"חדר" השבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ה' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תרומה, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ה' בחודש, אומרים מפרק כ"ט עד וכולל פרק ל"ד.
תניא, באמצע פרק כ"ז, מהמילים "ושני" עד דף ס"ח, במילים "דקוב"ה לעילא".
הפתגם המופיע היום קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אלול תש"ב — מכתב בעיצומה של מלחמת העולם, המתייחס לפליטי המלחמה שהתפזרו בכל מיני מקומות. הרבי הריי"צ כותב במכתב ליהודי מסוים, שתיאר וסיפר על עצמו ועל האנשים שעמם הוא נמצא.
הרבי הריי"צ מדבר ומסביר לו באריכות, שכל יהודי המאמין בקדוש-ברוך-הוא יודע ש"מה' מצעדי גבר כוננו". כלומר, כשאדם מגיע למקום מסוים, עליו לדעת שיש תכלית רוחנית לכך שהגיע לשם. הוא מסביר באריכות שיתבונן האדם בנשמתו — נשמה גבוהה מאוד, שנטלהּ הקדוש-ברוך-הוא והורידהּ לתוך גוף גשמי — הרי ברור שיש בכך כוונה ומטרה. והקדוש-ברוך-הוא מוביל כל אדם למקום המסוים שאליו הוא מגיע, ויש מטרה לכך.
ומהי המטרה? נעיין בלשון הפתגם היומי: "בלי שום צל ספק וספק ספיקא הנה בכל מקום מדרך כף רגלינו" — הדבר ברור ובטוח, ואין בו ספק כלל — בכל מקום שיהודי דורך ומגיע אליו, אף שאינו מבין את הסיבה לכך. [יש ביטוי מעניין בשם אדמו"ר הזקן באחד המאמרים, שלעתים אדם טועה בדרך ומגיע לכל מיני מקומות, וכל כולו הגיע לשם מפני שטעה בדרכים].
אם כן, בכל מקום שאדם נמצא בו, בכל מקום שכף רגלו דורכת בו, יש מטרה אחת: "הכל הוא לזכות ולטהר את הארץ". הוא מגיע למקום מסוים כדי למלא שליחות לקדש ולטהר את המקום. וכיצד מטהרו? "באותיות התורה והתפילה" — ברגע שאדם נמצא במקום ואומר בו דברי תורה או מתפלל, הרי הוא מטהר את המקום.
[דבר זה מופיע כבר בפתגמים נוספים ב"היום-יום", על אודות טהרת האוויר על ידי אמירת משניות בעל-פה בכל מקום שהוא — כפי שהזכרנו, בין אם הולך ברכבת ובין אם בשוק; עצם הדבר שיהודי הולך ואומר דברי תורה מטהר את המקום.] "ואנחנו כל ישראל שלוחי דרחמנא אנו, איש איש כאשר גזרה עליו ההשגחה העליונה" — כל יהודי נמצא בתפקיד זה, כולנו שלוחיו של הקדוש-ברוך-הוא, וכל אחד נמצא בדיוק במקום שאליו שלחתו ההשגחה האלוקית; היינו, אף אחד אחר לא יוכל לעשות את העבודה הזו, אלא אתה בלבד.
לכן כתוב שיש הבדל בין צדיקים לאנשים פשוטים: הצדיקים יודעים היכן הנקודות שעליהם לטהר ולקדש, והולכים לשם בכוונה תחילה; ואילו האדם הפשוט אינו יודע, ולכן הקדוש-ברוך-הוא מוביל אותו — "מה' מצעדי גבר כוננו".
באותו מכתב מציין הרבי הריי"צ בשתי מילים, ומפנה ל"סיפור קדוש" (כלשונו), שבו רואים נקודה זו — שהצדיק יודע. יש שם סיפור ארוך מאוד מהבעל-שם-טוב, ששלח את אחד מתלמידיו הצעירים, שנקרא רבי משה, בשליחות לאחד מתלמידיו הגדולים, הגאון רבי חיים רפפורט, ונתן לו הוראות שביום מסוים ילך למקום מסוים בשדה, ויאמר שם לבדו ארבעה פרקים ברמב"ם מהלכות ברכות, ויתפלל שם.
לאחר זמן גילה הבעל-שם-טוב לתלמידיו, שכל מה ששלח את רבי חיים רפפורט למקום ההוא היה מפני שהיתה שם נשמה שכבר לפני מאה ושבע-עשרה שנה התגלגלה באופן כזה שהמתינה לכך שרבי חיים רפפורט יגיע, ועל ידי לימודו יתקן את המקום. ויתרה מכך, מוסיף, ששתה שם מים ובירך, ונטל ידיו ממי המעיין — וגם מעיין זה המתין מאז בריאת העולם שיבוא מישהו ויעשה פעולה זו.
כלומר, הצדיק — הבעל-שם-טוב — שלח את האדם למקום מסוים שהיה יודע שעליו לתקנו; אך למעשה כל אחד, גם אם אינו יודע כלל מדוע הוא מגיע למקום מסוים, עליו לדעת שהוא נמצא בשליחות מסוימת.
ומסיים הרבי הריי"צ את הפתגם ואומר: "אין חופשי מעבודת הקודש אשר הועמסה על שכמנו" — אין אדם שיכול להיות משוחרר מעבודת הקודש המוטלת על כל אחד לקיים את השליחות; הקדוש-ברוך-הוא הניח על שכמנו מעמסה זו, ותפקיד זה, וכל אחד צריך לקיימו.
באחד ממכתביו מדבר הרבי הריי"צ על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו". אדמו"ר הזקן אומר, שפסוק זה אמרו גם דוד המלך (בתהילים פרק ל"ז) וגם שלמה המלך (במשלי פרק כ') — שניהם השתמשו באותה לשון "מה' מצעדי גבר", אלא שבהמשך הפסוק יש שינוי ביניהם.
והרבי הריי"צ מדייק: מדוע נאמר "מה' מצעדי גבר" ולא "מה' מצעדי אדם", מדוע דווקא "גבר"? ומסביר, שידוע ש"אדם" הוא תואר המורה על מעלת השכל, ואילו "גבר" מורה על דבר שצריך לעשותו בגבורה. כשאומרים "מה' מצעדי גבר כוננו", הכוונה שאדם המיטלטל בדרכים ובכל מיני מקומות אינו יכול להבין מדוע הוא נמצא שם, שכן אין ביכולתו להבין את החשבון האלוקי; אלא מה? על האדם להתגבר על עצמו, לעורר את קבלת-העול הפנימית שלו ולעשות את המוטל עליו. הקדוש-ברוך-הוא ציווה מה לעשות — לפרסם אלוקות בכל מקום — ועל האדם להתגבר על עצמו ולהביא את הדבר לתכליתו ולמטרתו. זו הנקודה הכתובה כאן בפתגם.
נסיים בהמשך למה שראינו, שהפתגמים תואמים למבנה ספר יד החזקה לרמב"ם. בימים אלה אנו נמצאים בפתגמים התואמים לספר קדושה, שבו — כפי שכבר הזכרנו — הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. בפתגמים הקודמים ראינו את הקשר להלכות איסורי ביאה, והפתגם הנוכחי מתאים להלכות מאכלות אסורות.
מה הקשר? בסיום הלכות מאכלות אסורות מסכם הרמב"ם את כל הנושא ואומר, שכל הנזהר בדברים אלו — כל מי שנזהר ואינו אוכל דברים אסורים — מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו. ומדוע הדבר מביא קדושה לנפשו? "וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא". זהו הרעיון כיצד אדם יכול לטהר את עצמו ואת נפשו; ובפתגם מדובר יתרה מכך — לטהר גם את העולם, שזהו תוכן הדברים שהקדוש-ברוך-הוא מכוון אותנו אליו: מה נעשה כדי לשמור על הטהרה האמיתית של נפשנו, וממילא גם של סביבתנו, ובסופו של דבר של העולם כולו.