"חדר" השבעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני ג' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תרומה, יום שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד וכולל פרק כ"ב.
תניא, בהמשך פרק כ"ז, מהמילה "ואדרבה". מסיימים את השיעור בדף ל"ד במילים "עדיין כנ"ל".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בג' טבת תרצ"ח. אתן מעט רקע על המכתב המעניין. הוא מופנה להנהלת אגודה בשם "אגודת טהרת בנות ישראל" בווינה, שהפנו לרבי שאלה: יש נשים הנוהגות בזמן נידתן בהרחקות וכו', אך שואלות מדוע צריך לטבול במקווה דווקא; ולדבריהן, אם יסבירו להן זאת על פי השכל — יטבלו אף במקווה, שכן הן מבקשות להבין את הרעיון. והאגודה סבורה שאם אכן יֵדעו את פשר הדבר, ישמרו עליו.
הם שואלים אפוא את הרבי, ראשית: האם אכן יש להתאמץ ולהסביר להן זאת בהיגיון; ושנית: כיצד אפשר להסביר להן. הרבי הריי"צ עונה להם בהמשך המכתב ונותן להם יסודות למה שאפשר להסביר בעניין, אך קודם שהוא נוגע בשאלה עצמה, הוא מקדים בעניין מצוות אהבת ישראל.
הוא אומר שם שאהבת ישראל היא מצווה הנוהגת בכל מקום ובכל זמן: לשים לב למה שקורה לזולת — בין איש בין אישה, זקן או זקנה, בחור או בתולה, ילד או ילדה; ובין שהדבר נוגע לגוף ובין שהוא נוגע לנפש. כל הנוגע לזולת הוא בכלל מצוות אהבת ישראל, והיא חובה על כל אחד. ומביא כמה הוכחות לכך שזו מצווה חשובה מאוד — שהיא שער הכניסה לתפילה וכו'.
ואז הוא מביא ששמע מאביו, הרבי הרש"ב, ששמע מאביו, הרבי המהר"ש, ששמע בשם אדמו"ר הזקן — וכאן בא הפתגם היומי. אך לפני שנקרא את הפתגם, נוסיף קטע הכתוב בהמשך המכתב, שבו הוא מדבר על חשיבות עניין ההרחקות והטבילה במקווה.
הוא אומר, שיש בתורה הרבה מצוות והלכות רבות — מאות הלכות — המעידות עד כמה רוצה הקדוש-ברוך-הוא לשמור על גופו של היהודי. ומביא דוגמה: דיני מאכלות אסורות, חיי משפחה וכדומה, שכולם לשמירת גוף היהודי. הוכחה נוספת הוא מביא מן הכלל ש"חמירא סכנתא מאיסורא" — הסכנה חמורה מן האיסור; ולכן בדברים האסורים מוצאים לעתים מצבים שאפשר להתירם, אך דבר שבעייתו מפני סכנה — מחמירים בו הרבה יותר ואין מתירים אותו, מפני שהוא סכנת הגוף, החשובה מאוד.
ואז הוא אומר, שאיסור הנידה אינו רק איסור אלא גם סכנה. חוץ מהיותו איסור תורה, יש בו סכנה: הבנים והבנות הנולדים מחיי משפחה בלא טהרה ובלא טבילה — מלבד האיסור — על פי רוב הם, לדבריו, חולים ובעלי מום, בגוף או ברוח, בין בלידה בין לאחר זמן; יש בהם בעיה נפשית או גופנית. ולכן כמה צריך להשתדל באהבת ישראל ולהסביר את חשיבות העניין, שכן הדבר נוגע ללידת ילדים בריאים וכדומה. זה תוכן המכתב.
באמצע המכתב, כפי שציינתי, מובאת אמרתו של אדמו"ר הזקן. עתה נקרא את לשונה: "רבנו הזקן אמר: מצות אהבת ישראל היא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראהו" — מצוות אהבת ישראל מופנית ליהודי שנולד בעם ישראל, אף אם מעולם לא ראית אותו; כיוון שהוא יהודי, יש עליך מצווה לאהבו, בלא קשר אם אתה מכירו, אם ראית אותו, או אם יצמח לך ממנו דבר. ומכאן: "ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו" — אם יש יהודי חבר הנמצא במקום מגוריך, ודאי וּודאי שיש בו מצוות אהבת ישראל, בהיותו בן או בת עדתך.
לעתים דבר זה קשה יותר, שכן כאן אהבת ישראל מחייבת — צריך להסתדר עמו ולחיות עמו; ואילו כלפי אדם שאיננו מכיר, ואולי לא נפגוד אותו שוב, קל יותר לגדל אהבה, שכן הדבר פחות מחייב. על כן אומר אדמו"ר הזקן שהמצווה היא כלפי כל אחד — בין שמכירים אותו ובין שלא.
ידוע שביום קבלת הנשיאות בתשי"א, בדבריו של הרבי, הניח כמה יסודות, ואחד מהם היה עניין אהבת ישראל. הרבי אמר שיש שלושה דברים — אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל — שאי אפשר להפריד ביניהם; ויתרה מזו, אהבת ישראל היא שתביא לאהבת ה' ולאהבת התורה, ולאו דווקא להפך. שכן ייתכן שיש לך אהבת ה', אך אם אינה חזקה דיה, לא תגיע לאהבת ישראל. אהבת ישראל היא יסוד גדול מאוד.
לקישורו של הפתגם דווקא ליום זה, ג' אדר א', יש לכאורה קשר לשיעור היומי בחומש. יום זה הוא שני של פרשת תרומה, שבו מדובר על הכרובים, והתורה אומרת שהכרובים צריכים להיות "ופניהם איש אל אחיו". יש מפרשים — ובמיוחד ב"כלי יקר" — שרעיון זה, שהכרובים פניהם איש אל אחיו, מורה על השלום והרעות שצריכים לשרור בין יהודים, המתבטאים בשלום ובחיבור שבין הכרובים. יש לכך קשר תוכני.
וכעת, בהקשר לרצף ספרי משנה תורה לרמב"ם — כיצד הדבר מתיישב עם הפתגמים? אנו נמצאים בתחילת ספר קדושה, וכפי שראינו כבר בפתגם הקודם על כותרת ספר קדושה, כולל ספר זה את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. אם כן, הפתגם היומי תואם להלכות איסורי ביאה.
ראשית, אם יודעים את הרקע שבו נכתב המכתב — כולו נכתב בדיוק על נושא זה, לעורר יהודים על עניין איסורי ביאה. ומלבד זאת, ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה מדובר על הנולדים באיסורי ביאה, שיש להם גדרי הלכה וסטטוסים שונים, כגון ממזר וכיוצא בזה; ואף על פי כן, אם הוא יליד עם ישראל — נולד ליהודי — יש בו מצוות אהבת ישראל, כלשון האמרה "ליליד עם ישראל". בכל מצב שיהיה, תמיד צריך להיות עניין אהבת ישראל. זהו הקשר הכללי לנושא הלכות איסורי ביאה.