"חדר" השישים ושישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ו' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תרומה, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, מפרק ל"ה עד סיום פרק ל"ח.
תניא, עדיין בפרק כ"ז, מהמילה "ולא עוד" עד דף ס"ח, המסתיים במילים "לעילא הרבה".
בשיעור היומי מובא פתגם שאמר הרבי הרש"ב. ניתן תחילה רקע — מתי נאמר ובאיזה הקשר — ואז נקרא את הפתגם. המקור במכתב שכתב הרבי הריי"צ בראש חודש ניסן תרצ"ה, לחסיד מרדכי חפץ מריגא.
הרבי הריי"צ מתאר לו, שכמה וכמה שנים קודם לכן, בתרע"ג, נסע מרוסיה לבקר את אביו. באותה עת שהה הרבי הרש"ב במנטון שבצרפת, כנראה לצרכי רפואה, והרבי הריי"צ נסע לבקרו. הוא מספר שהיה מטייל עמו על חוף הים כמה שעות בכל יום, וזכה לשמוע ממנו דברים שאיש לא שמע — כיצד היו נוהגים רבותינו נשיאינו, דברים שנמסרו בקבלה מדור לדור, סיפורים, עניינים עמוקים בחסידות וכו'. הוא מספר שהיה שם יותר משבועיים, ומתאר עד כמה היה נפלא מפגש זה עם אביו.
בין הדברים הוא מספר, שפעם דיבר עמו אביו דבר מיוחד מאוד: כשאדם, בכל בוקר לפני תחילת תפילת שחרית, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, חושב חסידות לפני התפילה — יש בכך מעלות עצומות. הרבי הרש"ב פירט לו שמונה מעלות שהדבר פועל: כיצד הוא מזכך את הגוף, רוחץ את הנפש, מקרר את הנפש הבהמית, רוחץ את הנפש הטבעית, מיישב את הנפש השכלית, מאיר את העולם, ומשנה את מידותיו. והוא אומר: אצל אנשים פשוטים הדבר פועל, ואצל צדיקים — על אחת כמה וכמה.
לאחר ששמע כל זאת, מתאר הרבי הריי"צ בכמה שורות עד כמה היה נפלא לראות את אביו באותם רגעים; פשוט ראו מתיקות אלוקית. הוא אומר שרק אז הבין את דברי אדמו"ר הזקן בתניא על האבות הקדושים, שכל ימיהם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלהיות קשורים בדעתם ובנשמתם לריבון העולמים. לראות את יופי הטבע — היות אביו לצדו על יד הים — ויחד עם זה לראות את התעמקותו של אביו באלוקות, הוא אומר שזה דבר שיכול להיות רק אצל רבי בן רבי, איש מוחשי, אחד שאצלו במוחש "עיני ה' ניצב עליו".
הוא ממשיך ומספר: המשכנו ללכת זמן רב בשקט, מבלי לומר מילה. כל העוברים ושבים ראו את המחזה, ושמו לב לאור הגדול שעל הפנים. ואז — וכאן מגיע הפתגם היומי — פונה הרבי הרש"ב אל הרבי הריי"צ ואומר לו: כל המעלות שמניתי קודם בעניין החושב חסידות לפני התפילה — אין הן בערך למעלה נוספת שהאדם מקבל, מעלה שאינה בערך, גבוהה לאין ערוך מכל המעלות הקודמות שתיארנו.
וכדי להגיע לדבר זה, הוא אומר בהמשך, נדרשות שעות רבות ביום של עמל ויגיעת נפש ויגיעת בשר בלימוד חסידות. ולְמה מגיעים? מהי המעלה הגדולה? על כך בא הפתגם היומי, וזו כותרתו: "משיחות אאמו"ר [מהורש"ב] נ"ע" — המתייחס לאותה הזדמנות שבה שמע זאת מאביו. אמר לו זאת באידיש, ובתרגום: "זוהי מעלה נפלאה כשהקב"ה מזכה, ומתברכים בחוש וטעם מיוחדים בעשיית טובה ליהודי עד כדי-כך שהזולת יקר בעיניו יותר מכפי שהוא יקר בעיני עצמו".
עד שהוא מגיע למצב שהזולת יקר בעיניו יותר מכפי שהוא יקר בעיני עצמו. וכיצד ייתכן מצב כזה, שהזולת יקר לו יותר מעצמו? הוא מפרט: "שהרי על עצמו יכול הוא למצוא כמה טעמים מדוע נגזר שמצבו יהיה שלא בכי טוב ח"ו, אך על הזולת לא שייך הדבר כלל" כשאדם עושה חשבון על עצמו, יכול הוא למצוא כמה וכמה טעמים מדוע מגיע לו שיארעו לו דברים שאינם טובים; אך ביחס לזולת, כל החשבון הזה אינו שייך כלל. על אדם אחר אין מקום לומר "מגיע לו כך וכך מפני כך וכך", אלא צריך להיות בו חוש ועונג שיהיה לזולת טוב, לעשות לו טוב ולחשוב עליו טוב.
זוהי המעלה שזוכים בה — קבלת חוש זה. על כך אמר הרבי הרש"ב שם, שזו מעלה נפלאה יותר מכל המעלות האחרות שיכולות להיות לאדם; שכן אף שפירט שמונה מעלות שהן עצמן דברים נפלאים, מעלה זו עולה על כולן בהפלאתה, באופן הנפלא ביותר.