"חדר" השמונים ושישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט"ז אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: כאן מתחילים פרשה חדשה, פרשת כי תשא. חומש, כי תשא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, מפרק ע"ט עד פרק פ"ב כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל', מתחילת הפרק, מהמילה "עוד". סיום השיעור היומי בעמוד 76, במילים "כמו שכתוב במקום אחר".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שמקורו ביחידות של אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, שקראו לו רבי גבריאל. ניתן את הרקע לדברים — כיצד הגיע לאותה יחידות אצל אדמו"ר הזקן. התיאור מסופר באריכות יחסית, עם פרטים רבים, ומודפס בחוברת "התמים"; נאמר כאן את נקודת הדברים.
התיאור הוא מן הזמן שבו עדיין לא היה אדמו"ר הזקן מפורסם כרבי, אך כבר נדבקו אליו אברכים רבים שהבינו וראו את מעלתו ואת מה שיוכלו לקבל ממנו. אחד מאותם אברכים שנדבקו אליו היה רבי גבריאל. במשך הזמן גברה שם ההתנגדות לאדמו"ר הזקן, וגם משפחתו הקרובה של רבי גבריאל — אביו — התנכלה לו מאוד על שנדבק לאדמו"ר הזקן; אך דבר לא הועיל, וככל שהתנכלו לו יותר, כן התקרב יותר לאדמו"ר הזקן.
נקצר בתהליך הדברים. הוא ידע והבין שהקשר לרבי, לחסידות ולאדמו"ר הזקן הוא קשר פנימי, שאינו לשם קבלת מעלה או ברכה בעניין גשמי, אלא דרך בעבודת השם. עד כדי כך, שהיה — לא עלינו — חשוך ילדים, ובמשך עשרים וחמש שנה לאחר חתונתו לא היו לו ילדים, ואף על פי כן מעולם לא בא לבקש מהרבי ברכה לילדים אפילו פעם אחת; שכן הקשר לרבי אינו קשור לעניינים אלו, והוא חיפש רק את העניינים האלוקיים.
נדלג על כמה שנים. הגיע השלב שבו היה אדמו"ר הזקן, כידוע, מגייס כספים רבים עבור עניי ארץ הקודש, והמצב היה שאדמו"ר הזקן היה מודיע מראש וקובע לכל חסיד כמה מוטל עליו להביא. רבי גבריאל היה בעיקרון יהודי מבוסס ובעל יכולת, אך הגיע שלב שבו הצטמצם לו הכול ופרנסתו הידלדלה מאוד. ובכל זאת קיבל הודעה מהרבי שעליו לתת סכום כזה וכזה. עתה לא היה בידו מהיכן לתת, והיה שבור מאוד מכך שאין לו מה לתת.
אשתו ראתה אותו שבור כל כך, ושאלה אותו מה קרה. הוא סיפר שאדמו"ר הזקן קבע לו סכום מסוים — כנראה מפני עברו כבעל יכולת — אך כעת אין לו יכולת ואינו יודע מה לעשות. אמרה לו: מה אתה דואג? הרי אתה תמיד מלמד אותי שצריך להיות ביטחון ושמחה. אל תדאג, יהיה בסדר. והלכה ועשתה מעשה — מכרה את כל תכשיטיה ואת כל חפציה, והשיגה כסף. לאחר זמן באה אליו עם שקית סגורה ואמרה לו: "זה הכסף עבור הרבי, אדמו"ר הזקן".
אמר לעצמו: הסדר הוא בדרך כלל שהרבי קובע לחסיד סכום, ואחר כך מגיע שליח הרבי לאוספו; אחכה אפוא עד שיבוא וייקח זאת. עבר זמן, והשליח טרם הגיע, ובינתיים גבר הלחץ המשפחתי עד שחשש שמא לא יעמוד בפיתוי וישתמש בכסף לעניינים אחרים. אמר לאשתו: אסע בעצמי לרבי לתת לו זאת, ולא אחכה עד שיבוא השליח. כך הגיע לאדמו"ר הזקן, לאותה יחידות שעליה מסופר, והניח את השקית על השולחן.
פתח אדמו"ר הזקן את השקית, ויצאו ממנה מטבעות — מטבעות זהב מבריקות כאילו יצאו מן המפעל, נקיות ומצוחצחות לגמרי. שאל אותו אדמו"ר הזקן מהיכן הגיעו מטבעות אלו, והשיב שאינו יודע — אשתו הביאה לו אותן. ומה באמת אירע? אשתו, לאחר שהשיגה את הכסף ואמרה שהוא עבור הרבי, עמלה על כל מטבע ומטבע, ציחצחה וניקתה אותו והפכה אותו למטבע זוהר, ונתנה לו את השקית — ואף הוא לא ידע מה עשתה, ולכן אמר שזה מאשתו.
ואז הגיב אדמו"ר הזקן, וזו התגובה שהיא הפתגם היומי, הבאה לאחר כל הרקע הזה. וכך אמר אדמו"ר הזקן לרבי גבריאל: "רבינו הזקן אמר: בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת". שכן מפרשת תרומה — שתי פרשיות קודם לכן — מסופר בתורה שעם ישראל הביא את כל הנדבות למשכן: זהב, כסף ונחושת, ומהם עשו את כל כלי המשכן.
ובפרשת כי תשא, בקריאה של היום הראשון, מסופר בתורה על הציווי להביא את הכיור — "ועשית כיור". "ולא היה דבר מבריק מכל הכלים שבמשכן זולת מראות הצובאות" — המראות של הנחושת שנשות ישראל הביאו, "שמהן נעשו "הכיור וכנו"" מנחושת, והוא היה המבריק מכולם.
וכאן יש נקודה מעניינת: הרבי — אדמו"ר הזקן — מרמז גם על כך שהכיור בא מן המראות הצובאות שהביאו נשות ישראל, וגם הכסף שהניח רבי גבריאל על השולחן בא מכך שאשתו היא שדאגה לו. וכך אמר: "הכיור וכנו הם הבאים באחרונה בכל כלי המשכן". שכן ברשימת התורה אין הכיור מסופר יחד עם הכלים בפרשת תרומה, ואף לא בפרשה שבה ציווה; הכיור מסופר בתורה לאחר הכול, בפרשת כי תשא, פרשת השבוע, ורק שם מסופר לראשונה הציווי על הכיור — היינו שברשימת הכלים הוא בסוף הרשימה.
"ותשמישו" — מתי משתמשים בכיור? כשהכהן נכנס לעבודת המשכן. שימוש הכיור הוא "בראש כל עבודת המשכן" — בתחילה, שכן אין עושים דבר לפני נטילת ידיים ורגליים מן הכיור. הרי שהוא כתוב בתורה בסוף, ושימושו בראש. ומדוע? "כי נעוץ תחילתן בסופן" — המעלה הגדולה של הראש באה לידי ביטוי בסוף.
כך גם הדבר התחתון ביותר, הכיור — וכפי שמסופר ברש"י ובמדרש, שבתחילה התייחס משה רבינו לכיור כאל דבר תחתון ביותר, ואף לא רצה בו, באומרו "מה אעשה במראות אלו העשויות ליצר הרע?" — ובסוף התברר שהקדוש-ברוך-הוא אמר: "חביבים הם עליי מן הכול, יותר מכל הדברים".
בזה בירך הרבי — אדמו"ר הזקן — את רבי גבריאל, שבזכות כוח המאמץ שהתאמץ והביא, יהיו לו ברכות עצומות. ואכן, לאחר עשרים וחמש שנה נולדו לו ילדים, בנים ובנות. אדמו"ר הזקן אמר לו להתחיל לעסוק במסחר יהלומים, והוא התעשר בעושר רב, וקיבל את הכינוי הידוע "רבי גבריאל נושא חן". זהו הרקע של הפתגם.
לסיום, כמה ימים לא דיברנו על הקשר של הפתגם לסדר הרמב"ם, שכן אמרנו שבין ספר לספר יש הפסקה של כמה ימים. עתה, בפתגם זה, מתחילים את ספר "הפלאה" ברמב"ם. לאחר ספר "מדע", "אהבה", "זמנים" ו"נשים", יש לנו כעת ספר "הפלאה", העוסק בכל מיני נדרים שאדם נודר לתרום ולהביא. ספר הפלאה כולל את הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, והלכות ערכין וחרמין — הלכות שכותרתן עניינים הקשורים לנדרים.
כל ספר ברמב"ם פותח, כידוע, בפסוק מן התורה. ומהו הפסוק שבפתיחת ספר הפלאה? "נדבות פי רצה נא ה'". וזהו בעצם תוכן הפתגם היומי — שהרי ידענו את הרקע, ואדמו"ר הזקן פותח בתרומות שהיו למשכן, הן הנדבות שנדבו למשכן, והנדבות הטובות ביותר שסיפרנו עליהן הן הנדבות שהיו קשורות לכיור וכדומה.