"חדר" המאתיים שישים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ח מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, עקב, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ח בחודש, אומרים שני פרקים — פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ביום הזה ממשיכים את האגרת החמישית באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד ק"ח במילים "החולם", ומסתיים בעמוד 216 במילה "בעשיה".
הפתגם היומי קצר מאוד — קצר במילים, ארוך במעשים — והוא פתגם של האדמו"ר האמצעי. ניתן את הרקע להיכן מופיע הפתגם ובאיזה הקשר. הוא מופיע במכתב שכתב הרבי הריי"צ בט"ז טבת תש"ב, מכתב ארוך מאוד שנכתב על רקע מתח מסוים שהיה בין חסידים ומתנגדים במקום מסוים. הרבי הריי"צ אומר שבכל פעם שקורה סיפור כזה או דומה לו, הוא נזכר בסיפור מסוים, והוא משתף בו את החסיד.
הוא מביא שם סיפור ארוך ממה שהיה בחג השבועות אצל הצמח צדק בשנת תרי"ג. הוא סיפר שבאו אז לליובאוויטש חסידים מפורסמים, פירט את שמותיהם של כל החסידים שהגיעו, ותיאר את הסדר אצל הרבי. לא ניכנס כעת לכל הפרטים.
בסיום הסיפור: לאחר שהסתיים החג והגיע אסרו חג השבועות, היתה התוועדות של גדולי החסידים בינם לבין עצמם באחד הבתים. שכן הצמח צדק, כשהתוועד עמם בשבועות, דיבר עמם על בית דין שפוסק כאן בעולם הזה פסק מוטעה, ומן הפסק המוטעה נגרמות תוצאות מעשיות לא טובות; וכאשר אותו בית דין מגיע לבית דין של מעלה, דנים אותו בחומרה על שטעה, ובפרט אם כתוצאה מטעותו נגרם דבר מעשי לא טוב. זה היה הנושא שדיבר עמם הצמח צדק.
לכן אחר כך, באסרו חג, כשהתוועדו החסידים בינם לבין עצמם, פתח החסיד המפורסם רבי אייזיק מהומיל — שהיה לו דיבור יפה וצח מאוד — ותיאר את בית הדין של המתנגדים בווילנה, אותם שהוציאו את החרם על אדמו"ר הזקן. הם היו אנשים גאונים וכו', אך אמר: כל אלה, שהכיר אותם בעצמו — עתה, משהגיעו לעולם האמת ונודעה להם שם האמת, אין ספק איזו חרפה ובושה יש להם שם בעולם האמת מכך שהם מכירים בטעות שהיתה בידם כשהוציאו את כל החרמות נגד אדמו"ר הזקן. כך דיבר רבי אייזיק מהומיל.
תוך כדי דיבורו שמעו את החסיד רבי הלל מפאריטש יושב בצד ובוכה בבכי חזק מאוד. רבי אייזיק שמע שרבי הלל בוכה בבכיות חזקות והפסיק לדבר, וכל המסובים היו המומים מאוד מבכיו של רבי הלל, שהיה בכי גדול. חיכו לראות על מה הוא בוכה, ולקח זמן־מה עד שנרגע.
כשנרגע אמר כך: אם בדורות ההם — שהוא קורא להם הדורות הראשונים, בדורו של אדמו"ר הזקן — היה בית דין זה בית דין של גאונים וצדיקים וכו', הרי בדור הזה הלכה הגאונות והצדקות והתמעטה, והתמימות בוודאי כבר הלכה. כלומר, אלו הממשיכים בטעות ההתנגדות בדור הזה, השלישי, אינם ברמה גבוהה כקודמיהם, ולפיכך הפשע והעוון שלהם גדול הרבה יותר, והבושה והכלימה שתהיה להם עצומה עוד יותר.
וסיים בפתגם המופיע כאן. הוא סיים באומרו שהוא בעצמו שמע מאדמו"ר האמצעי בשם אדמו"ר הזקן. מה שמע? נקרא את הפתגם היומי: "אדמו"ר האמצעי אמר בשם רבינו הזקן: אהבת ישראל צריכה להיות עד מיצוי הנפש". אהבת ישראל צריכה לתפוס את האדם ולחדור בלב האוהב בעוצמה כה חזקה, עד "מיצוי הנפש" — עד ממש, עד שהוא נסחט בנפשו; עליו למצות את נפשו על עניין זה של אהבת ישראל.
כשקוראים את הפתגם לבדו, בלא הרקע, יש כאן אמירה חזקה על אהבת ישראל, אמירה נכונה ועצומה כשלעצמה. אך בהקשר לרקע — למה התכוון רבי הלל בבכיו, ומה ביקש לומר? אפשר לומר לשני הכיוונים.
א) הוא חש את גודל הרחמנות על אותם מתנגדים שעדיין מתנגדים ועדיין נלחמים; והרי יש פתגם שאהבת ישראל צריכה להיות עד מיצוי הנפש — היכן אהבת ישראל שלהם, וכיצד הם מסוגלים להילחם? ב) מצד שני — אנו, החסידים, כיצד עלינו להתייחס לאותם מתנגדים באהבת ישראל עד מיצוי הנפש, שגם על אנשים כאלה תהיה רחמנות כזו? אך זה מה שאמר אדמו"ר האמצעי. שני הכיוונים גרמו לו להתרגשות נפשית עצומה מאוד, עד כדי בכי שלא יכול היה להירגע ממנו.