"חדר" המאה ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שני ח' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח ועד בכלל. תניא, פרק ל"ו, השיעור מתחיל מהמילים "והנה תכלית" ומסתיים בעמוד מ"ו במילה "במציאות".
הפתגם היומי נלקח ממכתב מעניין מאוד — מומלץ מאוד לקרוא את המכתב בשלמותו במקורו — שכתב הרבי הריי"צ ביום זה (ח' אדר תרפ"ט). זהו מכתב ארוך לחסיד שסיפר לרבי על חותנו שנפטר. הרבי כותב באריכות על יהודים מהדור הקודם, ועל כך שאין בימינו אנשים כאלה, אפילו כמו אלה שבדור הקודם נחשבו אנשים פשוטים ממש.
יש שם ביטוי מעניין; הוא אומר: "אפילו עלה וחציר של הדור הקודם" — לא רק עלה, לא רק ענף מן האילן — "יותר טוב מאגסים, שקדים ורימונים של הדור הזה, ומי יודע מה יהיה בדור הבא?". גם על האובדן הגדול של אדם מדור קודם — לאחר שהוא מתאר את התמימות שלהם, שלא חיפשו דבר מלבד לעשות את עבודת השם בלא תארים וכו' — הוא מסיים ואומר לנמען: אדם המקונן על כאבו, מה יכול לנחמו? פתגם שכתב לו פעם אביו, ואז הוא מביא את הפתגם.
מעניין להשלים: במכתב אחר מתייחס הרבי הריי"צ לאותו פתגם שכתב לו אביו, ומוסיף תיאור. הוא אומר שכאשר הרבי הרש"ב היה נוסע לחוץ-לארץ בענייני בריאות או לאזכרות — שכן בדרך כלל גרו יחד בליובאוויטש — היה כותב לו מכתבים, ובהם כתב בעיקר בענייני הדרכה: מה שנוגע להנהגת הישיבה, להנהגת החסידים, ועצות שקיבל מאבותיו רבותינו בעבודת השם. והוא אומר: "זכיתי לרוב טוב במכתבים האלה".
אחד ממכתבים אלה הוא הפתגם היומי. "אדוני אבי מורי ורבי", כלומר הרבי הרש"ב, כותב לרבי הריי"צ באחד ממכתביו: "טובה פעולה אחת מאלף הנחות". כלומר, יש שאדם נאנח ונאנח על כל מיני בעיות; אלף אנחות אין להן ערך לעומת פעולה אחת טובה שנעשית למעשה. פעולה אחת טובה מן הכול.
ואז הוא מסיים ואומר לאותו יהודי: "אלוקינו חי ותורה ומצוות נצחיים המה, עזוב את האנחה" — אל תשקע באנחות על מה שהיה, על מה שנחסר ומה שחסר. "שקוט בעבודה בפועל" — על האדם לשקוד בעבודת השם, בעבודה בפועל, "ויוחנך האלוקים" — ואז הקדוש-ברוך-הוא ייתן לך חן ועוצמה, והכול יהיה כראוי.
באחד המכתבים מתייחס הרבי הריי"צ לפתגם זה ואומר: "שמעתי את זה מפי קודשו" — מפי קודשו של אביו שמעתי פעם כיצד הוא אומר זאת, ואני חי את זה כאילו עתה. כלומר, לא רק שכתב לו זאת, אלא גם אמר לו זאת בעל-פה והוא שמע זאת ממנו.
במכתבי הרבי ובהנהגותיו אנו רואים מאות פעמים שהרבי מעורר יהודים למעשה בפועל, לעשות ולא לשקוע בענייני אנחות. כמו בשיחה הידועה שבה מסביר הרבי מדוע יוסף לא בכה על חורבן המשכן שבחלקו, ובנימין לא בכה על חורבן בתי המקדש שבחלקו, אלא כל אחד בכה על השני — התעלם מעצמך, אל תבכה ואל תאנח, אלא עשה ובנה את הדברים. דבר שאינך יכול לתקן — אין ברירה; אך דבר הנוגע אליך — ודאי שעליך לעשותו. זו הנקודה העיקרית.
בהקשר לפתגם אנו מתקדמים במהלך של היד החזקה לרמב"ם. בימים אלה אנו נמצאים בספר זרעים. ראינו את ההקשר הכללי של ספר זרעים: הלכותיו מתחילות בהלכות כלאיים, ואחר כך הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, מעשר שני ונטע רבעי וכו'. הפתגם היומי יכול להיות קשור, ברמז, להלכות השניות בספר זרעים — הלכות מתנות עניים.
מהו כל הרעיון של מתנות עניים? יש עניים; מה מצב חייהם? האם הם נאנחים כל הזמן? ומה אומרת מצוות מתנות עניים? עשה פעולה אחת, תן לו נתינה, תן לו מתנה — הרי "טובה פעולה אחת מאלף הנחות". פעולה אחת טובה יותר. זהו בעצם עניינן של הלכות מתנות עניים: כיצד להתמודד עם האנחות. אלא שההבדל הוא ששם מדובר באנחות של מישהו אחר, וכאן באנחות של עצמך; אך הרעיון אחד — פעולה אחת טובה מאלף הנחות, וזאת רואים גם ברעיון של הלכות מתנות עניים.