אנו פותחים בלימוד מגילת קהלת, אחת מחמש המגילות שבחלק הכתובים. המגילה חוברה על ידי שלמה המלך ברוח הקודש, כדברי חז"ל, ועניינה תכלית האדם ומטרתו בעולם הזה, ובעיקר שלילת ענייני העולם הזה והבלת הגשמיות והארציות. כל הספר חותר אל סיומו, שהוא גולת הכותרת שלו:
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
לא הגשמיות, לא מה היה לי ומה קניתי, לא הנכסים ששלמה צבר במשך כל ימי חייו. העיקר הוא: זה כל האדם.
חז"ל אומרים שקהלת הוא אחד משמותיו של שלמה המלך, ולא קרא למגילה בשאר שמותיו אלא דווקא בשם זה. מדוע? דעה אחת: מפני שקהל ואסף חוכמות הרבה - ספר קהלת מקהיל בתוכו חוכמות רבות. דעה נוספת: מפני שהקהיל את הדעות המנוגדות, כדי לצרף וללבן את הצודק מן הבלתי צודק. שימו לב לביטוי הזה, שכן נחזור אליו בהמשך בהבנת תבניתו של הספר.
בקהלת רבה מובא טעם נוסף: מפני שאת המגילה הזאת אמר בהקהל. במצוות הקהל, לאחר שנת השמיטה, היו מקהילים את העם והמלך היה קורא בתורה, ובאותה הזדמנות לימד את העם מוסר בעניינים אלו. ומכאן גם שהתלמידים נקראים "בעלי אסופות", לפי שהיו מקהילים קהילות ומאספים את העם לשמוע דברי תורה, כמו שכתוב במשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". האסופות מוסבות על העם הנאספים, וכך גם כאן נקרא "קהלת" על שם העם שהקהיל לשמוע את דבריו. בעל הרוקח מוסיף שזה לא רק על עצם היקהלות העם, אלא על מצוות הקהל שבחג הסוכות - באותה הזדמנות אמר את הדברים, ולכן נקרא קהלת.
ואגב עניין הקהלת החוכמות: הדבר מתאים מאוד גם לשם נוסף של שלמה, "אגור בן יקה", שלמדנו במשלי פרק ל'. יש מהמפרשים שאמרו שהיה זה חכם אחר, אך הדעה המקובלת בחז"ל שזהו שלמה. ולמה נקרא כך? מפני שהיה אוגר את החוכמה ומקיאה, כלומר מלמדה. הרי שאיסוף החוכמה נקרא לאגור או להקהיל.
חז"ל מספרים שכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא לשלמה בגבעון בתחילת מלכותו ושאל אותו "מה אתן לך", אמר שלמה: אם אשאל כסף וזהב ומרגליות - ייתן לי, אבל יהיה לי רק זה. אלא אשאל את החוכמה, והכל בכלל. ברגע שאשאל חוכמה, הכל כלול בתוכה. שנאמר "ונתת לעבדך לב שומע". אמר לו הקדוש ברוך הוא: החוכמה שאלת, ולא שאלת לך עושר וכבוד ונפש אויביך - לכן החוכמה והמדע נתונים לך, ועל ידי כן יהיו לך גם עושר ונכסים וכבוד, וגם את נפש אויביך אתן לך.
"מיד וייקץ שלמה והנה חלום". אמר רבי יצחק: מה פירוש "והנה חלום"? שהחלום התגשם באמת. היה עומד על כנו, שומע ציפור מצייצת ויודע מה היא מצייצת, חמור נוהק ויודע מה הוא נוהק - שידע את שפת בעלי החיים. מיד הבין שהחלום שחלם חלום אמת הוא, ואז "ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו" - הודה להשם על מה שהעניק לו. ומיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים הללו: משלי, שיר השירים וקהלת. לשלמה היו שבעה שמות, אך עיקר שמותיו שלושה: ידידיה, קהלת ושלמה.
חז"ל אומרים שאת ספר קהלת חזקיה המלך וסיעתו כתבו, והם כתבו את ישעיהו, משלי, שיר השירים וקהלת. מקשה בעל עקדת יצחק: הרי נאמר "דברי קהלת בן דוד", דבריו של שלמה המלך - ומהו "כתבו"? ומבאר: לאחר שבא סנחריב, נעץ חזקיהו חרב בבית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב. אז למדו והעמיקו וחקרו באלפי ורבבות דבריו של שלמה - "ויהי שירו חמישה ואלף" - שהרי שלמה השאיר אוצר בלום של חוכמה. מתוך כל אותם דברים ביררו את אלה שנאמרו ברוח הקודש, ואותם חיברו כחלק מכ"ד כתבי הקודש. נמצא שהדברים עצמם ודאי דבריו של שלמה, אלא שמי שליקט והעלה אותם על ספר, סידר אותם בצורה המסודרת שלפנינו ובירר מה ראוי להכניס ומה ראוי להוציא - הם חזקיה המלך וסיעתו.
בחז"ל יש מחלוקת בסדר חיבור שלושת ספריו של שלמה. בקהלת רבה מובא: רבי חייא הגדול אומר משלי כתב תחילה, אחר כך שיר השירים, אחר כך קהלת. בברייתא של רבי חייא הגדול נאמר בשמו ששלושתם כאחד כתבם לעת זקנתו: משלי, קהלת ושיר השירים. רבי יונתן אומר שיר השירים כתב תחילה, אחר כך משלי, ואחר כך קהלת. הצד השווה: לפי כל השיטות קהלת נכתב בסוף. וכך מוכח גם מתוכו, שכן נראה בהמשך ביטויים שבהם שלמה מדבר על מה שהיה לו, וניכר שהוא מדבר ממצב של זקנה ולא מימי צעירותו.
שלושת הספרים נכתבו בשלושה עניינים שונים. משלי עוסק בענייני המידות, ללכת בכל מידה בדרך הממוצעת ולאהוב את החוכמה, וכבר למדנו אותו על פי דרכו של המלבי"ם. שיר השירים הוא השיר המעולה שבשירים, ובו כתב על הקשר שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. וקהלת עוסק בהנהגת האדם בחיים בענייני הגשמיות, בסודות הבריאה ובתכלית האדם.
במדרש מובא: אמר רבי שמואל בר רבי יצחק, ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהם מטין לצד מינות. כלומר דברים שלכאורה נוטים לכפירה. אמרו: זו חוכמתו של שלמה, שאמר "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ומראה עיניך"? וכי כך צריך להיות? משה רבנו אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואיך שלמה אומר דבר המנוגד לתורת משה? הותרה הרצועה לדין ודיין? אלא כיוון שאמר שלמה "כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" - אמרו: יפה אמר שלמה.
מהי אפוא כוונת חז"ל באמרם שדבריו נוטים לצד מינות? מצאו בזה חיסרון: למה כתב שלמה את הדברים בדרך כזו? היה לו לומר מראש "תבחר בטוב", ואילו הוא פותח כמי שאומר תעשה מה שבא לך, ורק אחר כך מוסיף שעל הכל יביאך האלוקים במשפט. הלשון כאן כביכול מטעה. היה עליו לומר מלכתחילה: אם תעשה מה שבא לך, דע לך שתיענש. זו הקפדתם של חז"ל בצורת הניסוח, שהרי אף אחד לא סבר באמת ששלמה התיר את הכל - וכי לא קראו את הפסוק עד סופו? אלא, כדברי עקדת יצחק, סברו שנכון היה יותר לכתוב את הדברים לא בצורה מטעה אלא בצורה ברורה של שלילה מוחלטת של ענייני התאוות והגשמיות, ולא כמי שבתחילה אומר "תהנה" ורק אחר כך מזכיר שיש חשבון.
הרי בסוף לא גנזו, ומה הרווחנו בכך שנדע שרצו לגנוז? בעל מחזי יהודה אומר שבאו ללמדנו עד כמה לימודם של חז"ל היה מזוקק, בר ונקי: גם אם מצאו בספרו של קהלת איזה חיסרון, לא נשאו לו פנים והיו גונזים אותו. בוא וראה שרצו לגנוז את הספר - ומה שלא גנזוהו, הוא מפני שמצאו יישובים לדברים.
ואפשר להוסיף על פי רעיון שהזכרנו כבר בשם הבן איש חי: כדי שלא יבוא אדם ויערער על ספר קהלת ויאמר שחכמים עשו לו הנחה, ומפני שהוא בנו של דוד הכניסו דברים שאינם ראויים. על כן אומרים לך: דע שלא כן הוא. הייתה ישיבה של חכמים במגמה לגנוז את ספר קהלת, שכן מצאו בו חסרונות, ואילמלא מצאו יישובים ותירוצים - באמת היו גונזים אותו. לא נשאו כאן פנים לאיש; היה קושי, אך מיד היו גם תשובות לאותן שאלות, ולכן לא גנזוהו. ובפרט ששלמה היה חכם גדול, ולכן כשאתה קורא משהו שכתב שלמה - עליך להעמיק בו ולהתבונן בו, ואינך יכול לקרוא אותו בצורה שטחית, שהרי אתה עוסק בדבריו של החכם מכל האדם.
עוד מלמדים אותנו חז"ל: כשיש קושי - אל תיבהל, חפש תירוץ. חז"ל מצאו קשיים, ולא בגלל זה גנזו את הספר, אלא ניסו למצוא להם יישוב. סיפרתי לכם פעם על אדם שהגיע לרוגצ'ובר ואמר שיש לו קושיה עצומה בסוגיה, והדבר עוצר אותו ואינו מסוגל להמשיך ללמוד. שאלו את שאלתו. אמר לו הרוגצ'ובר: עיין במסכת פלונית, בתוספות דיבור המתחיל כך וכך, וזה יניח את דעתך. פתח שם ועיין, וראה שאין שום קשר בין הדברים - כאן דיני קדימה בברכות ושם עניין אחר לגמרי. חזר ואמר: כבוד הרב, למדתי את התוספות ישר והפוך, העמקתי בו ולא הבנתי. שאל אותו הרוגצ'ובר: מה למדת? אמר לו: התוספות שואלים כך וכך. אמר לו: ומה הם מתרצים? אמר לו: התוספות נשארו בלי תירוץ. שאל: ומה שואל התוספות שאחריו? אמר לו: כך וכך. אמר לו: ומה ראית? שגם אם לתוספות הייתה קושיה ואין להם עליה תירוץ, לא מנע אותם הדבר מלהמשיך ולכתוב את התוספות הבא. זה מה שרציתי ללמד אותך. יש לך קושיה - תמשיך. רשום אותה, זכור שיש לך חוסר הבנה, והמשך הלאה. אולי בפעם הבאה שתחזור על הסוגיה תבין, אולי במחזור הבא, אך אין זו סיבה שלא להמשיך. וכך גם כאן: יש קושיות על שלמה, אין להיבהל, צריך לנסות ליישב ולהבין.
בגמרא בשבת נאמר: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. מלבד עניינים שנראו כנוטים למינות, מצאו גם סתירה פנימית בתוך הספר עצמו. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא שאין לו יתרון, אבל קודם שמש יש לו יתרון - וזוהי התורה שקדמה תתקע"ד דורות. וסופו דברי תורה, דכתיב "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ואם התחילה דברי תורה והסוף דברי תורה - גם האמצע דברי תורה, ובוודאי אין כאן סתירה, אלא עליך ליישב את הדברים.
נזכיר כמה דוגמאות לסתירות. בפסוק אחד אומר שלמה "טוב כעס משחוק", ובאחר "כעס בחיק כסילים ינוח" - זה טוב או לא טוב? בפסוק אחד "טוב אשר יפה לאכול ולשתות", ואחר כך "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". "ושבחתי אני את השמחה", ומנגד "ולשמחה מה זו עושה". "ושבח אני את המתים שכבר מתו", ובפסוק אחר "טוב כלב חי מן האריה המת". במקום אחד "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים", ומאידך "יש רשע מאריך ברעתו". לא ניכנס לכל זה כעת, אלא כל דבר נסביר בלי נדר במקומו כשנגיע אליו, ונראה איך מיישבים את הסתירות. אך נבין שלחז"ל לא היה פשוט עניין לימוד ספר קהלת; הם העמיקו בו כדי ליישב את סתירותיו וכדי להבין את הדברים הנראים כמינות. ספר קהלת מצריך העמקה והתבוננות.
למה בסופו של דבר לא גנזו חכמים את ספר קהלת? העקדה והמאירי מסבירים: מפני שהספר עצמו כולל ויכוח בין המתנגדים לתורה, לעבודת השם ולדבקות בהשם יתברך, לבין אלה המעודדים ומדברים בשבח הדבר. ספרו של שלמה הוא במידה רבה ספר פילוסופי, ספר של תהייה: הוא מביא את דעותיהם של המקשים והטוענים, ולאחר מכן את התשובות. אלא שאת הקושיות הוא מביא כאילו הוא עצמו אומר אותן - "וראיתי אני", "אמרתי בליבי" - אף שאין כוונתו לומר מה עובר בליבו, אלא מה טוענים כנגד, מה אומרים המנגחים. לכן, גם אם אתה רואה סתירות, יש כאן את טענות הכופרים ומנגד את תשובותיו של שלמה על כל אותן טענות.
ולמה היה צריך לעשות זאת כך? למה לא הביא מראש רק את טענות התורה? רבנו בחיי מסביר ששלמה רצה ללמדנו בזה את הבחירה החופשית שיש לאדם. האדם יכול מחד לבחור ברע, כמו שאומר שלמה "והלך בדרכי לבך", "שמח בחור בילדותך" - שהן כביכול טענות הכופרים; יש לך בחירה חופשית, אם תרצה תוכל ללכת אחר תאוות ליבך. "אך דע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" - בסופו של דבר אומר שלמה את הטענה האמיתית הסותרת את טענות המנגחים: דע לך שתשלם מחיר יקר. אתה יכול, הקדוש ברוך הוא נותן לך את האפשרות, אבל התחזק ובחר בטוב, שהרי השכר עתיד לבוא.
וכך כותב גם היעב"ץ בלשונו: שלמה המלך עליו השלום חיבר ספר קהלת וביאר בו טענות הנבלים, ואחר כך מאס אותם. תחילה מסביר מה הנבלים טוענים, ולאחר מכן מביא למה דבריהם הבל, ואומר על כל אחד ואחד "גם זה הבל". ובירר הצודק מהבלתי צודק באומרו "הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור". סיום הספר מגלה ששלמה לא בא לתת במה לטענות הכופרים, אלא אדרבה - העלה את טענותיהם כדי לסתור אותן, ולהוכיח שמטרת האדם ותפקידו בעולם הם רק "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
דבר מעניין: בכל קהלת אין שם הוויה. אין זה כמגילת אסתר, שבה היה טעם מיוחד שלא להזכיר את שם השם, לפי שעדיין היו תחת מלכות האומות, ואילו היו מזכירים - היו מוחקים אותו וכותבים במקומו את שם עבודה זרה שלהם. כך מסביר האבן עזרא. ועוד, שהיו תחת האומות ולא הייתה להם רשות לעשות כרצונם. אבל כאן, קהלת בן דוד היה מלך, ובתור מלך יכול היה לעשות כרצונו; ואת שם אלוקים הוא כן מזכיר, אז למה אינו מזכיר את שם הוויה?
מביא בספר חמדת ישראל בשם רבי יעקב אבוחצירא, וכן במעם לועז: כשנגלה הקדוש ברוך הוא לשלמה בגבעון ואמר לו "שאל מה אתן לך", מוזכר שם הוויה רק בהתחלה, וכל הדו־שיח שם נאמר בלשון שם אלוקים. והיות ששלמה זכה לחוכמתו וקיבלה מאת השם שם בגבעון באותו חלום, ושם הוזכר שם אלוקים, לכן בספר זה שהוא חוכמתו של שלמה מזכיר רק שם אלוקים.
ויש הסבר פנימי יותר, נוטה לדרך הקבלה: שלמה עשה שלושה ספרים כנגד חוכמה, בינה, דעת. שיר השירים כנגד חוכמה, קהלת כנגד בינה, ומשלי כנגד דעת. לכן מזכיר בקהלת רק שם אלוקים, שהוא כנגד בינה. ואסביר: חוכמה היא מצד החסד, קו החסד הוא חח"ן - חוכמה, ומתחתיה חסד, ומתחתיו נצח. הקו השמאלי הוא צד הגבורות, בג"ה - בינה, ומתחתיה גבורה, ומתחתיה הוד. נמצא שהבינה היא צד הגבורה, ולכן בקהלת שהוא כנגד הבינה לא מוזכר שם הרחמים של הוויה אלא רק שם אלוקים שכנגד הגבורות. ועוד סיבה אומרים: מכיוון ששלמה לא מיחה בנשיו נסתלקה ממנו רוח הקודש והיו עליו דינים, כמו שאנו רואים שגורש ממלכותו והיה נבעת מאשמדאי, ולכן מזכיר שם אלוקים שהוא שם המבטא דין.
נחלקו בית שמאי ובית הלל אם קהלת מטמא את הידיים. בית שמאי אומרים אינו מטמא את הידיים, היות והוא חוכמתו של שלמה - וזה מחזק את מה שראינו שביקשו לגנוז את ספר קהלת, מפני שסברו שאינו חלק מכתבי הקודש, וכתבי הקודש הם המטמאים את הידיים. אך אין נוקטים כן, אלא כבית הלל, שקהלת הרי הוא ספר קודש, אחד מכ"ד כתבי הקודש, ולכן מטמא את הידיים כשאר ספרי הקודש.
ונזכיר בקצרה את טעם הגזירה של טומאה על כתבי הקודש (ולמדנו זאת בהרחבה בסדר טהרות): היו שומרים את כתבי הקודש יחד עם התרומה, מפני שאמרו תרומה קודש היא וכתבי הקודש קודש; והדבר גרם שעכברים באו אל התרומה, אל הפירות והתבואה, ואכלו גם את כתבי הקודש. לכן אמרו שכתבי הקודש מטמאים, שאם תניחם עם התרומה יטמאו אותה, ועל ידי כן היו נמנעים מכך. על כל פנים יש כאן הוכחה שקהלת ספר קדוש הוא, שהרי הלכה כבית הלל שמטמא את הידיים.
ספר קהלת שונה מכל ספרי התנ"ך בנקודה מהותית. כל ספרי התנ"ך עוסקים ביחס שבין אלוקים לאדם, בדיאלוג שביניהם. האדם בכל מעשיו נבחן מנקודת מבט אלוקית: האם הוא עושה את רצון השם או לא. גם ההיסטוריה אינה מסופרת כהיסטוריה, לא בתורה ולא בנביאים, אלא כשאלה אם עשו את רצון השם או לא. אנחנו כיהודים איננו פותחים פקולטה להיסטוריה כשאנו לומדים תנ"ך; אנו לומדים את המסר היוצא ממנו, ולא בסגנון אוניברסיטאי מחקרי. לכן במקומות רבים בתנ"ך אין תאריכים, שהתנ"ך הוא ספר הוראה וספר לימוד ולא ספר היסטוריה. הוא בא ללמד הנהגה נכונה: עם ישראל סטו מן הדרך - הייתה גלות, היה כאב, "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו"; עשו את רצון השם - ראה כמה שפע כלכלי היה וכמה טוב היה עליהם. לא באים לספר לנו סתם היסטוריה, אלא את המסר שבדברים.
לעומת זאת בקהלת איננו רואים התייחסות אלוקית למעשה האדם, ואיננו רואים את הקוטב הסובב את כל ספרי התנ"ך. כאן אלו יותר תהיות פילוסופיות: שלמה תוהה בתפקיד האדם, במטרתו בעולם, ומה יצא לו מכל מה שהוא טורח ועמל. גם צורת הביטוי שונה: קהלת משתמש הרבה ב"אני", "ונתתי ליבי", "ואמרתי אני". אנו רואים כאן את האדם התוהה, המתבונן, המעמיק, השואל את עצמו: מה תפקידי בעולם, מה רוצים ממני, האם כדאי כל איסוף החומר והנהייה אחר הגשמיות, האם השמחה דבר טוב או שלילי - "ולשמחה מה זו עושה". יש המאפיינים את קהלת כספר הפילוסופי היחיד בתנ"ך, שעוסק בהתבוננות פנימית בתפקיד האדם ובשאלה אם יש טעם לרדוף אחרי ההנאות והגשמיות בעולם הזה.
המסר של קהלת מתמצה בחמישה עניינים. הראשון: האדם הוא בבחינת גר בארץ - "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"; האדם כאן זמני ובר חלוף. השני: דע לך, אספתי הכל, היה לי הכל, כל מיני התענוגות, והכל חלף ועבר; שלמה גורש ממלכותו ולא נותר מכל זה מאומה. ומכאן ילמד האדם שלא ינהה אחר התענוגות, שכן לא רק האדם חולף מן העולם אלא גם התענוגות זמניים הם. השלישי: יתרון החוכמה על הכסילות, שהוא כיתרון האור מן החושך, ומזה יבין האדם שתפקידו לנהות אחר האור והחוכמה ולא אחר ההבל והחושך. הרביעי: שלמה מצווה לירא את השם ולשמור את כל מצוותיו. והחמישי: שלמה מודיע שיש גמול ועונש - "אמרתי אני בליבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים"; לצדיקים ייתן השם מעט גמול בעולם הזה, אך עיקר גמולם שמור להם לעולם הבא, ואצל הרשעים להפך. לכן המסר: שהאדם ישקיע את עצמו ברוחניות, יעזוב את ההבלים וענייני הגשמיות של העולם הזה, ויתמקד ברוחניות ובעולם הבא ופחות בעניינים ברי החלוף.
יותר מחצי ספר קהלת מלמד אותנו שלמה המלך שאין דבר קיים בעולם. הכל נע בציווי השם יתברך, כמו שאנו רואים סוסים ומסכים לעשות רצון קונם: "הולך אל דרום וסובב אל צפון", השמש נעה, וכל מה שיש בעולם נע. גם העושר וגם העוני - גלגל הוא שחוזר בעולם, ושום דבר אינו קיים לנצח. הנה אספתי אני הכל, והנה לא נשאר לי מזה כלום. הכל נמצא בתנודה מתמדת. ולכן שלא יאמר האדם: אהנה ממה שיש עכשיו. אומר שלמה: דע לך שבסופו של דבר אחרים יאכלו יגיעך, גם אתה תנוע, גם אתה תיסע מכאן, ואם כן למה אתה טורח? זהו עניינו של ספר קהלת בכללותו: להביא את האדם להבין מהם הדברים החשובים בעולם ולהשקיע בהם, ופחות בכל העניינים ברי החלוף.
נוהגים לקרוא את קהלת בסוכות: יש קהילות שקוראות בשבת חול המועד, יש שקוראות בחג, ויש בשמיני עצרת. בפירוש קדמון מובא שהטעם הוא מפני שסוכות הוא חג האסיף, ואז היו עובדי האדמה מכניסים את פרי אדמתם לאסמים. וקהלת מזכיר את שבח הארץ - "ויתרון ארץ בכל היא", כלומר גם מלך זקוק לארץ, לקרקע ולשדה שיעבד אותה; "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל". כל זה כדי לחזק את העושים במלאכה שלא יתרפו ממלאכתם וימשיכו לעבד את שדותיהם, ולא יהיה "על שדה איש עצל עברתי... והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים". אדרבה, עתה זמן האסיף - התחזק ועשה את הנצרך למלאכת השדה.
טעם נוסף: המלך היה קורא דברים מן התורה לפני העם בבית המקדש בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה, ואז היו מקהילים את העם. וראינו שיש אומרים שנקרא קהלת מפני ששלמה אמר את הדברים בהקהל, ולכן קוראים את המגילה בחג הסוכות שבו היו מקהילים את העם.
טעם נוסף: מכיוון שבזמן הזה האדם אוסף את התבואה, הדבר עלול להביאו לידי גאווה ולתחושה של "כמה עשיתי, כמה השגתי". בא שלמה ומוריד לו את האוויר מן הבלון: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל". כמה תרדוף, כמה תחפש גשמיות וענייני העולם הזה - אין זה מביא לאדם שמחה ואין זה מביאו לשלמות. לכן בא שלמה להבליט את הבלות ענייני העולם דווקא בשלב שבו האדם נמצא לאחר הרדיפה אחר הממון ותענוגות העולם. ועוד סיבה: ששלמה אומר בספרו "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", וזה רומז לחג הסוכות ולשמיני עצרת - שביעי ושמיני, ולכן קוראים אותו אז.
עד כאן ההקדמה לספר, ומכאן הקדמה קצרה בעניין הפירוש שעימו נלמד. על ספר קהלת נכתבו פירושים רבים מאוד, ואפשר ללמוד בו כל פסוק במשך חודשים ארוכים, אך אין זו דרכנו. דרכנו ללמוד עם המלבי"ם, שיש בפירושו כמה וכמה מעלות, וכך רצינו גם בקהלת. דא עקא, שהמלבי"ם כתב פירוש לכל התנ"ך חוץ משני ספרים: איכה וקהלת. עם זאת, בסוף אחד מספרי המלבי"ם - כמדומני "ארץ חמדה" - הוא מביא פירוש לכמה פסוקים מקהלת, ונזכיר זאת בעזרת השם, וכן עוד דברים מלוקטים משאר ספריו. אך פירוש מסודר על ספר קהלת אין לנו ממנו.
בתשס"ח, לפני כאחת עשרה שנים, יצא ספר בשם "משנת המועדים" - קהלת עם פירוש המלבי"ם, והדבר שימח את כל חובבי תורת המלבי"ם והיה הפתעה גדולה בעולם התורני: המוציא לאור הביא כתבי יד שלפיהם המלבי"ם כן חיבר פירוש לקהלת. אלא שעד מהרה התברר הזיוף, לאחר שבאו חוקרים המומחים לכתב ידו של המלבי"ם, לסגנונו ולדברים המוזכרים בספר. מי שירצה יעיין בקובץ "ישורון" כ"ה, קובץ המקבץ מאמרים תורניים, ושם מאמר מקיף מאוד מהרב אברהם ישעיהו זכריש, המוכיח ללא פקפוק את הזיוף שבספר זה המנסה לייחס את פירושו למלבי"ם.
ויתרה מזו: התברר שאת החיבור הזה חיבר אחד מן המשכילים, והוא היה מביא פירושים "מהרמבמ"ן". המוציאים לאור סברו שזו טעות, הורידו מ"ם שנייה וכתבו "הרמב"ן". אבל מיהו הרמבמ"ן? רבי משה מנדלסון, שם רשעים ירקב, אחד מראשי ההשכלה באירופה שרבים חללים הפילה. נמצא שהספר נכתב בידי מי שנטה אחר ההשכלה, ואף מביא פירושים מאותו שקץ. לכן גנזו המוציאים לאור את הספר, וייאמר לשבחם: לאחר שראו שהוא זיוף ושהוטעו בו, ולמרות ההוצאות המרובות שהוציאו על ההדרתו - גנזוהו. ומבחינתנו אין אנו מתייחסים אליו כל עיקר.
מה כן? נוכחנו לראות שאת כאבנו כאבו גם אחרים, והם חיברו חיבורים בסגנונו של המלבי"ם. ברוך השם מצאתי שני ספרים כאלה, ההולכים לפי דרכו של המלבי"ם. ומהי דרכו? ראשית, אין כפל עניין במילים שונות: אם יש מילים החוזרות על עצמן, כל מילה מבטאת רעיון אחר, ביאור אחר ומשמעות אחרת. שנית, המלבי"ם אינו מבאר פסוק נקודתית, אלא מבאר אותו בהמשכיותו - כיצד הוא מחובר למה שנאמר לפניו ולמה שנאמר אחריו; בעצם הוא מבאר את כל המאמר. וכך למדנו גם בספר איוב: אף שרבים לוקחים כל פסוק ומבארים אותו לעצמו, המלבי"ם מבאר כל טענה וטענה כמארג שלם של סברה והיגיון, וכיצד המשיב עונה על כל מה שנטען בטענה הקודמת - וזו גאונות בפני עצמה.
הספר הראשון נקרא "אמרי שפר", וחיברו הגאון רבי מאיר שרגא שפירא מקובנה. וכך הוא כותב בהקדמתו: שהספר מבאר את כל דברי החכם בדרך פשט נכון, בהמשך ישר ובצחות הלשון, ומגלה רעיונות נשגבים ועניינים נחמדים וערבים במליצות דבריו הנעימים, והוא בנוי על שלושת היסודות שייסד הגאון המפורסם המלבי"ם זצוק"ל. א', שלא נמצא בו כפל עניין במילים שונות. ב', שכל מילה הבאה במאמר מוכרחת לבוא באותו מאמר על פי כללי הלשון. ג', שלא נמצא מאמר ריק מרעיון נשגב - אין דבר שנכתב ואין בו תוכן פנימי.
ונוסף עליהם יסוד רביעי, ושימו לב שהוא שונה משיטת המלבי"ם: ששומר את חוקי הטעמים למחלקותיהם ואינו נוטה אף פעם אחת מכללי הנגינה. זהו דבר שהמלבי"ם לא הקפיד עליו כידוע, וכבר הראינו זאת בכמה הזדמנויות. הטעמים חותכים את הפסוק ומורים כיצד לפסק, ואילו המלבי"ם פעמים רבות לא התייחס אליהם; אף שיש אתנחתא החותכת את הפסוק באמצע, המלבי"ם מסביר שהמשפט שלפני האתנחתא ושאחריה הם משפט אחד והמשך אחד. הוא לא עשה מן הטעמים עיקר. אבל בעל "אמרי שפר" אומר שגם לטעמים יתייחס, וביאורו יהיה מבוסס גם עליהם. וכך הוא חותם: מאיתי מאיר בר' אברהם ז"ל מקובנה, בן דודו של הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר יצחק שירבנטיר זצוק"ל אשר עבד עבודת הקודש בעיר וילנה, שנת תרס"ג לפרט קטן. ולפרט קטן פירושו שאין מונים את האלפים: האלפים הם הפרט הגדול, ואם תרצה לכתוב לפרט גדול תכתוב ה' אלפים תרס"ג, ואילו לפרט קטן כותבים תרס"ג לפ"ק, כלומר לפי המספר הקטן בלבד. זה לפני כמאה ועשרים שנה בערך.
הספר הנוסף שאינה השם לידי, העוסק בביאור קהלת על פי סגנונו של המלבי"ם, נקרא "קול אפרים", וחיברו הרב אפרים מכבי מסונדרלנד שבאנגליה, בנו של המגיד מקמיניץ. יש בספר ציונים והערות מנכדו, הרב רבי יוסף יצחק פרלמן מלונדון. גם פירוש זה מבוסס על ביאורו של המלבי"ם, על פי הכללים שכלל ועל פי היסודות הלשוניים והדקדוקיים שלו, ולכן נלמד גם על פיו.
וכדרכנו נביא פירושים נוספים: קודם כל את התרגום על מגילת קהלת, וכן מדרשים שדרשו חז"ל במגילה ופירושים נוספים. גם כאן המטרה לא תהיה להאריך ולהרבות בפירושים, אלא לזרום עם העניין ולא להתעכב יתר על המידה בכל עניין ועניין. ואם ירצה השם וייתן חיים וכוח, חשבתי אולי בסיעתא דשמיא לרכז את הספרים הללו יחד עם הפסוקים שפירש המלבי"ם עצמו, ולהוציא מזה חוברת או קונטרס למי שמחפש את ביאור המלבי"ם על קהלת, שיהיו לפניו הספרים המבארים בסגנונו ובדרכו. שכן מי שרגיל ללמוד עם המלבי"ם, קשה לו אחר כך ללמוד עם מפרשים אחרים; וכאן, לכל הפחות, הדברים מבוססים על סגנונו. אם הקדוש ברוך הוא יסייע בידינו, נוציא זאת בקונטרס שבו יהיו כל הפירושים אגודים יחד, ועל ידי כן יהיה ניתן ללמוד את המגילה בסגנון הזה.
מגילת קהלת היא חיבורו של שלמה המלך ברוח הקודש בסוף ימיו, ושמה מורה על הקהלת חוכמות, על הקהלת הדעות לצרף הצודק מן הבלתי צודק, ועל אמירתה בהקהל. חכמים ביקשו לגנוז אותה מפני דברים הנוטים לכאורה למינות ומפני סתירות פנימיות, ולא גנזוה מפני שתחילתה דברי תורה וסופה דברי תורה, ומפני שכל טענות הנבלים המובאות בה נסתרות בסופו של דבר בידי שלמה עצמו. הספר כולו עוסק בתהייה על תכלית האדם, מלמד שהאדם גר בארץ ושהכל נע וחולף, ומורה את יתרון החוכמה, את חובת היראה ושמירת המצוות ואת קיומו של גמול ועונש. את הלימוד נערוך בדרכו של המלבי"ם, על פי הספרים "אמרי שפר" ו"קול אפרים" ההולכים בשיטתו, בתוספת התרגום, המדרשים ופירושים נוספים, והכל חותר אל הפסוק החותם: סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.