"חדר" השמונים בהיכל היום-יום.
יום שני י' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצוה, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, מפרק נ"ה עד וכולל פרק נ"ט.
תניא, פרק כ"ט, מהמילה "והסיבה", עד דף ל"ו, בקטע המסתיים במילים "בשר אדם".
הפתגם היומי כולל מנהגים בקשר לברכת המזון, ונעבור על רשימת המנהגים שהרבי מביא כאן. הכותרת היא "בברכת המזון" — כל המנהגים היום עוסקים בנושא ברכת המזון. כידוע, בברכת המזון יש סדר של כמה וכמה מזמורים שאומרים: ביום חול שאומרים בו תחנון אומרים סדר מזמורים אחד, וביום שאין אומרים בו תחנון יש מזמורים שונים, וכל זה בא לפני "מים אחרונים" שבסוף.
כבר בהתחלה מודגש "קודם מים אחרונים אומרים על נהרות בבל, למנצח בנגינות, אברכה, זה חלק" את כל הרשימה שהרבי מביא מן המנהג שאדמו"ר הזקן מביא בסידור, שלפני "מים אחרונים" אומרים את כל זה. החידוש שבדבר הוא, שבחלק גדול מכתבי האר"י ז"ל ומהסידורים על פי האר"י ז"ל כתוב שאת כל המזמורים האלה יאמרו לאחר "מים אחרונים", ואילו אדמו"ר הזקן מכניס את כל זה דווקא לפני "מים אחרונים". אחרי "מים אחרונים" הדבר היחיד שאומרים הוא רק סיומו של פסוק, כמה מילים בודדות.
ייתכן שהטעם הוא כפי שאומר אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שיש לצמצם שלא תהיה הפסקה ארוכה מדי בין "מים אחרונים" לברכת המזון, ולהצמיד ככל האפשר את שעת המים האחרונים לברכת המזון; ולפיכך, כיוון שחשש אדמו"ר הזקן להפסק, הכניס את כל המזמורים שאומרים לפני "מים אחרונים".
מהו המזמור הראשון שאומרים בכל יום? "על נהרות בבל", וכפי שנראה עוד מעט, בשבת אומרים את המזמור "בשוב ה' את שיבת ציון". כל טעם הדבר בנוי על הכתוב בזוהר, שאדם המתענג במאכלו ובא להודות להשם על אכילתו — יחד עם שהוא מודה להשם על האוכל והוא שבע — צריך גם לזכור את ירושלים ולהצטער על חורבן המקדש. לכן ביום חול אומרים את המזמור "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", המתאים ליום של אמירת תחנון; ובשבת גם כן זוכרים את עניין ירושלים ובית המקדש, אלא שבשבת אומרים "בשוב ה' את שיבת ציון" — שבשבת מדברים על הגאולה, וביום שאומרים בו תחנון מזכירים את עניין החורבן והגלות.
יש ספר הנקרא "סדר היום", המביא רמז יפה: המזמור הקודם ל"על נהרות בבל" (פרק קל"ז) בתהילים הוא פרק קל"ו, ובסופו, פסוק אחד לפני סיומו, נאמר "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", ומיד לאחריו צמוד המזמור "על נהרות בבל שם ישבנו". מתאים אפוא שאנו מברכים את הקדוש-ברוך-הוא על הלחם שהוא נותן, ומיד לאחר מכן בא המזמור "על נהרות בבל". זהו הרמז בצירוף שני הדברים.
המזמור הבא הוא "למנצח בנגינות", ולאחריו הפסוקים "ואברכה את ה'" והפסוק "זה חלק". "זה חלק" הוא פסוק שאומרים תמיד לפני ברכת המזון, בין בחול ובין בשבת: "זה חלק אדם רשע מאלקים ונחלת אמרו מאל". מה עניינו של פסוק זה? מקורו בספר איוב (פרק כ', פסוק כ"ט), והפרק שם מדבר בגנות אנשי סדום, במיוחד בענייני סעודה והכנסת אורחים, עד כמה היו מקולקלים. וידוע ש"מים אחרונים" בא לסלק את החשש ממלח סדומית; ומכאן הרמז שלפני "מים אחרונים" אומרים פסוק זה, שבמקורו מדבר בשלילת סדום. זהו הרמז לפסוק "זה חלק".
כל זה בברכת המזון ביום רגיל, "ביום שאומרים בו תחנון" — שבת, חג וכדומה — אומרים "שיר המעלות בשוב" במקום "על נהרות בבל", ולאחריו המזמור השני, "לבני קורח". את "אברכה" אומרים כמו ביום שאומרים בו תחנון, וגם "זה חלק" הוא הפסוק שאין בו הבדל בין יום שאומרים בו תחנון ליום שאין אומרים בו.
סיום הפתגם עוסק במה שאומרים "אחר "מים אחרונים" "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'". מעניין שאין זה פסוק שלם אלא רק סופו של פסוק, שבספר יחזקאל. יש שם תיאור על המזבח, והפסוק מתחיל במידות המזבח ומסתיים במילים "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'". כנראה שהשולחן שאדם אוכל עליו דומה למזבח, ולכן אומרים את סיומו של אותו פסוק ביחזקאל במילים אלו: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".