"חדר" המאתיים שישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ט"ז מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, עקב, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, אומרים מפרק ע"ט עד פרק פ"ב כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים את האגרת החמישית באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד 214 במילה "אך", ומסתיים בעמוד קח במילים "בי"ב ע"ש".
הקטע הוא ציטוט מתוך שיחה שאמר הרבי הריי"צ באחרון של פסח ת"ש. שם הוא מדבר, כלשון השורה הראשונה, על "נסיעות הבעל-שם-טוב בתחילת התגלותו". הבעל-שם-טוב, בתחילת התגלותו, כפי שמפורט בשיחה, היה נוסע להרבה מקומות — לערים גדולות, לעיירות קטנות, ליישובים שונים, לכפרים ולבתי-מרזח.
לאיזו מטרה נסע? הוא אומר ש"היו על דבר שלושה עניינים" שלשמם נסע הבעל-שם-טוב לכל מיני מקומות. הראשון — "פדיון שבויים". מה עניינו? היו תושבים רבים שחיו באותם יישובים, מהם ששכרו בתי-מרזח מן הגויים ולא היה בידם לשלם את דמי השכירות, ובעלי האחוזות הגויים היו לוקחים אותם כבני-ערובה עד שיביא מישהו את הכסף. הם היו כשבויים בידי בעלי המקומות ששכרו מהם, והבעל-שם-טוב היה נוסע לפדותם — לשחרר את היהודים, לשלם את הכסף ולהוציאם. זו מטרה אחת.
המטרה השנייה — "חיזוק התורה ויראת שמים"; לחזק את התורה ואת יראת השמים באהבת ישראל אצל כל האנשים שנפגש עמם. והעניין השלישי — "התגלות פנימיות התורה", לגלות אצל בני התורה את פנימיות התורה.
בשיחת הרבי הריי"צ ישנה אריכות, ואביא כאן דבר שיסייע להבין את ההמשך. לכאורה, באותה תקופה היה הסדר שכל בן תורה שרצה ללמוד תורה נסע בעצמו לראש הישיבה; לא היה מצב שראש הישיבה מסתובב בעיירות כדי להביא אנשים ללמוד תורה. הישיבה היתה במקום קבוע, וראש הישיבה ישב במקום קבוע, ומי שרצה ללמוד נסע בעצמו לישיבה. ואילו הבעל-שם-טוב נסע להפיץ את פנימיות התורה בכל מקום.
תלמידי הבעל-שם-טוב שאלו אותו: "רבי, מדוע אתה נוסע בעצמך? מדוע אינך ממתין שיבואו אליך, ומי שרוצה ללמוד יבוא?" והבעל-שם-טוב לא ענה להם. הגיע הדור שלאחר מכן, דורו של המגיד, ושאלו התלמידים גם את המגיד מדוע נסע הבעל-שם-טוב ולא המתין שיבואו אליו — וגם הוא לא ענה להם.
הראשון שהשיב על כך היה אדמו"ר הזקן. בפתגם מביא הרבי את תשובת אדמו"ר האמצעי, אך את תשובת אדמו"ר הזקן אינו מביא כאן (והיא מופיעה בשיחת תרצ"ו). אדמו"ר הזקן אמר: יש "נגלה דתורה" ויש "פנימיות התורה"; ה"גליא" הולך אל ה"גליא" — החלק הגלוי שביהודי הולך אל הנגלה — אך פנימיות התורה צריכה לבוא מפנימיות הנפש. הפנימיות אינה הולכת אל הפנימיות; את הפנימיות צריך לגלות, שכן היא נסתרת. לפיכך הלך הבעל-שם-טוב כדי לעורר את פנימיותו של היהודי, שירצה ללמוד פנימיות התורה. זה מה שהסביר אדמו"ר הזקן.
אדמו"ר האמצעי הסביר טעם אחר, וזה שאנו רואים כאן בפתגם היומי. "אדמו"ר האמצעי היה מבאר בזה", מדוע נסע הבעל-שם-טוב בעצמו לכל המקומות ולא המתין שיגיעו אליו: "גליא שבתורה נקרא מים, ולמים הולכים מעצמם" — אדם צמא הולך מעצמו אל המים; וכיוון שנגלה דתורה נקרא "מים", אין צורך ללכת אל האדם כדי להביא לו את הנגלה, אלא הוא יבוא בעצמו.
אך "פנימיות התורה נקרא אש ומאש יש מורא", והטבע הוא שמן האש פוחדים שלא תשרוף, ולכן אין אנשים רצים אל האש אלא בורחים ממנה; וכך גם לפנימיות התורה אין אנשים רצים אלא כביכול בורחים ממנה. "לכן צריך המשפיע ללכת אל המקבל" עם פנימיות התורה, "ולומר לו שאין לו לפחד". ומדוע אין לו לפחד, והלוא זו אש? "כיוון ש"ה' אלקיך אש אוכלה הוא"".
כוונת הדברים: אמנם יש כאן אש, אש אוכלה, אך זו אש של "ה' אלוקיך", אש של הקדוש-ברוך-הוא שהוא תכלית הטוב, ולכן אין ממה לפחד. אין זו אש המזיקה; היא נוטלת את החומריות ואת העניינים הלא-טובים, ואדרבה — היא מחברת ומחממת את האדם. לפיכך אין צורך לחשוש. זו הסיבה, הסביר אדמו"ר האמצעי, שהבעל-שם-טוב היה נוסע בעצמו ולא המתין שיבואו אליו.