"חדר" השמונים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ט אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, כי תשא, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ט בחודש, מפרק צ' עד פרק צ"ו כולל.
תניא, נמצאים באמצע פרק ל'. השיעור היומי מהמילים "וכל שלא", עד סיום השיעור בעמוד ל"ט, במילים "הצדקה וכהאי גוונא".
הפתגם היומי לקוח ממכתב שכתב אדמו"ר הריי"צ ביום ד' דחנוכה בשנת תש"ב להנהלת ישיבת תומכי תמימים, והקטע שלפנינו מופיע בתוכו. במכתב זה פותח אדמו"ר הריי"צ בכאב גדול על כך שאין לתלמידים שום ידיעה במקרא — רובם אינם יודעים אפילו את החומש עם פירוש רש"י, ובנביאים וכתובים אין להם מושג כלל. עוד כותב הוא שאין להם יכולת כתיבה, ולא זו בלבד שכתבם גרוע ומלא שגיאות, אלא שבקושי אפשר להבין מה הם כותבים. הוא מדגיש שזהו ביזיון לבן תורה שאינו יודע את התנ"ך ואת פירוש המילים בצורה מסודרת.
ואז בא הפתגם היומי. וכך הוא כותב: "החסידים, אפילו הבינונים, היו בקיאים בתנ"ך, ומנהג מסודר היה אצלם" — היה סדר קבוע אצל החסידים, "אשר אחר לימוד שיעור המשניות שאחר תפילת שחרית", שבכל בוקר, לאחר התפילה, היו לומדים שיעור משניות, "בשעת קיפול הטלית ותפילין היו אומרים שיעור תנ"ך" — בשעה שקיפלו את הטלית והתפילין. כלומר, בכל יום היה להם סדר קבוע לומר פרקים אחדים בתנ"ך בקצב מסוים, "באופן אשר במשך שלושה חדשים היו גומרים את התנ"ך" — כל שלושה חודשים היו מסיימים אותו, ומתוך כך היתה להם בקיאות גדולה בתנ"ך.
אם נחזור למכתב של הרבי הריי"צ, הוא כותב שם שוועד ההנהלה חייב לשים לב להכניס את התלמידים בעניין זה, ומסביר כמה מעלות שיש בלימוד תנ"ך עם התלמידים. בקצרה: המעלה הראשונה — שהתלמידים ידעו, על ידי המורים שילמדום, את העשירות הרוחנית שבסיפורי התנ"ך. השנייה — שירכשו את לשון הקודש וישיגו ידיעה שטחית בדקדוק, וכך יקל עליהם אחר כך בהרבה עניינים של תורה ותפילה, ויוכלו לבטא דברים נכונה. השלישית — שידעו את הטעמים, ותועלת הדבר גם לבית הכנסת ולתפילה בציבור, ואף לפרנסה. הרביעית — שיהיה להם ידע, לפחות שטחי, מדברי ימי ישראל. והמעלה החמישית — שתהיה להם כתיבה נכונה, ויכתבו יפה ונכון.
הרבי הריי"צ מחזק זאת מאוד, וכשנכנסה הנהלת ישיבת תומכי תמימים ליחידות אצל הרבי בשנת תשכ"ה באדר ראשון, ביקש מהם הרבי לפרסם את המכתב הזה ולעשות כמיטב יכולתם לעורר על העניין.
כדי להשלים את התמונה: בשיחות אדמו"ר הריי"צ בתש"ד, שנאמרו לאחר כתיבת המכתב, הוא מסביר שאמנם בעבר הרחוק היו כל החסידים בקיאים בתנ"ך, אך מה אירע אחר כך שנוצר נתק? — באו המשכילים, וניסו באמצעות לימוד התנ"ך להחדיר את דעותיהם הקלוקלות. מתוך כך נוצר מצב שחסידי חב"ד מיהרו בלימוד התנ"ך, מחשש שהמשכילים ייגררו חלילה אחריהם. אך כיום, משאין החשש מהמשכילים קיים במידה שהיה, לכן שוב מעורר הרבי הריי"צ במכתב זה — וכן הרבי, בהכניסו פתגם זה ל"היום-יום" — על הצורך הגדול בלימוד התנ"ך ובבקיאות בו.
והשגחה פרטית מעניינת: בחודש אדר תשפ"ב התגלה כתב יד חדש של שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן קנ"ה — כמה סעיפים שהתגלו מחדש — ובשורה שלא היתה ידועה קודם לכן כתוב כך: "וגם צריך להיות רגיל בספרי הנביאים בתוכחתם ושאר כל הכ"ד ספרים, כדי שיכניס בלבו יראת שמים". כלומר, אדמו"ר הזקן אומר שאדם צריך להיות בקי בתנ"ך, ודבר זה מכניס בו יראת שמים. זהו תוכן הפתגם היומי.
ונשלים את הקשר למשנה תורה לרמב"ם. עדיין נמצאים אנו בספר הפלאה, ואף שבפתגם הקודם ראינו רמז להלכות נדרים ולהלכות נזירות, לא עזבנו זאת עדיין; יש כאן עדיין רמז בהלכות נדרים. מעניין, שבהלכות נדרים, בסוף פרק א', כתוב: "האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק - עליו להשכים ולשנות" — שהאומר לחברו נקום מחר בבוקר ללמוד פרק, הרי זה כמו נדר. גם פתגם זה מדבר על כך שבהשכמה בבוקר צריך להשכים ולקרוא פרק בתנ"ך, כדי להיות בקיאים בו באופן נפלא, כפי שציין הרבי במכתב.