"חדר" התשעים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת פרשת שקלים, כ"ט אדר א' ה'תש"ג.
זו השבת שלפני חודש אדר ב'. מתחילים בה את הפרשה הראשונה מתוך ארבע הפרשיות — פרשת שקלים. בפתגם היומי יש, קודם כל, לפני השיעורים, עניין הקשור להנהגת היום, ואחר כך יבוא הפתגם.
בשורה הראשונה יש התייחסות להפטרה שאומרים בשבת כזו. שבת זו היא כ"ט אדר, ולמחרת, ביום ראשון, יהיה ל' אדר — נמצא שיום זה הוא ערב ראש חודש: כ"ט אדר הוא ערב ראש חודש אדר, ולמחרת יהיה ראש חודש. כידוע, בשבת שהיא ערב ראש חודש יש הפטרה מיוחדת המתייחסת לערב ראש חודש. אך בשבת זו, שהיא פרשת שקלים, אומרים את ההפטרה המיוחדת לפרשת שקלים. השאלה היא, אם בכל זאת יש התייחסות לעובדה שאנו בערב ראש חודש.
בשורה הראשונה כתוב: מהי ההפטרה שאומרים בשבת כזו? "הפטורה: ויכרות יהוידע גו'" — זו תחילת הפטרת פרשת שקלים, שבכל המנהגים, ללא חילוקי מנהגים, קוראים בה הכול. אלא שכאן יש חידוש: "ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר חודש". כיוון שזה ערב ראש חודש, אין אומרים את כל ההפטרה של ערב ראש חודש, אך מזכירים זאת בהוספת הפסוק הראשון והאחרון שלה.
מאחורי הוראה פשוטה ותמימה זו מונחים עומק רב ואריכות רבה. מי שרוצה לעמוד על כל האריכות והצדדים לכאן ולכאן עד למסקנה — יש בזה שיחה ארוכה של הרבי בלקוטי שיחות, חלק ל"ה, בשיחה על חנוכה.
נאמר בתמצית את הנקודה. בעניין זה יש מחלוקת בין רבי יוסף קארו לבין הרמ"א. המחלוקת הבסיסית היא מה דין שבת שהיא עצמה ראש חודש, ולמחרתה, ביום ראשון, יהיה גם כן ראש חודש: באותה שבת שהיא ראש חודש אומרים את הפטרת ראש חודש — האם מזכירים בה, נוסף להפטרת ראש חודש, גם את פסוקי ערב ראש חודש שיהיה למחרת? בזה נחלקו: רבי יוסף קארו פוסק שכן מזכירים, והרמ"א אומר שאין מזכירים. ואנו נוהגים בזה כרבי יוסף קארו, כבית יוסף — היינו שבשבת ראש חודש שהיא גם ערב ראש חודש מזכירים את פסוקי ערב ראש חודש נוסף להפטרת השבת.
השאלה היא, האם אותה הלכה נוהגת גם בהזדמנויות נוספות שלפני ראש חודש — כגון שבת חנוכה, שיש בה הפטרה מיוחדת, כשהיא ערב ראש חודש, או, כבדוגמה שלנו, פרשת שקלים, שיש לה הפטרה מיוחדת בערב ראש חודש. יש בזה דיון הלכתי ארוך, האם פסיקתנו בראש חודש וערב ראש חודש דומה גם להזדמנויות אלו, שכן יש ביניהן הבדלים. הרבי מציין שיש מכתב של הרבי הריי"צ משנת תרצ"א, שבו הוא מתלבט בזה והדבר אינו מוכרע. וכעבור עשר שנים, בתש"א, כשהרבי הריי"צ נדרש לכך, הכריע שאכן צריך תמיד להזכיר את הפטרת היום שלמחרת, אף שעד אז היה לו ספק בדבר. והמנהג כאן הוא בהתאם להכרעה זו — שאף שאנו כעת בפרשת שקלים ואומרים את הפטרת שקלים, בכל זאת מזכירים גם את ערב ראש חודש. וכאמור, מי שרוצה לעמוד על כל האריכות יעיין במקור בלקוטי שיחות חלק ל"ה.
השורה הבאה: "מברכים ראש חודש אדר שני". מדובר בשבת מברכים, ובמנהגי שבת מברכים. שני דברים מזכיר הרבי בכל שבתות המברכים ב"היום-יום": "אמירת כל התהילים בהשכמה", ונוסף לכך "יום התוועדות" — שכפי הוראת הרבי תתקיים התוועדות בשבת מברכים.
שיעורים: חומש, שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק קמ"ד כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק ל"ג מתחילת הפרק, מהמילה "עוד", והשיעור היומי מסתיים במילים "באמונה זו".
לאחר מכן בא הפתגם. מקורו בשיחה של הרבי הריי"צ משנת תרצ"ז, בליל שביעי של פסח. שם מסופר, שאחד הנוכחים בהתוועדות שאל את הרבי הריי"צ מהי הסיבה שחסידים, כשאומרים "לחיים" זה לזה, משיבים "לחיים ולברכה", ואילו בעולם — לא בחב"ד — נהוג שכשאחד אומר לחברו "לחיים", משיבים "לחיים טובים ולשלום". וכך שאל: מה טעם ההבדל? מדוע הם משיבים "לחיים טובים ולשלום", ואצלנו משיבים "לחיים ולברכה"?
משיב הרבי הריי"צ: "באמירת "לחיים" יש שתי נוסחאות. א) "לחיים טובים ולשלום"" — הנוסח המקובל ברוב המקומות. "וטעם הברכה", מה תוכנה, ומדוע אומרים "לחיים טובים ולשלום" כשאדם אומר "לחיים" על יין? מסביר הרבי הריי"צ: לפי שבשתיית היין הנזכרת בפעם הראשונה בתורה היו תוצאות לא-טובים" — והוא אצל נח, שכתוב ""ויחל נח גו'", ופירש רש"י ש"ויחל" הוא גם מלשון חולין, שנח עשה עצמו חולין ושתה יין, והיו מכך תוצאות לא-טובות. ועוד, ש"ועץ הדעת גפן היה".
מעניין שבגמרא במסכת ברכות מובאים שני הטעמים, שתי נקודות אלו, יחד: שם אומרת הגמרא שרבי מאיר סובר שהאילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, ואומר ש"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין", ומביא את הפסוק שנאמר אצל נח "וישת מן היין וישכר". אך כאן מחלק הרבי הריי"צ זאת לשני מקורות שונים. יתרה מזו, בשיחה עצמה במקור כתוב שהאדם ששאל "מדוע אומרים לחיים טובים ולשלום?", והרבי הריי"צ רק החל לומר שבפעם הראשונה היה שלא לטובה — שאל השואל: "כוונתך אצל נח? זו הפעם הראשונה בתורה?", והשיב לו הרבי הריי"צ: "על פי נגלה כן, זו הפעם הראשונה; אך על פי נסתר" — המדרש, שהוא נסתר יותר — אומר שהדבר החל עוד קודם לכן אצל אדם הראשון, ש"חוה אכלה מאשכול של ענבים", וזה היה עץ הדעת. כאן הוא מזכיר את שניהם, אך לא מפורט כאן שחילק ביניהם ל"על פי נגלה" ו"על פי נסתר".
על כל פנים, מאחר שבתורה מסופר על היין כדבר שהביא תוצאות לא-טובות, "ולכן מברכים שיהיה זה היין לחיים טובים". ולכן, כשאדם אומר "לחיים", משיבים לו "שיהיה לחיים טובים ולשלום" — לא כיין שבתורה, שהיו לו תוצאות לא-טובות. זה הסבר למנהג הנוהג בעולם.
ומכאן לשאלה מדוע אצלנו אומרים "לחיים ולברכה". "ב) הרב המגיד ממזריטש היה משיב "לחיים ולברכה"". המגיד, תלמיד הבעל שם טוב, היה מיוחד בכך שאצלו נשמע לראשונה המענה "לחיים ולברכה". ומהי הסיבה? במקור הרבי הריי"צ אומר מיד: "הטעם לא ידעו ואין יודעים גם עתה" — לא ידעו אז את הטעם מדוע אמר "לחיים ולברכה", וגם עתה אין יודעים.
אך הוא מספר סיפור: כך נהג המגיד, וכך נהג גם תלמידו אדמו"ר הזקן. "פעם בהתוועדות שהיה נוכח רבינו הזקן", ומישהו אמר "לחיים", "ענה רבינו הזקן: לחיים ולברכה" — כרבו המגיד. הוא לא הסביר את הטעם, שכן, כאמור, "הטעם לא ידוע". אלא מה? "אחרי ההתוועדות שוחחו החסידים בטעם נוסח זה"; החסידים החלו לדייק בינם לבין עצמם מדוע אמר אדמו"ר הזקן "לחיים ולברכה", "ששמעו אז בפעם הראשונה" — עד אז הכירו תמיד את הלשון "לחיים טובים ולשלום".
"אחד החסידים אמר" מעצמו, מיוזמתו, הסברא שפרצה אצלו: "אשר להיות כי נכנס יין יצא סוד". הרי כשאדם שותה יין, אומרת הגמרא "נכנס יין יצא סוד" — "יין" ו"סוד" עולים באותה גימטריה, שבעים. כשם שהיין היה כסוד טמון בענבים והוא יוצא — פירושו שהסוד יצא מן הענב — כך פועל היין גם על האדם השותה אותו, שיוצאת פנימיותו. "ובעבודה" ובעבודת ה', מהו "יצא סוד" — איזה סוד יוצא? "הוא התגלות המידות": מידותיו של האדם מתגלות, לפעמים אהבה גדולה, ולפעמים גם להיפך.
ולכן, אומר החסיד, מאחר שהמידות מתגלות — והן יכולות להתגלות בצורה טובה, אך יכולות גם להתגלות חלילה בצורה שלילית — "לכן זקוקים לברכה": שהמידות המתגלות כתוצאה משתיית היין יהיו בכיוון הנכון. וכיצד מבטאים שהמידות התגלו בצורה נכונה? "והנוסח הוא לחיים ולברכה". והוא מדייק במילה "ולברכה": "אותיות "לבר כה"" הן כשתי מילים — "לב רכה", שהלב המתגלה באמירת "לחיים" יהיה "לב רך", שהמידות יהיו מתוקנות, טובות ורכות. כך אמר אותו חסיד מעצמו, מתוך הרגשתו.
"אמר על זה ה"צמח צדק"" ומספר שם הרבי הריי"צ, שהצמח-צדק התייחס לכך. הצמח-צדק לא היה נוכח באותה שעה, אך כשסיפרו לו מה אמר החסיד — והמשפט הראשון של הצמח-צדק אינו מופיע כאן בפתגם ב"היום-יום", אך במקור מופיע — אמר הצמח-צדק: "אה!" [אמרה נעימה וטובה], וסיים ואמר: "זאת יכול לאמר חסיד, שהתפלל ועסק בעבודת ה' שלושים שנה", ממנו יכולים לצאת הרגש כזה ואמרה כזו. היינו, אף שאין זו בהכרח הסיבה שהמגיד אמר כך — שכן, כדברי הרבי הריי"צ, טעמו של המגיד אינו ידוע — הרי זה הרגשו של חסיד, וכך הרגיש; והרגש זה שיבח הצמח-צדק מאוד, בהיותו הרגש היוצא מלבו של חסיד שעבד בעבודה עמוקה.
הרבי היה תמיד אומר "לחיים ולברכה". פעם התבטא הרבי ואמר בלשון הרגילה במנהג בני ישראל, "לחיים טובים ולשלום", או למעלה מזה, "לחיים ולברכה" — היינו הזכיר את שניהם והעמיד את זה מעל זה.