"חדר" השמונים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"א אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצווה, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"א בחודש, מפרק ס' עד וכולל פרק ס"ח.
תניא, נמצאים היום בפרק כ"ט, מהמילים "וכמאמר הלל" עד דף ל"ו, בקטע המסתיים במילים "האדם עצמו".
לפנינו פתגם קצר שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ב תשרי תרצ"ה. המכתב נכתב ליהודי ששאל את הרבי לגבי קדיש דרבנן שבתפילה, והרבי הריי"צ מתייחס באריכות לעניין זה; אך בתוך המכתב, כעין מאמר מוסגר, אומר לו את הפתגם היומי, ומוסיף עוד כמה מילים.
וכך הוא אומר לו: "ידוע ומקובל בענין הכוונות שבתפלה, אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון - מפני העדר הידיעה, או מפני שאין בכוחם לזכור הכוונות הפרטיות בעת התפלה". כידוע, מי שמכיר את המושגים כפי שהם מופיעים בקבלה — יש בכל קטע בתפילה כוונה מיוחדת, ובשם ה' פעם כוונה זו ופעם כוונה זו וכו'. אומר הרבי, שיש אנשים שאינם ברמת ריכוז כזו שיֵדעו לכוון בתפילה את כל הכוונות הכתובות בכתבי האר"י ז"ל וכדומה — או מפני העדר הידיעה, שאינם יודעים כלל מה לכוון ואינם אשמים בכך, או מפני שאין בכוחם לזכור בעת התפילה את הכוונות הפרטיות; שאף אם למד קודם לכן ואכן יודע, אין הוא מסוגל בזמן התפילה לזכור את כל הכוונות הפרטיות שצריכות להיות בכל משפט ומשפט ובכל עניין ועניין.
אם כן, מה יעשה אדם זה לגבי הכוונות השונות שבתפילה? כותב לו הרבי: "מספיק שיכוונו כוונה כללית - להתפלל לשמו יתברך, ויכוון שהוא מבקש שתתקבל תפלתו לפניו יתברך עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה". אין הוא צריך את הכוונות הפרטיות של כל מילה ומילה לפי הדרגות שאותו קטע מכוון אליהן, אלא די לו בכוונה כללית: להתפלל לשמו יתברך, ולכוון שהוא מבקש שתתקבל תפילתו לפני הקדוש-ברוך-הוא עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה — אף שאינו מכירן, או מכירן ואינו זוכרן. זוהי כוונה כללית מאוד.
בהמשך המכתב אומר הרבי, שדבר ברור הוא שכאשר יהודי נעמד להתפלל וחושב בלבו "ריבונו של עולם, שתתקבל תפילתי לפניך ותיחשב כאילו כיוונתי את כל הכוונות שבקבלה" — כשאדם מרגיש כך, הקדוש-ברוך-הוא שומע תפילת כל פה, וזה בוודאי פועל את פעולתו, גם אם אין לו את כל הכוונות הנדרשות. ואין נפקא מינה על איזו תפילה מדובר — אם אדם מתפלל מפני שהוא צריך בקשות מסוימות, או מפני שהוא יודע שהתפילה היא ההזדמנות שלו להתאחד עם הקדוש-ברוך-הוא — הכוונה הכללית הזו היא כוונה מספיקה.
ויש שיחה שבה התייחס הרבי לטוענים כנגד הנחת תפילין עם יהודים ברחוב, שהיהודי המניח תפילין אינו מכוון את כל הכוונות הנדרשות, ואם כן מה התועלת ומה שווה המצווה שהוא מקיים? הרבי ענה, שמפורש בשולחן ערוך שהכוונה המינימלית הנדרשת כדי לצאת ידי חובה היא הכוונה הכללית — שאני עושה כעת מצווה ורוצה לצאת ידי חובת מה שהקדוש-ברוך-הוא ציווני. וכוונה כללית זו יש לכל יהודי שמושיט את ידו; ואף אם אינו יודע את כל הפרטים, עצם הגישה הכללית היא בוודאי עניין מספיק.
ובשיחה בשבת דברים תש"ל אומר הרבי, שאדרבה — לעתים אדם שאינו יודע כלל את כל הפרטים ויש לו כוונה כללית כזו, מצבו טוב יותר; שכן כאשר אדם כן מכוון ומתחיל לכוון, ואינו יודע בדיוק אם הוא טועה בכך או שאין הדבר מדויק, הרי זה גרוע יותר. מוטב שיהיה הדבר נקי לגמרי — מה שכתוב, מה שהקדוש-ברוך-הוא אומר.
ושם מספר הרבי, שבזמן הצמח צדק הדפיסו סידורים בנוסח אדמו"ר הזקן, והכניסו בשמות ה' כל מיני ניקודים — שהרי על פי קבלה יש הבדל בין ניקוד סגול לניקוד פתח וכדומה. הצמח צדק התרעם על כך, מפני שאדמו"ר הזקן, בכותבו את הסידור ואת הנוסח, רצה שהסידור יהיה מתאים גם לאדם שאין לו שום מושג בקבלה, שיהיה לו העניין כפי שהוא.
הרבי שאל בהתוועדות: לכאורה, מדוע התרעם הצמח צדק? שיהיה הניקוד ויהיה הכול — מי שיודע יכוון, ומי שאינו יודע יסתכל באופן כללי; מה מפריע בכך? אלא, אומר הרבי, אדרבה: כשעומדים מול העיניים כל מיני ניקודים והאדם אינו יודע, ומתחיל לחשוב אך אינו יודע מה לחשוב בהם — הרי עלול לקלקל. מוטב שלא יהיה כלום, שתהיה מחשבתה נקייה ועם כוונה כללית אחת; יש לזה תועלת גדולה הרבה יותר מאשר לאדם הנכנס לפרטים ואינו יודע בדיוק מהי הכוונה הפרטית שבהם.
זו אפוא הנקודה: שתהיה לאדם כוונה כללית. ויש ביטוי מפורסם המופיע במאמרי חסידות, כמו שאמר אחד המקובלים כששאלוהו אילו כוונות הוא מכוון בתפילה: "אני מתפלל לדעת זה התינוק" — אני מתפלל כתינוק. כשתינוק אומר "ברוך אתה ה'", אין הוא יודע דרגה זו או זו, שכאן עולם זה וכאן עולם זה; וכששואלים אותו מה כוונתו באומרו "ברוך אתה ה'", הוא משיב ש"ה'" הוא כבודו של הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, בלא שום פרטים. אומר אפוא אותו מקובל, שהוא מתפלל "לדעת זה התינוק" — ולכוונה כללית זו יש המשמעות העמוקה והגדולה ביותר.