בעזרת השם אנו פותחים את ספר קהלת. עוד קודם שנכנס לפסוקים, נקדים הערה על דרך הלימוד: המלבי"ם לא כתב פירוש מסודר על ספר קהלת, ולכן נלקט את דבריו ממקומות אחרים בספריו - מספר "הכרמל", מ"יאיר אור", ומפירושיו על שאר ספרי הנביאים - ונצרף אליהם את דברי המפרשים והמדרשים. דרכו של המלבי"ם, כידוע, לבאר כל לשון ולשון בדקדוק, וגם לפרוץ דרך חדשה בפירוש, לעיתים בניגוד לדרכם של שאר המפרשים.
דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ (א, א)
התרגום מפרש: "דברי נבואה שהתנבא קהלת, הוא שלמה בן דוד, מלך שהיה בירושלים". בעצם, אין בכתוב שום גילוי מפורש שקהלת נכתב על ידי שלמה המלך, אלא אם כן אנו מבינים שקהלת הוא שלמה. אף שיש חולקים בעניין, חז"ל קיבלו כדבר פשוט ש"קהלת בן דוד" היינו שלמה בן דוד, וכך התרגום אומר זאת כדבר מובן מאליו.
מדוע נאמר "דברי קהלת", ולא פתח מיד בדבריו? משום שהספר הזה הוא ספר תוכחה ומוסר. הספרי על הפסוק "אלה הדברים", שהביאו רש"י, אומר שהן דברי תוכחות: דיבור הוא לשון קשה, ואמירה היא לשון רכה. הטעם לכך, כפי שדיברנו, הוא שדיבור הוא מלשון "דבר" - מנהיג, כלשון חז"ל "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". כשאדם בא להנהיג ולמשול, הוא מדבר קשות, וכמו שנאמר "דיבר אדוני הארץ אתנו קשות". אמירה, לעומת זאת, איננה הנחתת הוראות מלמעלה אלא פנייה רכה. גם היום אנו משתמשים בביטוי זה: מנהל יאמר למורה "דיברתי עם התלמיד" - כלומר העמדתי אותו במקומו; ואילו על חברו יאמר "אמרתי לו".
דבר מעניין מביא הרב פרלמן בהערה בשם הרב רוזנצוויג: הדבר רמוז בראשי התיבות. "אמר" - אל מלא רחמים, זו אמירה רכה. "דבר" - דין בלא רחמים, ואם תרצה: דיבור בלא רחמים. לכן תשימו לב שכאשר אדם פונה אל עצמו, תמיד נאמר "אמר בלבו" - שכן לעצמנו אנו תמיד אומרים דברים רכים, ורק לאחרים מדברים קשות.
שלמה נקרא קהלת משום שהיה המלך הראשון שהקהיל את קהל ישראל בעזרה בחג הסוכות - הוא הרי הראשון שבנה את בית המקדש - ושם היה מוכיח אותם במילי דשמיא. ומכאן גם הטעם שתיקנו לקרוא את המגילה בחול המועד סוכות: דווקא אז נצרכת תוכחה יתרה, שכן בחג אדם נוהה אחרי ההנאות והמנוחה, אחרי התענוגות והשתייה והבשר, עולה לבית המקדש ומקריב קורבנות, ולכן דווקא אז צריך להזהירו על כבוד שמים.
מדוע מדגיש שהוא בן דוד ומלך? משום שאין דומה מלך בן הדיוט למלך בן מלך. שלמה לא היו לו מלחמות, הוא היה איש מנוחה, וכל ימיו עברו עליו בשלווה, חוץ מסוף ימיו שנאמר בו שהקב"ה הקים לו שטן, רזון בן אלידע וכדומה. מלך בן הדיוט טרוד כל ימיו בהעמדת מלכותו ובהתמודדות עם אויביו - ראו את חייו של דוד המלך, שכל ימיו היו מלחמות. אבל מלך בן מלך אין לו את הטרדה הזו, וממילא יש לו פנאי רב להתעסק בתענוגות. לכן כשהוא מדבר על ענייני ההבלים, אתה יכול להאמין לו שהוא יודע על מה הוא מדבר.
בפסוק י"ב נאמר "הייתי מלך על ישראל בירושלים", ואילו כאן נאמר רק "מלך בירושלים". מה ההבדל? שם הוא מדבר בענייני החוכמה. מלך בן מלך רגיל עסוק בהבלים ובתענוגי עולם הזה, ואין לו זמן לתורה ולחוכמה; לא תשמעו על מלך שהוציא תואר ופרופסורה - גם בראש של גוי, להיכן הוא צריך להתקדם? הוא כבר מלך. מה כן? הוא יחפש עוד תענוג ועוד הנאה. לכן, כשהכתוב בא לומר ששלמה, אף שהיה מלך בן מלך, חיפש דווקא את החוכמה, הוא קורא לו "מלך על ישראל". "ישראל" שייך לרובד היותר חשוב שבעם, לבעלי התורה - "יעקב" הוא החלק הנמוך, מלשון עקב, ו"ישראל" הוא החלק הגבוה והרוחני. ואף "בירושלים", שהיא מקום התורה והחוכמה. כלומר: הייתי מלך על אנשי החוכמה עצמם, והייתי מעליהם. וכשהוא מדבר בענייני עולם הזה הוא אומר "מלך בירושלים" - הייתי בן מלך, היה לי פנאי לכל התענוגות, ואני מכיר את כולם. וכשהוא מדבר בענייני חוכמה הוא אומר "על ישראל", כדי שתדע שאתה מקבל חוכמה ממי שהשיגה בדרגה הגבוהה ביותר, כמתואר בספר מלכים שהיה חכם מכל האדם, מאיתן ומהימן ומכלכל ומדרדע וממצרים.
ועוד ב"בירושלים": ירושלים הייתה המטרופולין של כל העולם. אם אדם יאמר לך שהיה מלך באיזו פינה נידחת - אילו תענוגות הוא כבר מכיר? אבל מי שהיה בעיר גדולה ומרכזית ומכיר את כל הנעשה בה, לו אתה מאמין. אומר שלמה: הייתי מלך בירושלים, שם היו כל התענוגות, העושר, השמחה והכבוד - ועם כל זה אני אומר לך שהכל הבל הבלים.
עוד יש לבאר את שלושת הכתרים שקשר לראשו: קהלת, דוד, ירושלים - ושלושתם הם ההפך הגמור מן ההבל. הבל הוא דבר זמני: אדם נופח 'הא', ואיפה הוא עכשיו? נעלם, איננו. ואילו שלושת אלה קיומם נצחי. "קהלת" - על שם קהל ישראל שהיו מקהילים אותם ברגלים, וישראל נצחיים הם, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא, ובשביל ישראל נברא העולם. "בן דוד" - דוד מלך ישראל חי וקיים. "ירושלים" - קדושת ירושלים נצחית, וכמו שלמדנו ביחזקאל שגם לעתיד לבוא יהיה בית המקדש שם. שלושת הכתרים הללו ראויים להכתיר את החכם מכל אדם, לומר: אני מחובר אל הנצח, ולכן אני יכול לומר לך מה הוא הבל, מה חולף ומה לא יישאר ממנו מאומה.
פירוש נוסף ב"קהלת": שקיהל ואסף את כל החוכמות. יש כאן הקדמה חשובה לקבלת הדברים. שהרי יש אדם בעל מומחיות נקודתית: תוכן הבקיא באסטרונומיה - תשאל אותו על הריבית המוניטרית במשק, ולא יידע כלל על מה אתה מדבר; תשאל אותו על מכניקת הקוונטים, וישאל אותך מה זה. ואיש המתמטיקה - תשאל אותו היסטוריה, ולא יזכור מי לפני מי, מתערבבים לו התאריכים. אומר קהלת: אני קיהלתי את כל החוכמות, אין לי ידיעה אחת בלבד. מי שקורא בדברים הללו ידע שאינו מקבל מאדם שאופקיו צרים ונקודת מבטו מוגבלת, אלא ממי שהיו בידו כל החוכמות שבעולם, וכשהוא מתבטא בדבר מסוים - דבריו אמת.
עוד יש בביטוי "בן דוד" הכוונה: לפעמים תמצא בספר דברים שנשמעים קשים, ואף חז"ל מצאו בו סתירות ודברים הנוטים כביכול לאפיקורסות. על כן אומר לך הכתוב: מחבר הספר הוא בנו של דוד המלך, שנאמר בו "שמרה נפשי כי חסיד אני", הידוע כחסיד וכצדיק. אל תהרהר אחריו ואל תחשוב שהוא כותב דברים החורגים מן האמונה ומדרך היושר. ואם תראה דברים קשים - מצווה ליישבם ולהעמיק בהם, שכן כשחכם אומר דבר אין מתייחסים לדבריו בשטחיות אלא מחפשים את העומק שבהם. וכשקהלת אומר לך משהו, גם אם נראה לך קשה, זכור שאתה עומד מול החכם מכל אדם.
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃ (א, ב)
התרגום מפרש: כאשר ראה שלמה מלך ישראל ברוח נבואה את מלכות רחבעם בנו שעתידה להתחלק עם ירבעם בן נבט, ואת ירושלים ובית המקדש שעתידים להיחרב, ואת עם ישראל שעתיד לגלות - אמר: הבל הבלים העולם הזה, הבל הבלים כל מה שטרחתי אני ודוד אבי. כלומר: כל מה שבניתי אני רואה שנהרס - המלכות תתפלג, העם יגלה, והבית שבניתי ייחרב.
המדרש אומר: תניא, דוד המלך אמר "אדם להבל דמה", ולא פירש לאיזה הבל. שהרי אם להבל של תנור או של כירה - יש בו ממש, ואם כן אין זה כה נורא. בא שלמה ופירש: "הבל הבלים" - הבל של הבל, הבל שאין בו ממש כלל.
ומפורש יותר במדרש אחר: מהו הבל הבלים? אמר רבי יהושע בן קרחה, משל לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו, והבל של העליונה אין בו ממש. מן התחתונה עולים אדים רבים, אבל מהעליונה - משהו קטן שבקטן. זהו הבל הבלים. ושבעה מיני הבלים נאמרו כאן כדי שתבין שאין בעולם הזה שום דבר קיים, שום דבר נצחי.
למה חוזר ואומר "אמר קהלת", והרי כבר פתח "דברי קהלת בן דוד"? אומר המדרש: אילו אחר אמר הבל הבלים, הייתי אומר: זה שלא קנה שתי פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם. אם בא קבצן שלא ראה מעולם צורת מטבע ואומר לך שכל הכסף בעולם שטויות ואינו נותן לאדם כלום - בטח, מעולם לא היה לך ולא טעמת. זה כמו אדם שאומר לך שאין שום טעם בסיגריות; שאלת אותו אם עישן מימיו, והוא משיב שלא עישן מעולם - מה אאמין לך? על מה אתה מדבר, על משהו שאינך מכיר. אבל שלמה, שנאמר בו "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" - לו נאה לומר הבל הבלים.
להלן נאמר "אמרה קהלת", וכאן "אמר קהלת", וכמה מן הפרשנים עמדו על כך. ה"מעם לועז" מביא בשם סדר היום, שקהלת הוא גם שם האדם וגם שם המגילה: כשמדובר באדם, בשלמה - לשון זכר; וכשהמגילה היא האומרת - לשון נקבה. אבל המדרש אומר אחרת: אמר רבי ירמיה, זו רוח הקודש, ורוח הקודש פעמים מדברת בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה. וכן אנו מוצאים ביחס לקב"ה - אפשר לומר "השכינה הקדושה" בלשון נקבה, ואפשר לדבר בלשון זכר. ועל פי סוד הדבר מובן מאוד: כשמדברים על הזעיר אנפין, שהיא בחינת קודשא בריך הוא, זו בחינת זכר; וכשמדברים על הנוקבא, על המלכות המקבלת את ההשפעות, זו בחינת השכינה הקדושה. לכן אל תתפלא כשתראה פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה.
הגמרא בבבא בתרא דף ק' אומרת: תנו רבנן, אין פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת, כנגד הבל הבלים וגו'. וחשבון שבעה ההבלים: "הבל" אחד, "הבלים" שניים - הרי שלושה; "הבל" ארבעה, "הבלים" שישה; "הכל הבל" - שבעה. לכן בשעה שנושאים את המת עוצרים שבע פעמים בדרך. למעשה, רק אצל התימנים נשמרו עדיין דיני הקבורה הקדומים בהרבה עניינים - בחליצת כתף, בעיטוף, ובעניין המעמדות. וכך תראו, מי שיהיה חלילה בלוויה הנערכת כמנהג בני תימן, שבנקודה מסוימת אומרים "שבו יקרים שבו", והכל יושבים על הקרקע ומורידים את המיטה; ולאחר מכן אומרים "עמדו יקרים עמודו". וכך שבע פעמים, כנגד שבעה הבלים.
תנא רבי שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים אמר קהלת, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בחייו. בן שנה - דומה למלך: כולם מחבקים ומנשקים אותו, וכל ציוץ קל שלו - רצים אליו. בן שתיים ושלוש - דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, נוגע בכל טינוף, מכניס ידיו לפח ומלכלך. בן עשר - קופץ כגדי, ומי יעצור אותו. בן עשרים - נעשה כסוס ומבקש אישה. נשא אישה - הרי הוא כחמור, וכוונת המדרש לחמור הנושא בעול, שעליו לשאת משאות כדי לפרנס את בני ביתו. הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות, שהרי עתה עליו לפרנס ילדים. הזקין - הרי הוא כקוף. הרי לך שבעה שלבים ומצבים בחיי האדם, ועל זה אמר שלמה: הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל.
יש בפסוק זה קושי גדול: כיצד ייתכן ששלמה יאמר שכל מה שיש בעולם הוא הבל הבלים? הרי זה סותר לכאורה את מה שאמרה התורה, "וירא אלוקים כי טוב" בסיום כל יום ויום, ובסיום הבריאה - "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". אם הכל טוב מאוד, איך אפשר לומר שהכל בחינת הבל הבלים? מחמת קושי זה יצאו רבים מן המפרשים לתור דרך בביאור הפסוק, שלא תהיה סתירה למה שאנו רואים מן התורה, שלעולם יש תכלית. יש כאן ביאור של הגר"א, המבאר שבעה הבלים כנגד שבעים שנות חיי האדם, עשר שנים כנגד כל הבל, וגם מבאר מדוע נאמר "אמר קהלת" באמצע - וביאורו ארוך ולא ניכנס אליו כאן.
הרמב"ן מיישב, שההבל הראשון אינו תיאור אלא ציווי: "הַבֵּל את ההבלים" - תהביל את כל ענייני ההבל. קהלת מצווה את שומעיו: אל תעשה מענייני העולם הזה עיקר, הבן שהכל הבל, וממילא הַבֵּל את כל ענייני ההבל. אין כוונתו שהעולם כולו הבל, אלא שתהביל את ענייני העולם הגשמיים, כיוון שהעיקר הוא העסק במושכלות וברוחניות. וכשם שהעושה מצווה ושונה בה נדבק בה יותר, וכן להבדיל העובר עבירה ושונה בה נדבק בה יותר - כך ככל שתרבה להביל את ענייני העולם, כך תתרגל להתייחס אליהם בלא החשבה והערכה, ותפנה בעיקר אל ענייני הרוחניות.
ה"אמרי שפר" מסביר שקהלת נותן כאן הקדמה כוללת לכל הספר: כל ענייני העולם הזה הבל הם, אין בהם ממש. ומה כוונת "הבל הבלים"? כשאדם אוסף דברים קטנים לכדי דבר גדול, הדבר הגדול הוא התכלית. אם אני אוסף קורות ואבנים וחצץ - זה נאסף לצורך בניית הבית, ונמצא שבניית הבית היא התכלית של כל האיסוף. אבל אם נסתכל באופן כולל: האם בניית הבית היא תכלית העולם? לא. היא תכלית יחסית בלבד, ביחס לאיסוף הקרשים והאבנים, אך אינה התכלית הסופית. וזה שמלמדנו שלמה: העולם הזה הוא איסוף של הבלים המביאים להבל, ואותו הבל עצמו גם הוא הבל. אדם עמל ומתאמץ ולוקח עוד משכורת - למה? כדי לכסות את המשכנתא. והנה הגיע, יש לו בית. וכי זו התכלית? גם אם כל מה שעשה עד כה היה כלי כדי להגיע לקניית הבית, הבית עצמו הבל, שהרי אינו תכלית מצד עצמו, ואינך נשאר כאן, וכפי שיאמר בהמשך - את הכל תשאיר כאן. נמצא ש"הבל הבלים" פירושו: תכלית עמל האדם בעולם הזה היא הבל הנעשה מהבלים רבים. מה יועיל לך בעוד מאה שנה שיש לך בית?
בספר "קול אפרים" יש פירוש חדשני ביותר, בדרכו של המלבי"ם הפורץ דרך אף בניגוד לשאר המפרשים. הוא מדייק ש"אמר קהלת" הוא לשון אמירה רכה, ומכאן שאין כאן תוכחה גרידא אלא נחמה. קהלת בא לנחם את העמלים תחת השמש ואומר להם: יש הרבה הבלים בעולם, אבל אם תדע מהו ההבל הגדול שבכל ההבלים - זו הנחמה הגדולה. וההבל הגדול שבכל ההבלים הוא לומר שהכל הבל. השטות הגדולה שבכל השטויות היא לומר שהכל שטויות; אין שטות גדולה מזו.
והוא מסביר ש"הבל הבלים" הוא כמו "מלך מלכים" וכמו "שיר השירים" - הגדול שבגדולים, השיר המיוחד שבשירים, המלך המולך על כל המלכים. כך גם כאן: ההבל הכי גדול שאפשר לומר הוא שהכל הבל. שהרי אם תיקח פרטים מן העולם באופן נקודתי, תסתכל עליהם ותאמר שאין בהם תועלת; אבל אם תבין שהכל ברא לכבודו, ושכל הנעשה כאן בעולם הוא כדי לקדש שם שמים, תבין שגם בפרטים הללו יש תועלת, שהרי הכל מוביל אל התכלית הנרצה. ואיך אפשר לקדש שם שמים אם לא בעולם? למה המלאכים מתפעלים מן האדם ומתקנאים בו? כי הם אינם יכולים לקדש שם שמים כראוי, שאין להם בחירה, ואילו לאדם יש בחירה חופשית. נמצא שהבל גדול הוא לומר שהכל הבל, שכן מכל העולם הזה יש אפשרות לקדש שמו יתברך, וממילא יש מעלה בכל מה שנתן הקב"ה כאן בעולם.
המלבי"ם בספרו "הכרמל" - שהוא כעין קונקורדנציה ומילון המלקט את המקומות שבהם ביאר את ההבדלים בין מילים נרדפות, כגון בין שמחה לגילה לדיצה לרינה ולחדווה, או בין עני לדל לרש ולמך - כותב מה ההבדל בין "הבל" ל"ריק". "ריק" פירושו שיש דבר, אלא שהוא ריק מתוכן: אם אני אומר שהפרי הזה ריק, יש לו מעטפת וקליפה, אבל בפנים אין כלום. כלומר, בפנימיותו ריק, אך בחיצוניותו יש בו ממש. אבל "הבל", אומר המלבי"ם, הוא אין ואפס בהחלט, שאין בו לא קליפה ולא תוך ואין ממש בעצמותו בשום צד. זו הגדרת הבל: אין בו ממש כל עיקר, ואפילו לא כ"ריק" שיש לו חיצוניות. ומי שירצה יעיין עוד בערך "שקר והבל", ובספר "יאיר אור" למלבי"ם בערך "הבל, כזב ושקר", ששם עומד גם כן על הגדרת ההבל.
עוד כותב המלבי"ם במלכים א' פרק ה' פסוק י"ד, על הנאמר "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו". האברבנאל מסביר שמלכי הארץ ששמעו את חוכמתו שלחו שלוחים אל שלמה ללמוד ממנו חוכמה; ויש מפרשים שמלכי הארץ בעצמם באו לשמוע את חוכמתו, ואחר כך היו העמים באים אל מלכיהם לשמוע מה שלמדו משלמה. כך או כך, חוכמת שלמה התפרסמה בכל העולם כולו. ואומר שם המלבי"ם, שרמז בזה על ספר קהלת שנאמר בהקהל - בקהל רב, שהיו באים כל המלכים לשמוע חוכמתו. ובו דיבר בדרך החקירה והחיפוש על כל ענייני העולם: מה תכליתם, לשם מה נברא העולם, ובמה ישקיע האדם את זמנו. והיה בזה לימוד למלכים להביל את הצלחת העולם - "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל" - וגם להמון העמים יחד. כלומר, גם הגוי צריך להבין שאין התכלית בעולם הזה. לכן היו המלכים שולחים את חכמיהם או באים בעצמם לשמוע את חוכמת שלמה, ושלמה היה מקהיל אותם - וזהו "קהלת" - ומלמדם שהכל הבל, ואל תשקיעו בענייני העולם הזה.
בפסוקי הפתיחה של קהלת נותן לנו שלמה המלך את כתב ההסמכה שלו: "דברי" - ספר של תוכחה; "קהלת" - שהקהיל את הקהל בבית המקדש ושקיהל את כל החוכמות, ולכן אין דבריו דברי אדם צר אופקים; "בן דוד" - מלך בן מלך שהיה לו פנאי להכיר את כל התענוגות, ובן צדיק שאין להרהר אחריו; "מלך בירושלים" - במטרופולין של העולם, ששם היו כל התענוגות. ושלושת הכתרים הללו - קהלת, דוד וירושלים - כולם עניינם נצחיות, ולכן ראוי הוא לומר מה הבל ומה חולף. ועל כך בא ה"הבל הבלים": שבעה הבלים כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בחייו, וכנגדם שבעה מעמדות ומושבות למת. והקושי הגדול - הרי "וירא אלוקים כי טוב" - נתיישב בכמה דרכים: הרמב"ן קורא זאת כציווי להביל את ההבלים; ה"אמרי שפר" מלמד שכל תכלית בעולם הזה היא עצמה הבל הנעשה מהבלים; וה"קול אפרים" מחדש שההבל הגדול מכולם הוא דווקא לומר שהכל הבל, שהרי הכל ברא לכבודו והכל אפשר לרתום לקידוש שם שמים. וזו תמצית הספר, שנאמר בהקהל לכל המלכים והעמים: אל תשקיעו את עצמכם בעולם הזה, כי התכלית האמיתית מעבר לו.