"חדר" המאה ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ט' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת ויקרא, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, בט' בחודש, אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל. תניא, באמצע פרק ל"ו, מהמילים "ולזה נתן" עד עמוד מ"ו, המסתיים במילים "מעריזן".
לפתגם היומי שני חלקים: החלק הראשון עוסק בצורת ההגייה של קטע מסוים בברכות הנהנין, והחלק השני הוא פתגם ובו מסר מעשי מעניין, הקשור — כפי שנראה עוד מעט — גם לתאריך שבו מופיע הפתגם.
נתחיל בחלק הראשון, בענייני ניקוד. ישנם מדקדקים ידועים שכתבו ספרי דקדוק, ואנו עוסקים כעת בשניים מהם. הראשון, שראשי התיבות של כינויו הם ארז"ו, מכונה "ז"ל מנהנה", והוא הוציא ספר בשם "שערי תפילה" בענייני דקדוק ותפילה. לעומתו, מי שיצא כנגד אותו ספר, להתקיף אותו בכל מיני עניינים ולחלוק עליו בתקיפות, היה רבי יעקב עמדין, המכונה "היעב"ץ", שהוציא ספר על הארז"ו בשם "לוח ארש" — שכל מטרתו הייתה כנגד הספר "שערי תפילה" של הארז"ו. המילה "ארש" היא מלשון דיבור, כלשון "הרשת שפתנו".
על כל פנים, הוויכוח שהם דנים בו הוא בקטע מתוך תפילת הימים הנוראים, שם אנו אומרים "ואימתך על כל מה שבראת". יש ביניהם מחלוקת גדולה כיצד לנקד את המילה "כל" — האם בחולם או בקמץ. דהיינו, בהגייה אשכנזית בולטת יותר: האם אומרים "ואימתך על כּוֹל מה שבראת", או "ואימתך על כָּל מה שבראת". הארז"ו, "ז"ל מנהנה", אומר שמנקדים בחולם, ואילו היעב"ץ טוען שמנקדים בקמץ.
מעניין מאוד לראות את ניסוחיו של היעב"ץ נגד הארז"ו בעניין זה במיוחד; הוא דוחה אותו בתקיפות רבה, גם בסברות וגם בביטויים. הוא אומר עליו שהוא "חולם חלום" באמרו שזה בחולם, ומדבר בסגנון של לשון-נופל-על-לשון על הוויכוח שביניהם.
כאמור, הדברים אמורים ביחס לקטע שבתפילת יום הכיפורים, ואילו כאן מדובר על ברכת "בורא נפשות רבות", שגם בה מופיע הביטוי "על כל מה שבראת". אם כן, אותו ויכוח קיים גם כאן, והמסקנה המובאת בפתגם היא שיש לנקד כדעת הארז"ו. וכידוע, כתב אדמו"ר הזקן בסידור דברים רבים והכריע כמותו, וגם כאן מכריעים כדעתו.
כעת נקרא את לשון הפתגם: בברכת "בורא נפשות" אומרים "על כל מה שבראת", דהיינו המילה "כל" באל"ף חטופה ובחולם, ולא בקמץ. זהו החלק הראשון של הפתגם, המתייחס לאופן ההגייה הנכון. כפי שרואים בספריהם, לוויכוח יש גם משמעות בתוכן — האם עוצרים במילה "כל", כלומר "סיימתי את העניין" ו"מה שבראת" הוא נושא המשך נפרד, או שהדברים מחוברים; הניקוד משנה את המשמעות. יש לעיין בפנים בלשונם כדי לראות כיצד הם אומרים זאת. הספרים שמצאתי מהם הם בהדפסות עתיקות מאוד, באותיות שבורות מאוד, וקשה מאוד לקרוא ברצף ולהבין את כל הדיוקים; בכללות זה מה שראיתי שם.
כעת נעבור לחלקו השני של הפתגם. פתגם זה כבר היה לנו לפני ארבעה ימים, בה' אדר שני, ונלקח מאותו מכתב של הרבי הריי"צ. המכתב נכתב לתמים שביקש מהרבי כיצד יוכל להיות מקושר אליו.
וכך כותב לו הרבי: "גודל התשוקה להתקשרות" — התשוקה הגדולה שיש לך להיות מקושר אליי, ניתן להשביע. ומתי אפשר להשביע אותה? רק במאמרי החסידות שאומר הרב וכותב. את גודל התשוקה ניתן להשביע רק על ידי לימוד המאמרים. במכתב עצמו נכתב בגוף ראשון, שהרבי הריי"צ אומר על עצמו "רק במאמרי החסידות שאני אומר וכותב", ואילו הרבי, כשהעתיק זאת, כתב בגוף שלישי: "שאומר הרב וכותב". אך הכוונה היא ללמוד את מאמריו של הרבי, וזה מה שמשביע את התשוקה. שכן בראיית פנים בלבד לא סגי; ראיית פניו של הרבי היא עונג עצום, אך אין די בכך — צריך גם ללמוד את מאמריו.
ולעניין זה שייכות מעניינת לתאריך, שכן בתאריך זה, ט' אדר שני שנת ת"ש, שלוש שנים לפני הוצאת ה"היום-יום", הגיע הרבי הריי"צ לארצות הברית. החסידים יכלו לראות את פניו — חלקם בפעם הראשונה, וחלקם לאחר שנים רבות. לפיכך, בהתאם לתאריך זה, מתאים לומר שראיית הפנים לבדה אינה מספיקה, ולשם התקשרות יש ללמוד את מאמרי החסידות.
בעניין זה יש מכתב שכותב הרבי להנהלת ישיבות תומכי תמימים בלוד, בנוגע לשאלה אילו מאמרי חסידות ללמוד עם הבחורים. הוא אומר להם, שבוודאי יש ללמוד את מאמריהם של כל רבותינו נשיאינו, אך מצד ההתקשרות צריך שיהיה לימוד תורת הנשיא — יש ללמוד את מאמריו של הרבי; שכן ההתקשרות בדורנו, של כל חסיד בדורו ובזמנו, צריכה להיות למאמריו של נשיא הדור שלו.
ובמכתב אחר כותב הרבי: "מוכרח הלימוד לעיתים קבועים להיות דווקא בתורת הנשיא", ובפרט בזמנים מסוימים יש ללמוד במיוחד את מאמרי נשיא הדור. וממשיך: "או בתור הקדמה לכל עניין באמירת מאמר כללי" — כשמגיע עניין כללי ורוצים ללמוד לרגל תאריך מסוים, יש ללמוד תחילה את מאמריו של הרבי; "ובכלל בזמנים כלליים" — כשמגיעים ימים מיוחדים, תמיד יש לזכור שזהו הנושא שעליו צריך להיות עיקר הדגש אצל חסיד הרוצה להיות מקושר לרבי.
ולסיום, נקשר את העניינים למהלך ספר הרמב"ם, ה"יד החזקה". בפתגמי הימים האחרונים אנו נמצאים בספר הפלאה, בהלכות מתנות עניים, כפי שראינו בכמה מהפתגמים הקודמים. אפשר לקשר גם את הפתגם היומי להלכות מתנות עניים: הרי מהו עניינו של העני? העני רעב, ויש להשביעו על ידי המתנות שציווה הקדוש-ברוך-הוא לתת לו. שם מדובר בעני הרעב ברעבון גשמי, שיש לתת לו את הדבר שישביעו; ואילו כאן מדובר במי שרעב באופן רוחני. וכיצד משביעים אותו? כיצד נותנים "מתנות עניים" לאדם עני ורעב להתקשרות? על ידי שילמד את מאמרי החסידות שאומר הרבי.