"חדר" השמונים וחמישה בהיכל היום-יום.
שבת ט"ו אדר א', שושן פורים קטן, ה'תש"ג.
בפתגם היומי יש כמה מנהגים, שיעורים ופתגם הבא משני מקורות, שהרבי חיברם ל"חדר" אחד.
ראשית מביא הרבי את הנוהג הכתוב בשורה הראשונה: "אין אומרים אב הרחמים וצדקתך". אלו שני קטעים — אחד לפני מוסף ואחד לאחר מנחה — שכפי שכתוב בסידור, ביום שאין אומרים בו תחנון, אילו היה חל בחול, אין אומרים אותם. וכיוון שאנו בשושן פורים קטן, שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים את שני הקטעים הללו בתפילה.
שיעורים: חומש, תצוה, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, פרקים ע"ז ו-ע"ח.
תניא, ביום הזה סיום פרק כ"ט, מהמילים "עוד ישים" עד סיום הפרק, במילים "כמו שכתוב בזוהר הקדוש".
עתה מביא הרבי עוד שני מנהגים, הקשורים לשבת בכלל, ולאו דווקא לשבת זו של שושן פורים קטן. נקדים הקדמה למנהג הבא: כתוב בשולחן ערוך לגבי כל יום, ולאו דווקא בשבת, שיש עניין להצמיד ככל האפשר את הברכה לאכילה, שלא לעשות הפסק בין סיום ברכת המוציא לאכילה, אלא הפסק הקטן ביותר שאפשר. לכן, אחד הדברים הלוקחים זמן — מועט, אך זמן — הוא שבסיום הברכה צריך לפרוס את הלחם אם אינו פרוס, ופריסה זו אורכת כמה שניות.
ההלכה אומרת שאפשר לצמצם מעט אף זאת: בחול, לפני תחילת הברכה, אפשר להתחיל לחתוך מן הלחם — לא הרבה, כדי שלא לפגום בשלמותו וגודלו, שיש עניין לברך על לחם שלם וגדול — ובסיום הברכה ממשיך לחתוך, ובכך צמצם כמה שניות מן ההפסק. זה נאמר לגבי חול.
ומה בשבת? כתוב בשולחן ערוך שבשבת, כיוון שיש בה דבר חשוב יותר — שצריך להיות לחם משנה ולחם שלם — ויש חשש רחוק שכאשר יחתוך חתיכה לפני הברכה, שמא יחתוך יותר מדי ויאבד הלחם את שלמותו (ואז נכנסים לפרטי ההלכה בעניין השיעור). כדי שלא להיכנס לכך, אומרים בשבת שאין לחתוך כלל; כלומר, חשיבות השלמות גוברת על צמצום הזמן שבין הברכה לאכילה. כך כתוב בשולחן ערוך.
על כך בא המנהג שמביא הרבי: "רושמים על הלחם קודם ברכת המוציא". בשבת, אף שבשולחן ערוך כתוב שלא לחתוך, בכל זאת "רושמים" — עושים סימן בסכין, חיתוך קטן שאינו חודר לעובי הלחם אלא סימן חיתוך בלבד; זה עושים, אך נזהרים שלא לחתוך ממש, כמו שכתוב בשולחן ערוך.
כדאי להוסיף כאן נקודה שאמר פעם הצמח צדק, שלאחר שעשה האדם את הרושם ובירך, אין הוא צריך לחפש היכן בדיוק היתה נקודת הרושם כדי לחתוך שם בדיוק; די בכך שיחתוך באזור הכללי, ואף שאין זה מדויק — כשר הדבר.
המנהג הבא שמביא הרבי: "גם בקידוש על הפת אומרים סברי מרנן". הפשט "סברי מרנן" הוא פנייה אל הנוכחים, שהמקדש קורא להם "מרנן" ומבקש שישימו לבם לברכה ויכוונו לצאת ידי חובה; כאומר להם: "סברי מרנן" — הקשיבו, האם דעתכם לצאת ידי חובה עמי יחד? — ואז אומר את הברכה.
כתוב גם בקבלה שמספר המילים בקידוש, מהמילה "ויכולו" עד "מקדש השבת", הוא מספר מדויק על פי קבלה, שממנו נוצר אחד השמות האלוקיים; וחלק מן המילים המשלימות מספר זה הן המילים "סברי מרנן". יש מקום שכתוב בו שאומרים זאת רק בקידוש על היין, אך בקידוש על הפת אין אומרים "סברי מרנן"; וכאן מביא הרבי במנהג, שאומרים "סברי מרנן" תמיד — בין בקידוש על היין ובין בקידוש על הפת.
ומעניין לציין דבר מתוך דבר: כשהרבי היה עורך סידור קידושין — שאין בו קידוש אלא ברכת הגפן בלבד — היה אומר "סברי מרנן" גם אז, לפני ברכת הגפן שבברכת האירוסין. נמצא שאין זה רק מצד מספר המילים המשלים את הקידוש, אלא תמיד היה אומר דבר זה.
עתה בא הפתגם היומי עצמו. כאמור, יש בו שני קטעים, והוא מודפס ב"היום-יום" בשני חלקים. הקטע הראשון הוא ציטוט ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בב' במרחשון תרצ"ח לחסיד בשם רבי דוד מאיר רבינוביץ'. חסיד זה הגיע מבוסטון לארץ, ובדרך חזרה עצר בצרפת ומשם המשיך לבוסטון. הרבי הריי"צ מעריך במכתב וכותב לו על עצם נוכחותו של אדם עם חברים במקום מסוים, שבזמן זה אומרים דברי תורה או חוזרים על עניין של תוכן — כמה הדבר מזכך את העולם ומזכה את המקום. יש כמה וכמה פתגמים ב"היום-יום" מעין זה, המדגישים את עניין אמירת אותיות התורה בכל מקום שנמצאים בו.
נעיין בלשון הפתגם. במקור הוא כתוב באידיש. "בקשר ל"עתיד לבא" נאמר: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"" — לשון הפסוק. האבן הגשמית עצמה תזעק. ומהו "האבן תזעק", על מי, ומתי? מסביר הרבי הריי"צ: "עתה מחריש ה"דומם"" אינו מדבר, "ודורכים עליו - והוא שותק. אך יבא זמן בגילויים שבעתיד, והדומם יתחיל לדבר, לספר, ויתבע: אם תוך כדי הליכה לא הרהרו או שוחחו בדברי תורה - מדוע דרכו עליו?!" זהו קטע מן המכתב שציינו.
מעניין להוסיף משפט אחד שהרבי הריי"צ חותם בו שם. נקרא את לשון המכתב: "אדון עולמים, עילת העילות וסיבת הסיבות, מסבב הסיבות בהשגחתו הפרטית יתברך, הביא את האחד ממדינת רוסיה, את השני ממדינת ארצנו הקדושה, את השלישי ממדינת ארצות הברית, הרביעי והחמישי ממדינת ליטא, וכולם כאחד הזדמנו על כברת ארץ במדינת צרפת אצל עיר פריז", ושם התוועדו ושוחחו בסיפורים המעוררים לתורה ומצוות, לעבודה שבלב ולאהבת ישראל. הקדוש-ברוך-הוא מסבב מי צריך לבוא, היכן וכיצד, וצריך לנצל את ההזדמנות — ולא להגיע למקום, ובעצם לדרוך ולא לעשות דבר, ולפספס את הנקודה.
הקטע הבא מופיע במקום אחר, והרבי חיברם יחד. קטע זה מופיע בשיחה של הרבי הריי"צ לשמחת תורה תש"ג — אף שבספרים שלפנינו, בשיחות שמחת תורה תש"ג, אין הקטע מופיע; כנראה נאמרו דברים שלא נכנסו בפועל לספר השיחות, אך הרבי מציין שזהו המקור.
ומה כתוב שם? "ההאדמה עליה דורכים ממתינה אלפי שנים, מאז ששת ימי בראשית - כאשר בינתיים דורכים עליה כמה ברואים בעלי חיים כו' - שתדרוך שם כף רגלו של יהודי, שני יהודים, וישוחחו בדברי תורה". וזו בעצם הסיבה שנברא המקום — כדי שמישהו יזכך ויוציא את הניצוץ הטמון בו.
"ובאם לאו" — אם היהודי, או שני יהודים, דורכים שם ואינם מדברים דברי תורה אלא סתם דורכים או מדברים דברים אחרים — אז "אומרת היא: הרי אתה כמו בהמה"; דרכו עליי כך וכך בהמות, אך לא היתה לי בהמה כמותך. כלומר, האדמה דורשת ומצפה שכאשר אתה דורך עליה תהיה בן אדם — ואם יהודי אתה, אמור דברי תורה. זו התכלית והכוונה של כל דבר בבריאת העולם.