאן תבין שכשיש חכם בדור, הוא מותאם לדור, ואל תחשוב שאנו זקוקים לחכמים מדורות אחרים, שהם ודאי לא היו מתאימים לדור שלנו.
מהי ההגדרה של דור? המלבי"ם מבאר זאת בספרו יאיר אור, שהוא חיבור שהמלבי"ם עצמו חיבר ובו פירט את דרכו; מעין מילון שבו הוא מפרט את הביאורים וההבדלים בין מילה לחברתה (הכרמל הוא ליקוט גדול שכולל גם את היאיר אור). יש שם דור ועת וזמן וכמה לשונות, שלכל אחת משמעות אחרת, ואנו ניקח רק את הנוגע לנו. אומר המלבי"ם: הזמן יצויר כרתוקה בעלת חוליות - רתוקה היינו שרשרת. הזמן הוא מעין שרשרת המורכבת מחוליות רבות, שהן העצמים הבאים וחולפים אחרי עבור עולמם: אדם נולד ואדם מת, אדם נולד ואדם מת. כל דור הוא חוליה בשרשרת. חיי העולם מתחילתם ועד סופם הם שרשרת רבת חוליות: בחוליה אחת אברהם, בשנייה יצחק, בשלישית יעקב. וכשהכתוב רוצה לסמן את הרצף של אותן חוליות, הוא מדבר בלשון "דור", וזה הביטוי "דור דור".
ומהו "עומדת"? גם שם, באות ע', מביא המלבי"ם משמעויות רבות למילה "עומד". יש עומד במשמעות פשוטה - היה יושב ועכשיו עומד; ויש עומד במשמעות של מפסיק פעולתו, כמו "ותעמוד מלדת", שאין הכוונה שעמדה אלא שהפסיקה. ויש "על עומדו" - דבר שנשאר כמקדם, ללא שינוי. וכאן, "והארץ לעולם עומדת", אין הכוונה לעמידה מול תנועה ומקום כלל, אלא הארץ לעולם קיימת. זהו המושג של עומדת.
רש"י מבאר: "דור הולך ודור בא" - כל מה שהרשע יגע ועמל לעשוק ולגזול, אינו מבלה את מעשיו. "מבלה את מעשיו" הוא ביטוי שנראה גם בהמשך, ופירושו שאני קיים והמעשים שלי בלים: כשיש לי חפץ ואני מאריך ימים והחפץ מתבלה - זה נקרא שאני מבלה מעשיי, החפץ שהוא מעשיי מתבלה ואני נשאר קיים. והרשע אינו מבלה את מעשיו, כי הדור הולך: בסופו של דבר אתה תלך והדבר הזה יישאר כאן - נמצא שהוא בילה אותך, אתה בלית לפני שהחפץ בלה. ודור אחר בא ונוטל הכול מיד בניו. הנה, השאירו את יתרם ביד עולליהם, ויבוא מי שיגזול זאת מן הילדים שלך, כעניין שנאמר "בניו ירצו דלים" - שירוצצו אותם וייטלו מהם את הכול. ומה הרווחת? זה ביטוי נוסף לענייני ההבל שבעולם הזה.
"והארץ לעולם עומדת" - מי מתקיים? הארץ. ומבאר רש"י שהארץ היינו הענווים הנמוכים, המכניעים עצמם עד לארץ. (בדפוסים כמעט בכולם מופיע "המניעין עצמם", וזו לשון תמוהה; בדקתי וראיתי שהגרסה הנכונה היא "המגיעין" או "מכניעין" עצמם עד לארץ.) הענווים המכניעים עצמם עד לארץ, כמו שנאמר "וענווים יירשו ארץ". אתה, הרשע - דור הולך ודור בא, לא יישאר לך כאן כלום; ומי יתקיים לעולם? הארץ, כלומר מי שעושה עצמו כארץ, העניו המכניע את עצמו. ומדרש תנחומא אומר: כל צדיקי ישראל נקראו ארץ, שנאמר "ואתם תהיו לי ארץ חפץ" - והם באמת המתקיימים לעולם.
האלשיך מבאר שכאן בא הכתוב לדבר בדופיים של העמלים בדברים הגשמיים, בפחיתות של מי שמשקיע את כל עצמותו בגשמיות ובארציות. והוא מביא את מדרש שוחר טוב על הפסוק "האויב תמו חרבות לנצח": קוסטנטינוס בנה קוסטנטינה, רומילוס בנה רומי, פוליוס בנה פוליא - והם תמו וחורבותיהם קיימות. ואין הכוונה דווקא לחורבות, אלא כמו שמסביר רבי שאול סירירו, שנקראו כן על שם שהן עתידות להיחרב. הנה לכם דוגמה שהאדם כבר התבלה ומעשיו קיימים: מעשיו מבלים אותו ולא הוא מבלה את מעשיו - הוא בלה והם עוד קיימים. אבל הוא יתברך לא כן חלילה, אלא "וערים נתשת אבד זכרם המה, והשם לעולם ישב": הם בלים והשם קיים לנצח, שהוא יתברך מבלה את מעשיו ואין מעשיו מבלים אותו - לא כאשר יקרה לאותם שקראו בשמותם עלי אדמות, שמעשיהם ואדמתם בילו וכילו אותם.
ולכן, אומר האלשיך, על זה אומר קהלת "דור הולך ודור בא": עד כמה גדולה טעותם של העוסקים בדברים הארציים, שהדברים הללו מבלים את מי שעוסק בהם, ואתה מתבלה בעקבות כל העמל הזה. ואנו רואים זאת בעינינו - דור הולך ודור בא, והארץ שאנשי הדורות עשו ממנה עיקר, היא לעולם עומדת. המעשים שלך, הארציות, כל מה שיצרת כאן בארץ - זה נשאר קיים, וממך מה נשאר? הרי מן האדם לא נותר מאומה. אם כן במה יש לו לאדם להתעסק? רק בעבודת השם, ואז גם אם הארץ כבגד תבלה ושמיים כעשן נמלחו, נשמות הצדיקים נצחיות והן יישארו לעולם.
הקול אפרים מסביר: לא נאמר "דור בא ודור הולך", מפני שהכתוב רוצה להוכיח לנו שהאדם אינו קיים כמו הארץ, שהארץ נצחית כמו שהסברנו. והוא מביא את הפסוק "הלא צבא לאנוש על האדמה", ומבאר האבן עזרא שהכוונה שיש זמן קצוב לאדם על האדמה - אין האדם נשאר כאן. וכבר אמרתי לכם פעם שבית הקברות נקרא "בית מועד לכל חי", מפני שזה המקום שבסופו של דבר כולם יתוועדו בו; אין מי שיישאר כאן, כולם יתוועדו שם.
ואם היה אומר "דור בא ודור הולך", היה משתמע שהדור שבא הוא אותו דור שהולך - אנשים נולדו ובסוף מתו. אבל לא זאת בא להשמיע לך. הוא בא לומר: דע לך שהדור שהלך, אף אחד אינו זוכר אותו. בא דור חדש שאינו מכיר את הדור ההוא, "אשר לא ידע את יוסף". זהו "דור הולך ודור בא". אין הוא בא לומר לי שיש נולדים ובסוף הם מתים - זו מציאות העולם, מה חידשת בזה? אלא: דע לך שיש אנשים החיים כאן ובסוף מתים, ובא דור חדש שאין להולכים אצלו זיכרון כלל. אלה שהלכו - מי בכלל זוכר, מי בכלל יודע מה השאירו אחריהם? ומכאן ילמד אדם: מה יש לך להתפאר ולהתרומם ולהרגיש גבהות על מה שעשית כאן? הרי לא עשית כאן מאומה ולא השארת כאן מאומה.
והוא מסביר שיש כאלה שכל מגמתם, בעיקר בעולם הקדום אבל גם היום, להגדיל שמם בעולם בגבורה או בחוכמה. אלכסנדר מוקדון כבש את כל העולם, עד שלא נשארו לו מדינות לכבוש. מלכי מצרים עשו מונומנטים ובנו פירמידות אדירות, כדי שיהיה להם שם עולם. ובא הכתוב ואומר: דע לך, הדברים האלה אולי קיימים, אבל ממך מה נשאר? וכן גם היום: היה לנו ראש ממשלה שהיה מוכן למכור את הכול במכירת סוף עונה, העיקר שיהיה כתוב עליו בספרי ההיסטוריה שהוא עשה שלום. ולארצות הברית היה נשיא שכתוב עליו בספרים שקיבל פרס נובל לשלום - על מה? על המלחמות שעשה. לא עשה שום שלום, רק יצר בעיות ובלאגן, ובא הנשיא שאחריו וצריך לכבות שריפות של כל מה שהקודם עשה. אבל אין מה לעשות - פרס נובל לשלום, כי היה בצד הנכון של התקשורת, כמו שגם אצלנו כידוע, אף שאנשים אלו רחוקים מלהביא שלום. אדם רוצה להשאיר טביעת אצבע בהיסטוריה, שישמעו עליו, שיזכרו אותו כמי שיצר מהפך, כמי שעשה. אבל האם זו התכלית? האם זהו היתרון שיש כאן בעולם? הרי בסופו של דבר מגיע דור חדש, והדור ההולך לא נשאר ממנו מאומה, אין זוכרים אותו ואין רואים אותו. ומה כן נשאר? "והארץ לעולם עומדת" - הארץ, היסודות, לעולם נשארים.
ושימו לב למשהו מדהים. שלמה היה חכם מכל אדם, וכאן הוא טבע בעצם את מה שמוכר אחרי אלפי שנים בשם חוק שימור החומר או חוק שימור המסה. את החוק הזה הגדיר אדם בשם לבואזיה, בן המאה השמונה עשרה, ולפיו אין דבר בעולם שמתבטל: שום דבר אינו נוצר על ידי האדם או הטבע, אי אפשר להכניס וליצור כאן משהו, ואי אפשר גם להוציא מכאן משהו. לכל היותר יעבור דבר ממצב צבירה אחד לאחר, המולקולות יסתדרו בצורה שונה, אבל הוא לא ייעלם. וזהו שאומר הכתוב: "והארץ לעולם עומדת", היסודות לעולם נשארים, "מה שהיה הוא שיהיה" - אי אפשר ליצור כאן דבר חדש ואי אפשר להוציא מן העולם את מה שיש בו.
ואם כן יוצא שהאדם והבהמה הם הדבר הפחוּת והמגושם ביותר כאן, שהרי כל מה שיצרת כאן נשאר קיים, והאדם רקב ובלה באדמה. נמצא שהארץ, שלעולם עומדת, במצב טוב הרבה יותר ממצבו של האדם: מה שבנית ומה שעשית נשאר, והאדם איננו, והוא עוזב כאן את כל מה שנשאר. ורק יש להוסיף: כשאנו מדברים על ארבעת היסודות - העפר שהוא המוצק, המים שהם הנוזל, הרוח שהיא האוויר, והאש שהיא בעצם כל סוגי הקרינה - אל תטעה לחשוב שהכוונה למה שקוראים היום אלמנטים, אותם למעלה ממאה יסודות שבטבע. "יסוד" כאן היינו צורה: יש צורה שנקראת מוצק, יש צורה שנקראת נוזל, ואין הכוונה ליסוד במובן שאנו מדברים בו כיום.
הרמב"ן מבאר כאן ביאור נפלא מאוד. מדוע אתה אומר תחילה את ההולך ורק לאחר מכן את הבא? אומר הרמב"ן: רמז בכאן לסוד העיבור - והכוונה לסוד הגלגול, שהקדמונים היו קוראים לגלגול עיבור. וזה מדרשו של רבי נחוניה בן הקנה, שדברי שלמה כפולים ומכופלים בחוכמה, ונקרא כן בעבור היות הדורות מתגלגלים. "דור הולך ודור בא" - אותו דור שהלך הוא הדור שבא.
פרק א' מעמיד אותנו מול השאלה היסודית: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". התרגום, המדרשים והגמרא מלמדים שאין יתרון אלא בעמל התורה, שקדם לשמש; רש"י מבאר "תחת השמש" - תמורת השמש, כל עמל שהאדם מחליף בו את התורה; ואמרי שפר והמלבי"ם מוכיחים שכל תכלית גשמית מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה, כמכונה שמטעינה את עצמה, ולכן התכלית חייבת להיות מחוץ לעולם - במציאות הרוחנית. ופסוק "דור הולך ודור בא" משלים את התמונה: האדם חולף ומעשיו נשארים, מעשיו מבלים אותו ואין הוא מבלה את מעשיו, ואין זיכרון לדור שהלך. מי שמתקיים לעולם הוא "הארץ" - הענווים המכניעים עצמם עד לארץ, וצדיקי ישראל שנקראו ארץ חפץ, שנשמותיהם נצחיות. ומכאן המסקנה המעשית: לעשות חשבון נפש, ולהפסיק להשקיע בעסק הכושל שאין בו מאזן, ולהשקיע בעסק המניב שקרנו קיימת לעולם הבא.