"חדר" השבעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: ביום ראשון מתחילים פרשה חדשה בחומש — פרשת תצוה, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה פרק חדש — פרק כ"ט, מהמילה "אך", עד דף ל"ו, המסתיים במילה "וגסותן".
הפתגם היומי נלקח משיחה שאמר הרבי הריי"צ באחרון של פסח תרצ"ה. בשיחה המקורית פותח הרבי הריי"צ ואומר, שכבר דיבר פעם באריכות על כך שיש דעה — שהוא קורא לה דעה כוזבת — הרווחת אצל אנשים, שהיום השתנו הזמנים והעיתים; כלומר, מה שהיו צריכים לעשות פעם, אולי היום אין צריכים כל כך לעשותו. הרבי הריי"צ מדבר על כך שזו דעה כוזבת, וברור שהיום צריך לעשות את כל מה שעשו פעם.
אולם מצד שני, הוא אומר, יש היום מושג הנקרא "מרובה מידה טובה" — הטוב שעושים היום ערכו גבוה הרבה יותר מן הטוב שעשו פעם. לאחר הקדמה זו מופיע חלקו הראשון של הפתגם, שבמקורו כתוב באידיש, ובתרגום: "כשהולכים ברחוב ומהרהרים משניות, תניא, יושבים בחנות עם חומש, תהלים, הרי זה יקר עתה יותר מכפי שהיה זמן שהרחוב היה מואר באור תורה", כלומר שגם בזמן שהרחוב היה מואר באור תורה זה היה יקר, וכיום זה עוד יותר יקר, כלומר שרק הערך השתנה.
יש כאן דבר מעניין. הרבי הריי"צ מדבר כאן על חשיבה ולימוד של משניות, תניא וחומש, ומעניין השינוי שבשיחה: כשהוא מדבר על משניות ותניא, הוא מציין זאת ביחס לרחוב — "כשהולכים ברחוב וחושבים משניות ותניא"; אך כשהוא מדבר על חומש, הוא מציין "כשיושבים בחנות עם חומש". מה טעם ההבדל? וכי מה זה משנה היכן אתה נמצא, והלוא אותו רעיון הוא?
אחד החסידים דייק דיוק שאולי יש בו מן האמת: הרי יש בהלכה שדברים שבתורה שבכתב אין אומרים אותם בעל-פה. משניות אפשר לומר בעל-פה, וגם תניא לומדים בעל-פה, אך חומש אין לומדים בעל-פה אלא צריך ללומדו מן הכתב. לכן מתאים יותר לחשוב משניות ותניא כשהולכים ברחוב — שכן אינך יכול ללכת עם ספר ברחוב, ולכן אתה חושב בראש; ואילו כשאתה יושב בחנות, אתה יכול להחזיק ספר, ולכן שם הדבר בחומש. זהו טעם השינוי.
נמשיך בשיחת הרבי הריי"צ. בין קטע זה לקטע הבא שבפתגם ישנה בשיחה אריכות שלמה. נקודת הדברים: הרבי הריי"צ מדבר בכאב על כך שעל האברכים, ואפילו על הבחורים, השתלטה המשיכה והחיבור לחומריות ולגשמיות העולם בצורה חזקה מאוד. אמנם צריך להתעסק עם העולם, כי צריך לעבוד וכו', אך מביא שם את הלשון שבמגילת איכה: "האמונים עלי תולע חבקו אשפתות". מהו "חבקו אשפתות"? הוא אומר שיש היום מצב שמחבקים את האשפה. העיסוק בעולם הוא בבחינת אשפה, ואין ברירה, צריך לעשותו; אבל "חבקו אשפתות" — לחבק את זה? לאהוב את זה? להיות באהבה ובחיבה אליו? זה באמת אינו שייך.
הוא אומר בכאב, שמילא אברכים העובדים למחייתם, אך גם הבחורים נעשו טרודים בכך בכל יום. לאחר מכן הוא מסיים את הקטע ואומר, שאצל אנשי העסקים הכאב הוא שאין להם קביעות לתורה — לא רק קביעות בזמן, אלא אין להם קביעות בנפש. אדם צריך שתהיה לו קביעות בנפש בתורה; אך התפילה נעשית כבדרך אגב, מתפללים ואומרים את התפילה כלאחר יד, פרקי תהילים אומרים כך סתם, ואז, כשהולכים ברחוב, מתייבשים לגמרי, כי אין שום דבר.
בסיום חיבר הרבי שני קטעים מהשיחה לפתגם אחד, ומסיים: "אסור ללכת ברחוב אליבא רקניא יש להצטייד בתורה עמה יתהלכו ברחוב" . עם ריקנות, בלא כלום, כי לא לומדים ולא מתמלאים; אז הולכים ברחוב והמחשבות רצות בכל מיני דברים, מפני שאתה ריק. צריך שתהיה לנו תורה — שיהיה לנו עם מה ללכת ברחוב; כשאתה הולך ברחוב אתה צריך להיות מוגן וטעון, ולא שההליכה תהיה בצורה ריקנית. זהו תוכן הפתגם היומי.