"חדר" המאתיים שישים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ז מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, עקב, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, אומרים פרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת ה' באגרת הקודש. מתחילים בעמוד ק"ח מהמילים "אך ביאור", ובאותו עמוד ק"ח מסתיים השיעור במילים "חכמה עילאה כנ"ל".
הפתגם היומי הוא המשך לפתגם של היום הקודם, ט"ז מנחם-אב. ביום הקודם דובר שהבעל שם טוב היה נוסע בעצמו ולא המתין שיבואו אליו, ואדמו"ר האמצעי הסביר שהטעם לכך הוא לפי שפנימיות התורה נקראת "אש", ומאש בורחים, ולכן עליו ללכת בעצמו.
כאן בא המשך הדברים מאותה שיחה. וההמשך אינו בא לתת הסבר נוסף מדוע נסע הבעל שם טוב אל הכול, אלא לבאר מדוע באמת דומה פנימיות התורה לאש — מהו הדמיון שבין פנימיות התורה לאש.
וזו לשון הפתגם: "אדמו"ר הזקן מבאר מה שמייחסים אש לפנימיות התורה" — מדוע פנימיות התורה מכונה "אש"? הסביר אדמו"ר הזקן, "לפי שהיא הנותנת חיות בגליא שבתורה"; מאחר שפנימיות התורה נותנת חיות בנגלה שבתורה, לכן היא מכונה בשם "אש".
נקודה זו נלקחה משיחת ההתוועדות של אחרון של פסח ת"ש. בשיחה המודפסת לפנינו מופיע הסבר אחר מן הכתוב כאן, שכן מאותה התוועדות ישנה הנחה נוספת של השיחה, הנמצאת כיום בספרייתו של הרבי, ואת הפתגם לקח הרבי מן ההנחה הנוספת ולא ממה שלפנינו. במה שלפנינו כתוב הסבר אחר: שאדם הלומד נגלה בלבד — מים הם קרים ועלולים לקררו ולרחקו, ולכן עליו להכניס גם פנימיות התורה, שהיא אש, המחממת אותו.
אך כאן באה הנקודה האחרת. מדוע נקראת פנימיות התורה "אש"? "כשהוא לומד הלכה ויודע שאותה הלכה הוא ילמד לאחר מאה ועשרים שנה בגן עדן" — שהרי כשאדם מגיע לגן עדן לומד הוא את אותם דברים שלמד בעולם הזה, אלא שבגן עדן לומד את סודם של הדברים ולא את פשוטם.
כשאדם לומד היום בעולם הזה את הנגלה, את ההלכה ואת פשט הדברים, ויודע שלאחר מאה ועשרים שנה ילמד את אותה הלכה בגן עדן באופן פנימי — עצם ידיעה זו "זה מכניס אש", ומכניסה לו אש וחיות בלימוד. היהודי אומר: לימוד זה שאני לומד אינו מסתיים כעת; עתה אני לומד רק את המעטפת החיצונית, אך יש בו עומק גדול הרבה יותר, ואותו אקבל בגן עדן, כשאלמד את אותה הלכה בעומק אחר.
ידיעה זו והתייחסות זו מכניסות אש, חום וחיות באדם הלומד נגלה דתורה. וזו הסיבה, אומר הרבי הריי"צ, שפנימיות התורה נקראת בשם "אש".