"חדר" השמונים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ז אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, כי תשא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, פרק ל', מהמילה "והנה באמת", והשיעור היומי מסתיים בעמוד 76 במילה "בתולדתו".
אקדים הקדמה לפני הפתגם היומי. יש מושג ידוע בנוגע למאמרי החסידות שאמר אדמו"ר הזקן — המאמרים שאמר "לפני פטרבורג" והמאמרים שאמר "אחרי פטרבורג". "פטרבורג" הוא הכינוי למקום שבו ישב במאסר, ובין המאמרים שאמר קודם לבין אלו שאמר לאחר מכן יש שינוי גדול. בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בי"ט כסלו תרצ"ג הוא דיבר באריכות, ובאותיות פשוטות מאוד, על ההבדלים בדרגת הגילוי שביניהם.
לפני פטרבורג היו המאמרים קצרים מאוד ומלהיבים מאוד — ממש כמה שורות בודדות, וזהו. לאחר המאסר בפטרבורג היה מה שנקרא כדוגמת הזית, שכאשר כותשים אותו מוציא שמנו; ומאז נעשו המאמרים ארוכים ומבוארים יותר.
כאן, בפתגם היומי, מדובר בפתגם המודגש כמסוג המאמרים שהיו לפני פטרבורג — כשהמאמרים שהיה אדמו"ר הזקן אומר היו קצרים ומתומצתים מאוד, ופועלים את פעולתם. נעיין בלשון.
וכך נאמר: "הרבה שנים לפני פטרבורג" — ובסוגריים מובא ביאור: "(שם היה המאסר בשנת תקנ"ט)", שנת המאסר של אדמו"ר הזקן וחג הגאולה בי"ט כסלו — "הופיע אדמו"ר הזקן בפני הקהל ואמר". ומה אמר? הוא אמר לקהל, "בגן-עדן חשים ביוקרו של עולם הזה".
מי מכיר בכך? מי מרגיש את מעלת העולם הזה? וכך אמר: "לא מיבעי" לא זו בלבד ש"מלאכי השרת" — המכירים בוודאי במעלת העולם הזה יותר מאיתנו — אלא "אפילו "נאצלים הראשונים"", הדרגות הגבוהות יותר מדרגת המלאכים, הספירות העליונות הנקראות "נאצלים הראשונים", "היו מוותרים על הכל" היו נותנים את הכול ומוותרים על מעלתם. ובשביל מה? "בעבור אמן יהא שמיה רבה" כדי שיהודי יפעל באמירת "אמן יהא שמיה רבא". כאשר יהודי אומר כאן בעולם הזה "אמן יהא שמיה רבא", אומרים הנאצלים העליונים: כל מה שיש לנו אין לו ערך כלל לעומת ערכו של "אמן יהא שמיה רבא" "של יהודי, שאומרו בכל כוחו".
"כפירושו בכל כוונתו" שכן פירוש "בכל כוחו" הוא "בכל כוונתו". הגמרא במסכת שבת אומרת: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו", ורש"י במקום מסביר: "בכל כוחו — בכל כוונתו". ומהו "בכל כוונתו"? אין הכוונה שיכוון כוונות כאלה ואחרות, אלא שכל כולו מונח בתוך זה ובלשונו "כלומר שהוא מונח בזה".
בשפה המדוברת כיום יש מושג — "תהיה על הכוונת", היינו תהיה ממוקד. זהו "בכל כוונתו": תהיה ממוקד ומוכנס, כל מהותך תהיה בתוך זה. כשיהודי אומר "אמן יהא שמיה רבא" בצורה כזו, שכל כולו מונח בתוך העניין, כל המלאכים וכל הנאצלים היו מוותרים על הכול בשביל המעלה הגדולה שבעניין זה של "אמן יהא שמיה רבא".
להוספה: באחת ההתוועדויות של הרבי, בשבת פרשת כי תצא תשכ"ד, עורר הרבי מאוד על כך שיש להקפיד לענות אמן ו"אמן יהא שמיה רבא", אף על ברכה — שאפילו כשילד קטן אומר ברכה, יש להקפיד לענות אמן על כל דבר. הרבי מזכיר שם בקצרה מעשה נורא המסופר על רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים", שבהקדמתו מביא מעשה נורא בעניין עניית אמן — כיצד פעם אחת לא ענה אמן על ברכת ילד, ואיזה פסק ועונש קיבל מרב שהיה שם, שסיפר לו על חסיד אחד בדורות קדומים שפעם אחת לא ענה "אמן יהא שמיה רבא", וכיצד נענש לאחר מכן בצורה קשה מאוד.
כלומר, עד כמה משמעותי וחזק הוא עניין עניית אמן, אפילו על ברכת ילד. וזהו שבא אדמו"ר הזקן באמירה זו לעורר על יוקר עניית אמן ו"אמן יהא שמיה רבא" כאן בעולם הזה. שהרי הפתגם אומר: "אלה היו כל דבריו" — כל מאמרו של אדמו"ר הזקן היה זה; הוא יצא לקהל, אמר משפט זה, ולא הוסיף עליו דבר.
"שפעלו אצל שומעיו התלהבות והתלהטות כה רבה" אצל הקהל "עד שכל אותה שנה אמרו אמן יהא שמיה רבא בלהט" — המאמר פעל התלהבות והתלהטות כזו אצל החסידים ששמעו, עד שכל אותה שנה, כשענו "אמן יהא שמיה רבא", היה זה בהתלהבות ובחום ואש, כתוצאה מן ההכרה שעורר אדמו"ר הזקן בעניין עניית אמן ו"אמן יהא שמיה רבא".
נסיים בהקשר שאנו מדברים בו על הקשר הפתגמים למהלך הספר, לרמב"ם. אנו נמצאים כעת בספר הפלאה, הכולל הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות והלכות ערכין וחרמין. הפתגם הקודם היה על כותרת ספר הפלאה, והפתגם היומי תואם להלכות שבועות שבתחילת הספר.
מהו הקשר להלכות שבועות? בתחילת הפרק השני של הלכות שבועות יש הלכה שלמה שבה מסביר הרמב"ם את כוחו של "אמן": כשאדם אומר שבועה או שומע שבועה ועונה אמן על שבועתו של מישהו, נחשב הדבר כאילו הוא עצמו נשבע והוציא שבועה מפיו. הרמב"ם חוזר בכמה הקשרים על כך שיש כוח ל"אמן", וזהו בעצם תוכן הפתגם היומי — על יוקרה וכוחה של עניית אמן ו"אמן יהא שמיה רבא" של יהודי כאן בעולם הזה.