"חדר" התשעים ושתיים בהיכל היום-יום.
יום שבת כ"ב אדר-ראשון ה'תש"ג.
השיעור היומי כולל שלושה חלקים: הראשון — מנהג היום, שההפטרה בשיעורי היום; ולצדו עוד שני פתגמים.
נתחיל מן השורה הראשונה — ההפטרה. אנו בשבת פרשת כי-תשא, שנושאה הוא כל הסיפור של חטא העגל. ההפטרה ביום זה היא בספר מלכים א' פרק י"ח, שבו מדובר על סיפור נביאי הבעל ואליהו הנביא, להוכיח ש"ה' הוא האלוקים". בעניין זה נאמר "הפטורה: וישלח אחאב" שמתחילים את ההפטרה מ"וישלח אחאב".
יש בכך הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים, מאיזה חלק בפרק מתחילים את ההפטרה. לפי מנהג האשכנזים מתחילים מהפסוק הראשון של הפרק, מלכים א' תחילת פרק י"ח; ולפי מנהג הספרדים מתחילים מפסוק כ', "וישלח אחאב". כאן מדגיש הרבי שאנו נוהגים בעניין זה כמנהג הספרדים, שמתחילים מ"וישלח אחאב".
לאחר מכן בא פירוט השיעורים של שבת פרשת כי-תשא. חומש, כי-תשא, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ב בחודש, קוראים שני פרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל"א, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "משמחי לב".
בהפטרה שהזכרנו קודם, אחד הפסוקים מספר שכל הסיפור של אליהו הנביא והצלחתו היה "בעלות המנחה". וייתכן שזה הקשר, ששני הפתגמים הנלמדים היום מדברים על עניין הקשור לזמן זה של עלות המנחה — בין מנחה בכלל ובין מנחה של שבת.
הפתגם הראשון מדבר על עניין סעודה שלישית בשבת. ידוע שאצל רבותינו נשיאינו היה מנהג שלא היו אוכלים סעודה שלישית ממש, סעודה גמורה. אמנם מסופר בשיחות הרבי הריי"צ, שאצל אדמו"ר הזקן היה בתחילה הסדר שכן היו אוכלים סעודה שלישית, ובשלב מסוים הדבר הופסק. מתי הופסק? נקרא את הפתגם ונראה.
כתוב כך: "אאמו"ר כותב באחד ממאמריו: הא דסעודה שלישית - היום לא גו'". "אאמו"ר" — ראשי תיבות "אדוני אבי מורי ורבי", והכוונה לרבי הרש"ב "היינו שאין צריך פת".
מהי כוונת משפט זה? הפסוק שממנו לומדים את שלוש הסעודות בשבת מדבר על ירידת המן, שם הדריך משה רבינו את עם ישראל לגבי המן הכפול שירד ביום שישי. כתוב שם (פסוק כ"ה): "ויאמר משה אכלֻהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאֻהו בשדה".
משלוש הפעמים שנכתבה המילה "היום" לומדים שהפסוק מרמז על שלוש סעודות בשבת. ומדייקים שיש הבדל בין הפעם השלישית לשתי הראשונות: בראשונה נאמר "אכלוהו היום" בלשון חיובית; בשנייה "כי שבת היום לה'", אף היא בלשון חיובית; ואילו בשלישית נאמר "היום לא תמצאוהו בשדה". מכאן הרמז שהסעודה השלישית, שכנגד הפעם השלישית, היא בבחינת "היום לא".
זהו שאומר כאן שמה שכותב הרש"ב באחד ממאמריו "הא דסעודה שלישית — היום לא", היינו שבסעודה השלישית מרומז "היום לא". ומאז שאמר אדמו"ר הזקן בפעם הראשונה מאמר חסידות על המילים "היום לא", הופסק אצלו סדר סעודה שלישית.
אך כאן מדגיש הרבי "היינו שאין צריך פת" — אין הכוונה שלא צריך לאכול כלל, שהרי הלכה בשולחן ערוך שיש סעודה שלישית; אלא הכוונה שאין צריך פת, ואין צריך נטילת ידיים מפת, "אבל צריך לטעום איזה דבר". טעימת משהו כן צריכה להיות בסעודה השלישית.
"ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות בשבת" כפי שכתוב בגמרא במסכת שבת. מהו פירוש דברי רבי יוסי? נקדים שהסעודה השלישית היא כנגד התקופה של העתיד לבוא. ולעתיד לבוא הרי כתוב ש"בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה"; אם כן, סעודה שלישית היא כנגד הזמן הנעלה ביותר, המרמז על העתיד לבוא.
מצד שני, גם לעתיד לבוא יהיה גוף. ידוע שהכרעת תורת החסידות היא, שלעתיד לבוא תכלית העניין תהיה נשמה בתוך גוף — יהיה גוף, אלא שחיבור הנשמה והגוף לא יהיה זקוק לאכילה ושתייה; הדבר יהיה באופן נעלה יותר, אך יהיה גוף, ויהיה בו איזשהו תענוג אלוקי הבא לידי ביטוי בגוף.
ולכן בסעודה השלישית אין אכילה באופן כללי, כי זהו זמן שאין בו לא אכילה ולא שתייה; ומצד שני, כיוון שיש גוף, צריכה להיות טעימה כלשהי. וזה שרימז רבי יוסי. שהרי אם יש הלכה שצריך לאכול סעודה שלישית, מה החידוש באמירתו "יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות"? והרי כל אחד יכול לעשות זאת. אלא הדגש אינו במילים "יהא חלקי" סתם, אלא ב"חלקי" — שיהיה לי חלקי, שיהיה לי העונג במעט האוכל שאני אוכל בסעודה השלישית, שארגיש מעין מה שיהיה לעתיד לבוא, כשיורגש מעט העונג בגוף הגשמי. וזה שרימז רבי יוסי באמירתו.
עתה החלק השני — הפתגם השני — גם הוא מדבר על זמן המנחה, גם הפתגם הראשון עוסק במנחה שהרי סעודה שלישית היא בעלות המנחה. ניתן לפתגם השני הקדמה קצרה, כדי להבין את הרקע. בכותרתו כתוב שזוהי "תורת רבנו הזקן" — אמרה שאמר אדמו"ר הזקן; ויש בכך הקדמה מעניינת מתי נאמרה הדבר, ועל ידי מי ובאיזה הקשר.
יש סיפור המופיע באחד ממכתבי הרבי הריי"צ, המודפס בחוברת "התמים" שיצאה לאור בוורשה בזמנו. שם מסופר על חסיד ושמו רבי יצחק שאול, מזקני חסידי אדמו"ר הזקן, שהיה עוד קודם לכן אצל המגיד; חסיד ברמה גבוהה מאוד. מסופר במכתב על הסתלקותו דבר מעניין.
לקראת הסתלקותו, כשהיה כנראה חולה, נאספו קהל גדול בחדרו בביתו, וכל הקהל עומד. פנה רבי יצחק שאול לקהל ואמר: "אחיי, אני נוסע ליום-טוב הביתה". איש לא הבין למה כוונתו, מלבד ישיש אחד, ר' שאול לייב, אף הוא חסיד גדול, שהגיב לו: "וכי אתה סבור להגיע ליום-טוב לשם?" — הוא דיבר על הגעה לגן עדן.
השיב לו רבי יצחק שאול: "בוודאי, אלא שלפני כן ברצוני להתפלל מנחה כאן בעולם הזה". ואמר לר' שאול לייב: "הזוכר אתה שלפני שבעים וחמש שנה שמענו את פתגמו של אדמו"ר הזקן על מעלת המנחה? רצוני קודם כל להתפלל מנחה".
ומהו הפתגם ששמע מאדמו"ר הזקן? זהו הפתגם היומי. נקרא את הכתוב: "תורת רבנו הזקן בתחילת בואו לליאזנא" — דבר שאמר אדמו"ר הזקן שנים רבות קודם לכן. וכך נאמר שם: "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה". וההמשך קשור להפטרה, שכן נאמר "שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" — והוא סיפור ההפטרה של שבת זו.
אדמו"ר הזקן פירש את לשון חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" לא ברצף כפשוטה, אלא חילק את המשפט לכמה שלבים וביארם. תחילה — מדוע מנחה חשובה כל כך, יותר משחרית וערבית? "יתרון תפלת המנחה על תפילות שחרית וערבית הוא בזה שהיא באמצע היום, בשעה שבני אדם עסוקים וטרודים בעניניהם" — תפילת שחרית אפשר להתפלל בבוקר לפני היציאה לעבודה, ותפילת ערבית בלילה לאחר החזרה מן העבודה; אך תפילת מנחה חלה תמיד באמצע היום, בשעה שבני אדם עסוקים וטרודים בענייניהם, ובכל זאת "ומפסיקים לתפילת המנחה" ועוזבים הכול. לכך חשיבות גדולה, יותר משחרית וערבית.
עתה, מה מרומז בלשון חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה"? "וזהו "לעולם" — עבודת האדם בעולם היא"; מה נדרש מן האדם בהיותו בעולם? "ש'יהא אדם'" — לעולם עליך להיות "אדם".
מהו "אדם"? זהו כינוי המעלה למי שיש בו שלמות בשכל ובמידות; ובלשון הפתגם, "שכל המאיר ופועל במידות" — אדם שיש בו שלמות נפשית, מידות מתוקנות ושכל טוב, והשכל מאיר ופועל במידות; זהו השלב שבו אפשר לקבל את הכינוי "אדם". תחילה, אם כן, "לעולם יהא אדם": מה עליך לעשות בעולם — להיות אדם.
המילה הבאה — "זהיר". אם אתה אדם, אזי אתה "זהיר", לא מלשון זהירות אלא מלשון זוהר "יאיר": אם אתה אדם, מאיר אצלך העיקר והתכלית שבנשמה. ובלשון אדמו"ר הזקן, "היינו התגברות הצורה על החומר" — יש קונפליקט בין הנשמה, הנקראת "צורה", לבין טרדות העולם, שהן "החומר"; ומאחר שאתה אדם, הצורה גוברת אצלך על החומר.
והיכן ניכר הדבר? "וזה ניכר בעניין תפילת המנחה": אם בתפילת המנחה, באמצע היום, מסוגל אדם לעזוב את כל ענייניו ועיסוקיU וללכת להתפלל מנחה — הרי סימן שאצלו גוברת הצורה ולא החומר, והעיקר אצלו היא הנשמה; זהו שאפשר לכנותו בכינוי "אדם".
זה שאמר אדמו"ר הזקן: "לעולם יהא אדם זהיר" — והיכן רואים זאת? בתפילת המנחה. זהו כל הפתגם, ולכן רצה רבי יצחק שאול קודם כל להתפלל מנחה, ורק אחר כך עזב "ליום-טוב", ונסע הביתה לעולמו של הקב"ה, ברצון. ישתבח שמו.