"חדר" המאתיים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ח סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, ביום י"ח בחודש אומרים שני פרקים, מפרק פ"ח עד פרק פ"ט. תניא, ממשיכים ביום הזה את פרק ו' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל במילים "בני מתכללות" (בעמוד מאה שישים), ומסתיים במילה "בשמש" (בעמוד פ"א).
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ באותו תאריך (י"ח סיון), שנתיים לפני כן (תש"א), בעיצומה של מלחמת העולם. המכתב מופנה ליהודי שביקש שהרבי ישלח לו את הירחון שיצא לאור באותה תקופה, "הקריאה והקדושה". בירחון זה עורר הרבי הריי"צ בקול קורא את היהודים בזמן המלחמה, שיתעוררו בעבודת ה' — לתשובה, שמירת שבת, תפילין, טהרת המשפחה, כשרות, חינוך וכו'. הרבי הדגיש שם בחוזקה שכל זה כדי שיזכו לגאולה, שייגאל כל עם ישראל. הציטוט שלפנינו הוא קטע אחד מתוך אותו מכתב.
נקרא את הלשון. כותב הרבי הריי"צ: "בזמן הזה, בעקבתא דמשיחא ממש" — נמצאים אנו כבר בסוף זמן הגלות, ומקווים לביאת המשיח. "החובה על כל אחד מישראל לדרוש בטובת זולתו" — כל אחד חייב לדרוש, דהיינו לחפש, להתעסק, להתעניין ולעזור לטובתו של הזולת; "בין זקן בין צעיר" — בין אם הזולת זקן או צעיר, ובין אם מי שמוטלת עליו החובה זקן או צעיר; "לעוררו לתשובה" — לעורר כל אחד שיחזור בתשובה ויקבל על עצמו מצוות. והמטרה — למען שלא יצא חס ושלום מכלל ישראל, אלא שיזכו בעזרת השם יתברך לגאולה השלמה. עם ישראל כולו צריך להיגאל, ולא יהיה מצב שאדם חלילה לא יהיה בכלל.
בסיום המכתב אומר הרבי הריי"צ, שבוודאי אין איש רוצה להיות כאותם שמתו במצרים בשלושת ימי האפלה. ומדוע לא זכו לצאת ממצרים? משום שלא היו ראויים לגאולה, ועל כן נשארו במכת החושך ומתו במצרים. ומוסיף, שבוודאי כל יהודי מאמין בביאת המשיח, ובלבד שיעוררוהו לתשובה, ואז יזכנו הקדוש-ברוך-הוא להינצל מחבלי משיח ולזכות לקבל את פני משיח צדקנו. זהו סיום המכתב, וזהו תוכן הפתגם — כל מה שהרבי מעורר, כל עבודת השליחות בכל העולם כדי לפעול על יהודים להתקרב.
לכאורה יש כאן נקודה הטעונה ביאור. הרי ידוע הדגש בשיחותיו של הרבי, שיש הבדל גדול בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים: בגאולת מצרים היה מצב שרבים לא נגאלו — שמונים אחוז לא יצאו, ורק עשרים אחוז יצאו — ואילו בגאולה העתידה כולם ייגאלו. ידוע הדיוק המפורסם של הרבי על הקטע בהגדה של פסח שאומרים על הבן הרשע, שאילו היה שם, לא היה נגאל — משום שבמצרים היה אמנם מצב שרבים שלא רצו לצאת לא יצאו, אבל בגאולה העתידה אין מצב שמישהו לא ייגאל, אלא כולם ייגאלו. ואילו כאן, מן הפתגם וממכתבו של הרבי, נראה עוד יותר מפורש, שיש כביכול מצב שאם אדם לא יחזור בתשובה לא יזכה לגאולה. כיצד מתיישב הדבר?
ראיתי שמבארים זאת. אחד ששואל וכותב על כך מסביר, שבוודאי בפועל כולם ייגאלו, אלא שיש בזה שלבים. והוא מביא דוגמה: אדם שמסיים את חייו ברגעים אלו, בימים אלו או בתקופות האחרונות, ולא זכה לביאת המשיח — מה יהיה עמו בגאולה? הוא יקום בתחיית המתים, ויצטרף לגאולה בשלב של תחיית המתים. נמצא, שגם בכך שכולם יזכו לגאולה, ישנם מצבים שונים אצל כל אחד.
ומוסיף, שגם בין החיים יש כאלה המכינים את עצמם וחוזרים בתשובה, וממילא ראויים לקבל את הגאולה, והם יהיו בתוך העניין מן השנייה הראשונה. ויהיו כאלה שמחמת שלא עשו את המוטל עליהם, וכשתבוא הגאולה תהיה להם בושה עצומה מן המצב, ובושה זו תגרום להם "לקפוץ מהר על העגלה", להתעורר ולחזור בתשובה. כלומר, ייתכן שגם בגאולה העתידה, אף שבשורה התחתונה כולם ייגאלו, יש בזה שלבים מסוימים — באיזה שלב תיתפס בגאולה: אם תהיה מוכן לגמרי ובתוך העניין, או שתצטרך לעבור תהליך כדי להיות מוכן.
על כל פנים, מובן מן הפתגם שצריך לעזור ליהודי שיהיה מוכן ממש לזכות לגאולה השלמה מהרגע הראשון, בלי להמתין לתחנה שנייה — ל"מאסף" שיעלה אותך בתנאים חדשים אל המטרה. שבסוף אמנם כולם יעלו, אך עדיף לעלות בתחנה הראשונה, ולא חלילה בשלבים המאוחרים יותר.