"חדר" המאה ושבעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ז' אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים כאן ספר חדש — ויקרא; יום ראשון, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, ז' בחודש, מפרק ל"ט עד פרק מ"ג ועד בכלל. תניא, מתחילים פרק חדש, פרק ל"ו, מתחילת הפרק — מהמילה "והנה", והשיעור היומי מסתיים בעמוד תשעים במילים "ואפסיות".
הפתגם היומי לקוח משיחה של הרבי הריי"צ בליל שמחת-תורה שנת תרצ"א. זהו חלק מרצף של פתגמים רבים, המובאים ב"היום-יום" בכמה וכמה מקומות, בעניין שאדם צריך בכל מקום שהוא נמצא — ברחוב, בעסק, ברכבת ובכל מצב — שיהיו לו תמיד דברי תורה במחשבה ובדיבור, ולעתים אף מפורט שיהיה זה פסוק חומש או תהילים וכדומה. סביב עניינים אלו סובב גם הפתגם היומי. המקור ביידיש, ובתרגום:
"מען גייט אין דרך" — כשהולכים ברחוב צריך לחשוב דברי תורה, בין במחשבה בין בדיבור. תחילה אומר הרבי שצריך לחשוב, ומיד מוסיף שלעתים יכול הדבר להיות רק במחשבה, ואם אפשר — שיהיה גם בדיבור. ובמה תלוי אם יהיה במחשבה או בדיבור? "דאך פון דעם ציבור מען גייט זאל מען פידים ריידן דברי תורה" — הדבר תלוי אם המקום שבו אתה נמצא הוא מקום שעל-פי ההלכה מותר להוציא בו דברי תורה בפה. יש מקומות מטונפים וכדומה, שעל-פי השולחן-ערוך אסור לומר בהם דברי תורה בפה, ובאותו מקום — רק במחשבה; ויש מקומות שגם במחשבה הדבר בעייתי.
"אבער מען גייט" — אבל אם אדם הולך ברחוב ואינו עוסק בשעת מעשה בדברי תורה, במחשבה או בדיבור, הרי האבן שעליה הוא דורך מדברת אליו. ומה אומרת לו האבן בהליכתו? הכוונה היא ל"גולם", והיא מרעישה עליו: מה אתה דורך עליי? במה אתה גבוה ממני?
במקור שבו הדבר כתוב ישנה אף תוספת של משפט או שניים, חריפים יותר, שהרבי השמיטם בציטוב: שהאבן אומרת לו לא רק "מה אתה דורך עליי?", אלא אף "מי אתה בכלל?", ולבסוף "למה שאני לא אדרוך עליך?". משפטים אלו היה הרבי הריי"צ אומר בשיחה, אך הרבי השמיטם.
יש שם גם תוספת בשיחה של הרבי הריי"צ, שאם הולכים ברחוב ואין חושבים דברי תורה — מעכבים את הגאולה, חס ושלום; ואם הולכים ברחוב וחושבים דברי תורה — מקרבים את הגאולה. זהו המשך דבריו של הרבי הריי"צ שם.
ומעניין, שקדם לזה פתגם [בכ"ז מרחשוון א'] שגם היה על דרך הפתגם היומי, אלא ששם לא דובר על כך שהאבן צועקת, אלא שהאבנים והקרקע ממתינות אלפי שנים שיעבור עליהן מישהו ויחשוב עליהן דברי תורה — ואם כן, למה לפספס את ההזדמנות? כך היה בפתגם שעל דרך זה בכ"ז מרחשוון א'.
והקשר בין הפתגם היומי ליום זה — אולי יש לומר שהוא קשור לתחילת פרק ל"ו בתניא, שאותו מתחילים ללמוד ביום הזה. פרק ל"ו הוא אחד הפרקים היסודיים, שבו מדבר אדמו"ר הזקן על כך שנתאווה הקדוש-ברוך-הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים — בתחתון ביותר, במקום החשוך ביותר, ולהחדיר בו אלוקות; זוהי מטרתנו. וזהו כל הנושא של הפתגם: ההולך על האבן הגשמית וברחוב, צריכה הליכתו להיות מתוך מחשבה או דיבור של דברי תורה. זו המטרה, ולשם כך בכלל נבראה האבן; שאם לא כן, אומרת האבן: מה מהלכך שאתה נמצא ודורך עליי? זהו המסר החריף, הפשוט והמחייב שבפתגם היומי.
ונסיים בעניין הקשר למהלך ה"יד החזקה" להרמב"ם. אנו נמצאים ברמזי הפתגמים לספר "זרעים", וכבר היה לנו פתגם שנרמז בהלכות כלאיים. אפשר לומר שגם לפתגם היומי יש רמז להלכות כלאיים, שכן הצד השווה בין הלכות כלאיים לפתגם היומי הוא, שבשניהם מדובר ביחסו של האדם אל האדמה שמתחתיו: בהלכות כלאיים — מה אסור ומה מותר לזרוע באדמה, ובפתגם היומי — כיצד צריך אדם לדרוך על האדמה. בכך אפשר לרמז את הקשר להלכות כלאיים.