"חדר" השמונים ושניים בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ב אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצוה, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים את הפרקים ס"ו עד וכולל פרק ס"ח.
תניא, נמצאים ביום הזה בפרק כ"ט, מהקטע המתחיל במילים "ואם כן הוא", עד דף 72, במילה "מסתעפת", סוף פרק כ"ט.
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בה' באב שנת תרצ"ח. רקע המכתב: מכתב ליהודי, שהרבי הריי"צ מעורר אותו לקחת חלק בכל הפעילות שבעירו, בכל העניינים הקשורים להבאת ענייני יהדות בקהילה, ולהיות ממזכי הרבים.
ובמה מחזק אותו הרבי הריי"צ ברקע המכתב? הוא כותב לו, שיש אנשים — וכנראה שאותו אדם היה ביניהם — הסבורים שמאחר שרוב חברי ההנהלות של הארגונים והמוסדות השונים הם אנשים עשירים וסוחרים ידועים, אנשים חשובים, הרי הם יעשו את מה שצריך. ואילו אותו אדם אומר לעצמו: "אינני עשיר, אין לי ידע במסחר, ואינני איש חשוב כל כך; כיצד אוכל בכלל להתערב, לחוות דעה או לעשות משהו?".
על כך כותב לו הרבי הריי"צ שזו טעות, שכן גדולתו של אדם אינה בעשירות, אלא העשירות האמיתית היא כמו שאמרו חז"ל "אין עשיר אלא בדעת, ואין עני אלא בדעת". ממילא, חוב קדוש מוטל על כל יהודי החרד לדבר ה' לקחת חלק בכל ענייני המוסדות שבעיר, ובמיוחד במוסדות הדת — טהרת המשפחה, שמירת שבת, כשרות, ישיבות ותלמודי תורה; לכל יהודי צריך שיהיה חלק בכך. ומי שמונע את עצמו מחמת כל מיני סיבות, כותב לו הרבי הריי"צ, נוסף על כך שאינו ממלא את חובתו, הוא גם גורם לעצמו היפך הטוב בגשמיות וברוחניות; שכן כל אחד צריך לשמוע את הזעקות הפנימיות של נשמות היהודים הצמאים לאיזו נקודה.
לאחר כל אריכות זו, כמעט לקראת סוף המכתב, בא הקטע שממנו הביא הרבי את הפתגם היומי. הוא מביא את הפסוק במשלי (פרק י"ח, פסוק ט"ז): "כתיב: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו".
כשמעיינים בפסוק זה ברש"י, מובא תחילה הפירוש הפשוט ואחר כך המדרש. מהו הפירוש הפשוט? כשאדם נזקק להגיע להשתדלנים, לבוא לפני גדולים בהשתדלות כזו או אחרת — המתן, הנתינה שהוא נותן, ירחיב לו את הדרך וינחה אותו אל המטרה. זהו הפשט הפשוט, שאנו מכירים מן החיים.
אחר כך מביא רש"י גם מדרש על הפסוק. מהו המדרש? אומר רש"י, שכאן אין מדובר באדם הנותן לאנשים שהוא צריך לבוא אליהם בהשתדלות, אלא ביהודי הנותן צדקה. "מתן אדם" — יהודי הנותן צדקה; שיש לדעת, שאדם הנותן צדקה מרחיב את חלקו לעתיד לבוא, ולא רק לעתיד לבוא, אלא אף בחייו יאמרו עליו שהוא אדם חשוב — "ולפני גדולים ינחנו". זהו המדרש.
הרבי הריי"צ נותן כאן את פירושו על הפסוק, בהקשר לאותו יהודי, ומסביר לו כיצד להסתכל על הפסוק בצורה אחרת. וכך הוא אומר: "יש לך אנשים שהם גדולי-השם בחכמתם ובעשרם" — הפסוק מדבר כאן על אלה שהם גדולים, והשאלה היא מי נמצא לפני הגדולים.
יש אנשים גדולים, "גדולי השם", שיש להם פרסום גדול ומעמד גדול, אם בחוכמה ואם בעושר. "אבל "מתן אדם"" אין הכוונה שאדם נותן משהו, אלא "כשאדם נותן את ה"אדם" שלו" — כשאתה נותן את עצמך, את ה"אדם" שלך, "באיזו התעסקות בהחזקת הדת"; כשאדם מרגיש ורואה שבעיר שאתה נמצא בה יש צורך להתעסק ולתת, ואף שיש גדולים ואנשי-שם, אינו עושה חשבון אלא נותן את עצמו.
ותדע לך, "הנה לא זו בלבד כי 'ירחיב לו'" — לא רק שהדבר ירחיב לו, שייתן לו השפעה ושפע, ולא יפסיד מכך שנתן את עצמו — "אלא עוד זאת, כי לפני גדולים ינחנו", שיעמוד לפני אותם גדולים ועשירים ואנשי-שם, ויהיה עוד לפניהם, מפני שהוא נותן את עצמט, את ה"אדם" שלו. זהו הפתגם, כפי שהרבי מתרגם אותו כאן.
ומוכר לנו גם משיחות הרבי, שדיבר פעמים רבות והביא את שנאמר בשם הצמח צדק בשם אדמו"ר הזקן, שכאשר אדם נותן את עצמו לאחרים אין הוא מפסיד מכך, ובלשון שם "נעשה מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה", והצמח צדק עצמו הוסיף על כך "ולא גוזמא כלל". כלומר, כשאדם נותן את עצמו במשהו, בוודאי ובוודאי שאינו מפסיד, ואדרבה — הוא מקבל עוד רווח ושפע נפלא ביותר. זהו הדבר המופלא שבפתגם זה, "מתן אדם", שאדם ייתן את עצמו לגמרי למה שצריך לתת את עצמו.