"חדר" השבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ד' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תרומה, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ד' בחודש, מפרק כ"ג עד וכולל פרק כ"ח.
תניא, פרק כ"ז, מהמילים "ובכל בחי'", עד באותו עמוד בדף ל"ד, במשפט המסתיים במילה "צדיקים".
הפתגם היומי מופיע במכתב שכתב הרבי הריי"צ בט"ו תמוז תרצ"ה. המכתב מפרט נקודה חשובה מאוד, וכותרתו "שלוש דרגות באמונה". הרבי הריי"צ אומר שם, שיש אמונה הבאה על ידי חקירה, דהיינו שאדם מתבונן ומגיע למסקנה שיש דבר שמעל השכל, והדבר מחזק אצלו את האמונה. יש סוג אמונה נוסף הנקרא "אמונה קבלית" — שבאה במסורת מאב לבן, בקבלה, שכל בן מקבלה מאביו. ויש דרגה שלישית הנקראת "אמונה פשוטה", הנמצאת בפנימיות הנפש של כל יהודי.
כשהוא מדבר על האמונה הראשונה במיוחד, הנקראת אמונה חקרנית, שאדם בא אליה מצד השכל, אפשר לראות את מעלתה הגדולה על פי אמרת השל"ה, האומר על הפסוק שבשירת "אז ישיר": "זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו". אם אתה מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא הוא "אלי", הוא שלך — מפני שאתה בעצמך הבנת והפנמת — אזי "ואנוהו", מלשון "אני והוא" במילה אחת. אך אם הקדוש-ברוך-הוא מבחינתך הוא רק "אלוקי אבי", שקיבלת זאת במסורת מאביך בלבד, אזי "וארוממנהו" — הוא מרומם ממך. הרי שהוא מדבר במעלה הגדולה שבהגיע האדם לזה בכוחות עצמו.
אך אז אומר הרבי הריי"צ נקודה, והיא הפתגם היומי: כדי להגיע לאמונה חקרנית — דהיינו כדי ללמוד, להבין ולהפנים עניינים נעלים כאלו — יש כלל בסיסי מאוד. הוא מביא את הלשון, שכשם שאין אש ומים יכולים לשכון בכלי אחד, כך בלב המאמין אין יכולות לשכון יחד גם אהבת ה' וגם אהבת העולם הזה. אין הן יכולות לדור יחד, והאדם צריך להחליט מה הוא רוצה; ולכן, כל עוד ה"טוב טעם" והעונג שלו הם בעניינים חומריים וגשמיים, אין סיכוי שיהיה לו "טוב טעם" ועונג בעניינים שכליים, ובוודאי לא בעניינים אלוקיים.
לכן, כדי להצליח בלימוד ובהפנמה של עניינים שכליים ובוודאי אלוקיים, על האדם קודם כל לעקור את ה"טוב טעם" בענייני העולם, ולאחר מכן לעבוד על עצמו שיהיה לו "טוב טעם" וחשק בעניינים מרוממים יותר. בלא זה אין כל יכולת להתקדם בנושא זה. הוא קורא לזה באותו לשון הכתוב בתניא בפרק מ"ב — "יגיעת בשר" ו"יגיעת נפש". שם בתניא כתב הרבי הריי"צ בדיוק אותו לשון, שכדי לקשר את נפשנו בקדוש-ברוך-הוא — מאחר שנפשנו נמצאת בגוף — נדרשת יגיעה רבה ועצומה.
הראשונה היא "יגיעת בשר". מהי יגיעת בשר? בתניא נאמר שאדם צריך "לבטש" את הגוף, דהיינו להסיר ממנו את התענוג וה"טוב טעם" בענייני העולם. והשנייה היא "יגיעת נפש", דהיינו שתהיה לו היכולת לרכז ולהתבונן בעניינים אלוקיים. זהו הלשון בתניא בפרק מ"ב, וזה הרעיון המופיע בפתגם היומי, שהרבי לוקחו מאותו מכתב.
נקרא את הלשון: "ראשית ההכנה להתעסקות בשכלים עיוניים" — מהי ההכנה הראשונה כדי שיהיה האדם ראוי בכלל להתעסק בשכל עיוני — "ובשכל אלקי בפרט", ובמיוחד כשמדובר בשכל אלוקי, על אחת כמה וכמה. התנאי הראשון הוא "א) יגיעת בשר", והוא מסביר מהי: "להסיר הטוב טעם מעניני העולם" — את ה"טוב טעם" שיש לאדם מענייני העולם עליו להסיר מעצמו. והדבר הנוסף שעליו לעשות הוא "ב) יגיעת נפש", והוא: "לעורר הטוב טעם במושכלות בכלל ובעניני אלקות בפרט". דהיינו, כל עבודת האדם היא ב"טוב טעם" — במה יש לו עונג: תחילה בבחינת "סור מרע", להסיר את ה"טוב טעם" בענייני העולם; ומצד שני בבחינת "עשה טוב", שיהיה לו "טוב טעם" במושכלות ובענייני אלוקות.
ואפשר לומר שמקור הדבר בכתבי הקבלה, על פי המובא על רבי זירא, שכשרצה לעבור מלימוד התלמוד הבבלי ללימוד הירושלמי — ששניהם תורה — היה צריך לצום, לפי הגרסאות, ארבעים תעניות או מאה תעניות, כדי לשכוח את צורת הלימוד ושיטת הבבלי, שיוכל לקלוט את התלמוד הירושלמי; כלומר, הדבר מפריע לו. או, כמו שאומרים, שנשמה העולה מהעולם הזה לעולם העליון חייבת לעבור ב"נהר דינור", לשכוח את "חיזו דהאי עלמא", שאם לא כן אין היא יכולה לקלוט את האור שלמעלה. אותו רעיון הוא אומר כאן: בתוך החיים בעולם אין אפשרות להתעסק בעניינים עמוקים או אלוקיים בלא ההתנתקות ממה שמפריע בענייני העולם.
נסיים בהקשר של פתגם זה למהלך בספרי הרמב"ם. אנו נמצאים כעת בפתגמים התואמים לספר קדושה, וראינו אתמול את הפתגם התואם לנושא הכללי של הלכות איסורי ביאה, שהן ההלכות הראשונות בספר קדושה. הפתגם היומי תואם ממש להלכות האחרונות — אולי האחרונה או השתיים האחרונות — שבהלכות איסורי ביאה, ההלכות המסכמות את הלכות איסורי ביאה.
שם אומר הרמב"ם, ונקרא קטע מלשונו: "ראוי לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה... ויתרחק מן השחוק ומן השכרות... ויעסוק להרחיב דעתו בחכמה". אומר הרמב"ם, שאם אדם רוצה להיות מונח בעניינים אלוקיים, עליו לנתק את עצמו מכל אותם עניינים של שחוק והוללות הגורמים לו ירידה, ורק כך יוכל להתחבר ולהרחיב דעתו בחוכמה. וזה ממש תוכן הפתגם היומי ב"היום-יום".