אנו ממשיכים בשלשלת היחס - השיעור החמישים ושמונה בתולדות חייו של הרבי, חלק שמונה עשר.
תשי"ט - ניגון "שמיל":
על שנת תשי"ט נכתבה נקודה אחת בלבד, ובה ממוצים כל עניינה ומהותה של השנה - כוחו של ניגון: הרבי לימד את הניגון "שמיל". כבשנים הקודמות, בליל שמחת תורה, לאחר ההקפות ולאחר סעודת יום טוב, נכנס הרבי לפנות בוקר ולימד את הניגון.
קודם שלימד את הניגון, הקדים הרבי ואמר שאת הניגון שמע מפי חסידים בליווי סיפור: כאשר התפשטה ממשלת רוסיה וביקשה לכבוש את ערי הקווקז, היה שם מושל גוי ושמו שמיל. קשה היה עד מאוד לכבשם, שכן ישבו על ההרים הגבוהים, ואף שלא היו מרובים באנשים, היה להם היתרון שישבו למעלה. לפיכך רימתה אותם הממשלה הרוסית, הבטיחה להם הטבות שונות וביקשה מהם לרדת; ולבסוף תפסו את שמיל, את המושל, והגלו אותו לעומק רוסיה.
מסופר עליו, שבהיותו שם בגלות הארוכה התעורר בגעגועים על המעמד שהיה לו פעם בהרים הגדולים לעומת מצבו עתה, והביע מעומק לבו את געגועיו ואת כאבו בניגון. זהו הניגון: חלקו הראשון מספר כמה טוב היה לו וכמה גרוע מצבו עכשיו, והוא מסתיים בתנועה של תקווה שסופו לשוב, והכול יבוא על מקומו בשלום.
ומה עניינו של ניגון זה? סיפר הרבי, שחסידים ששמעו את הניגון תרגמו אותו ואמרו שזה בדיוק מה שקורה לנשמה: הנשמה היתה למעלה, באיגרא רמא, וירדה למטה לתוך גוף. וכמה געגועים יש לה על המצב הטוב שהיתה בו, וכמה כואב לה מצבה עתה - אך היא מסיימת בתקווה שסוף סוף תתגבר על כל המניעות והעיכובים ויהיה לה רק טוב. זהו תוכנו הפנימי של ניגון "שמיל".
תש"ך - ניגון "רחמנא דעני":
אף שנת תש"ך נפתחת בניגון, כבשנים הקודמות: בשנה זו לימד הרבי את הניגון "רחמנא די אנא", ואף כאן היה זה בליל שמחת תורה לפנות בוקר. ניגון זה הוא מן הפיוטים הנאמרים בסליחות, ומי שהלחין אותו היה סבו של הרבי, הרב מאיר שלמה ינובסקי, רבה של ניקולייב ואביה של הרבנית חנה. הרבנית חנה, ששמעה את הניגון שלימד הרבי, אמרה: "נו, הרי זה ניגון של אבא".
בלמדו את הניגון אמר הרבי, שבתחילה מתאים לנגנו במתינות, ולאחר מכן במהירות ובשמחה יתרה - לפי שכך הוא תוכנו: בתחילתו תחנונים לקדוש-ברוך-הוא, ובסופו ביטחון גמור שבוודאי יענה הקדוש-ברוך-הוא את תפילותינו וייתן את הסליחה הראויה, ולכן מסתיים הוא בשמחה.
מתחיל לבאר את ספר "צוואת הריב"ש":
"הריב"ש" הוא ראשי תיבות "רבי ישראל בעל שם" - הבעל שם טוב. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בתניא, אין זו צוואה שלו כלל, שכן הבעל שם טוב לא כתב שום צוואה לפני הסתלקותו, אלא זהו ספר שנכתבו בו אמרותיו. ומוסיף אדמו"ר הזקן, שאף שלא כל מילה מדויקת שם, שכן הכותב לא תמיד ידע לסגנן את הדברים במדויק, מכל מקום התוכן הוא אמת לאמיתה.
באותה שנה, תש"ך, מלאו מאתיים שנה להסתלקות הבעל שם טוב. הרבי התייחס באותה שנה, ובעיקר בהתוועדויות תשרי והראשונות שלאחריהן, לקטעים הראשונים שבצוואת הריב"ש, וביאר את משמעותם בעבודת השם. בכלל, באותה שנה עשה הרבי פרסום רב והדגיש את שנת המאתיים לבעל שם טוב, והדבר התבטא גם בנקודה זו.
החלו שיעורי תניא ברדיו:
השיעורים מוגהים על ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א. על פי הוראת הרבי ובעידודו הרב, החל הרב וינברג ללמד שיעור שבועי בספר התניא ביידיש, ברדיו.
הרבי דיבר על כך בהתוועדות י"ב סיוון ואמר, שכאשר מפיצים חסידות ברדיו יש לדעת תחילה שכל הרדיו לא נברא אלא לשם כך - שיפיצו בו חסידות; שכן כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו, לכבודו בראו. עוד אמר, שהמעלה הגדולה שבהפצת חסידות ברדיו היא בשתיים: ראשית, שהדברים אינם נחלשים, אלא מגיעים למרחוק באותו תוקף שנאמרו בו - אם דיבר האדם בהתרגשות או בשמחה, שומעים אותו במרחקים העצומים ביותר באותה עוצמה עצמה; ושנית, שאין הדבר נוטל זמן - באותה שנייה שהוא אומר, באותה שנייה שומעים. הרי כוח עצום בהפצת החסידות.
הרב וינברג היה רושם את השיעורים מראש ומכניסם לרבי, והרבי הגיה אותם ותיקן בהם דברים. מכל אותן הגהות נוצרה הסדרה המוכרת לנו היום - "שיעורים בספר התניא", שהיא למעשה השכתוב של השיעורים שהגיה הרבי, אותם שיעורים שלימד הרב וינברג ברדיו החל מאותה שנה.
מתחילים להופיע תקליטי "ניחוח":
"ניחוח" הוא ראשי תיבות "ניגוני חסידי חב"ד". זהו ארגון שהקים הרבי הריי"צ, ובראשו עמד בעל מנגן ידוע, החסיד ר' שמואל זלמן. הרבי הריי"צ עודד מאוד שישמרו את הניגונים החסידיים ויכתבום, ואכן בתחילה יצא הדבר לאור כספר - "ספר הניגונים" - שבו נכתבו הניגונים בתווים בצורה מדויקת ביותר. לאחר עבודה רבה הצליחו לאסוף מאה שבעים וחמישה ניגונים, מדויקים ככל האפשר.
בשנת תש"ך עודד הרבי להתחיל ולהוציא תקליטים - באותם ימים תקליטים לפטיפון - של ניגוני חב"ד, "ניחוח", ובמשך השנים יצאו כארבעה עשר-חמישה עשר תקליטי ניגונים. "ניחוח" החל בשנה זו, תש"ך.
מאתיים שנה להסתלקות הבעל שם טוב:
כאמור, בשנה זו הדגיש הרבי את שנת המאתיים, ומכריז בדבר נתינת צדקה במספר מאתיים: לציון עניין המאתיים שנה, ייתן כל אחד צדקה במספר של מאתיים - החל ממאתיים סנט ועד סכומים גדולים של מאתיים - למטרת הפצת המעיינות חוצה.
ובקשר עם שנת המאתיים להסתלקות הבעל שם טוב, נוסע הרבי לבקר ביום א' לסדר, בחודש תמוז, במחנה הילדים "גן ישראל" - הקרוי על שם הבעל שם טוב, ישראל - ועורך שם התוועדות. כפי שסיפרנו, כבר נסע הרבי לקאמפ פעמיים, בתשי"ז ואף קודם לכן, וזוהי הפעם השלישית.
וכך היה: כשנכנס הרב מרדכי שם טוב ליחידות פרטית, אמר לו הרבי שברצונו לבקר בקאמפ עוד הפעם, שכן זו שנת המאתיים לבעל שם טוב. זו היתה אחת הנסיעות הבודדות שבהן יצא הרבי מן העיר. אף בפעם זו עצר בדרך לאמירת תפילת הדרך: הרבי יצא מן המכונית, נטל ידיים ואמר תפילת הדרך. הרב שמואל לויטין, שהיה נוכח, הציע לרבי שיטעם משהו ויברך קודם תפילת הדרך, שהרי יש עניין כזה, אך הרבי השיב שאין צורך, ואמר את תפילת הדרך בלא זה.
בביקורו בקאמפ, כבפעמים הקודמות, הסתובב הרבי בכל שטח המחנה ובחדרים, והיה מרוצה מאוד מן הסדר והניקיון. לאחר מכן נערכה שם התוועדות, שבה דיבר הרבי אף הוא על שנת המאתיים לבעל שם טוב - שהמחנה נקרא "גן ישראל" על שמו. לאחר מכן ביקר הרבי גם בקאמפ של הבנות, "קאמפ אמונה".
מייסד שיכון חב"ד בירושלים:
מיד לאחר חג השבועות, כפי שמזכיר הרבי בשיחות אותה שנה, נערכה הנחת אבן הפינה לשיכון חב"ד בירושלים. לאחר מכן הוקמו שם הבניינים, והדיירים הראשונים נכנסו רק לקראת ראש השנה של תשכ"ב; אך אבן הפינה הונחה בשנה זו, תשכ"א, לשיכון הקיים ברוך השם עד היום הזה.