פתיחה: מסיום הפסח אל המלחמה האחרונה
פרק ל"ה נפתח בפסח הגדול שעשה יאשיהו, פסח שלא נעשה כמותו בישראל מימי שמואל הנביא, ונחתם בנפילתו של אותו מלך צדיק במלחמה מיותרת בבקעת מגידו. בחלק זה נעסוק בחלקו האחרון של הפרק: יציאתו של יאשיהו לקראת פרעה נכה, סירובו לתת לו לעבור בארצו, פציעתו, מותו, והקינה שקונן עליו ירמיהו הנביא.
בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה׃
"אחרי כל זאת" - ולא נעשה לו נס
אַחֲרֵי כׇל־זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת־הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל־פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ׃
המיוחס לרש"י מבאר שהכתוב כאן בא כמקונן: בואו וראו שלא זכה יאשיהו שייעשה לו נס כמו שנעשה לחזקיהו. אצל חזקיהו נאמר "אחרי הדברים והאמת" בא סנחריב עליו, ונעשה לו נס, ומאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות מתו בשערי ירושלים. גם יאשיהו הכין את בית המקדש לעבודת ה', טיהר אותו ועשה את הפסח - ובכל זאת לא זכה לנס דומה.
מהו העניין? פרעה נכה ביקש לעלות להילחם בכרכמיש על נהר פרת, כלומר כנגד מלך אשור. מצרים נמצאת בדרומה של ארץ ישראל ונהר פרת בצפונה, ואין דרך להגיע לשם אלא בחציית ארץ ישראל. לפיכך ביקש רשות מיאשיהו מלך יהודה לעבור בארצו.
למה נקרא שמו "נכה"
נכו, הוא "פרעה נכה" המוזכר במקום אחר, נקרא כך משום שנכה רגליים היה. וכן תרגם יונתן: "פרעה חגירא". "נכה" הוא מלשון מוכה - קיבל מכה ברגלו. ו"חגירא" אף הוא לשון מכה, כלשון "חגירת הציפורן": כשבודקים סכין מחפשים שלא יהיה בה פגם כחגירת הציפורן, שהציפורן כמו מקבלת מכה ונתקעת. עניינו של השורש - מכה או שבירה.
המדרש: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי"
המדרש באיכה רבה פרשה א' שואל על הפסוק "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - מי אמרו? יאשיהו אמרו. הדא הוא דכתיב: "אחרי כל זאת אשר הכין יאשיהו את הבית עלה פרעה נכה מלך מצרים להילחם בכרכמיש על פרת" - בקרקיסיון דפרת, שם מקום - "ויצא לקראתו יאשיהו... וישלח אליו מלאכים לאמור מה לי ולך מלך יהודה... ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להילחם בו התחפש ולא שמע אל דברי נכה". ומי אמר לו "חדל לך מאלוהים אשר עמי ואל ישחיתך", מהו "מפי אלוהים"? זה ירמיהו הנביא. אמר לו ירמיהו: ישעיהו רבי אמר "וסכסכתי מצרים במצרים". אמר לו יאשיהו: משה רבה דרבך אמר "וחרב לא תעבור בארצכם", ואפילו חרב של שלום. נשוב אל הדברים בפנים הכתובים.
שליחות פרעה נכה אל יאשיהו
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה־לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא־עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל־בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל־לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר־עִמִּי וְאַל־יַשְׁחִיתֶךָ׃
"מלאכים" - שליחים. "מה לי ולך מלך יהודה" - למה אתה מכין את צבאך למלחמה כנגדי? "לא עליך אתה היום" - אין מסעי היום מכוון נגדך, "כי אל בית מלחמתי" - יש לי מלחמה קודמת עם אחר, והוא מלך אשור.
בפסוק מופיע שם אלוקים פעמיים, ונחלקו בו חז"ל, כמו שמביא הרד"ק: יש אומרים ששניהם קודש. לפי זה "ואלוהים אמר לבהלני" - ה' אמר לזרזני למלחמה הזאת. וכפי שמבאר המלבי"ם: "לבהלני" - ציווה עלי שאמהר למלחמה זו, כלשון "ויבהילו להביא את המן". כלומר: אינך צריך לחשוש שאכבוש גם את ארצך, שהרי אני מצווה למהר לדרכי, ואני רץ בבהילות להילחם במי שעימו מלחמתי. ומאחר שאין המלחמה כנגדך, אין לך לצאת כנגדי. ועל כן "חדל לך מאלוהים אשר עמי" - אם תצא עתה להילחם בי, נמצאת יוצא כנגד הקדוש ברוך הוא המסייע לי.
ושואל הרד"ק: על סמך מה אמר פרעה נכה דברים אלו? ומשיב: אפשר שמפי ירמיהו הנביא נאמר לו שעליו להילחם בכרכמיש, ובעודו שם נלחם בכרכמיש על פרת, לקח ה' את נקמת יאשיהו ממנו, שבא עליו נבוכדנצר. והוא שנתנבא ירמיהו למצרים "על חיל פרעה נכה מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמיש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל", ונאמר שם "והיום ההוא לה' צבאות יום נקמה להינקם מצריו" - וזוהי נקמת יאשיהו המלך. נמצא שפרעה נכה נשלח אמנם אל נהר פרת, אלא שלא הבין שהגעתו לשם היא כדי לקבל שם את מכתו על שהכה את יאשיהו מלך ישראל.
"כי להילחם בו התחפש"
וְלֹא־הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם־בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל־דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ׃
"ולא הסב יאשיהו פניו ממנו" - לא הסכים להסב פניו ולתת לו לעבור, אלא הפנה פניו אליו להילחם בו ולא לתת לו מעבר.
"התחפש" - כמו שמבאר המצודת ציון: לבש בגדים משונים מן הבגדים שרגיל בהם, כלשון "התחפש ובוא במלחמה" שנאמר באחאב. ולמה התחפש אחאב? משום שנביא ה' אמר שהעם כולו יחזור בשלום ורק המלך ימות במלחמה; הבין אחאב שמחפשים דווקא אותו, ובפרט שהארמים שמעו מן הסתם את הנבואה וילכו על ראשו - ולכן התחפש, ובכל זאת איש מורה בקשת לתומו הרג אותו. ומצאנו התחפשות גם באשתו של ירבעם: כשחלה בנו ורצה לדעת מה יהיה, שלח את אשתו שתתחפש ותבוא לפני הנביא - ואף שהנביא זיהה אותה, שהרי נביא אינו צריך ראייה כדי לזהות, מכל מקום היה שם עניין של התחפשות.
אולם המלבי"ם מבאר כאן אחרת לגמרי: "כי להילחם בו התחפש" מוסב על פרעה נכה. יאשיהו לא הסב פניו ממנו משום שסבר שפרעה נכה מתחפש כדי להילחם בו; כל הסיפור של מלחמה בכרכמיש אינו אלא תחפושת, ובאמת יעבור לכאן, יגיע אל מרכז הארץ, ומשם יתחיל להכות בכולנו מבפנים. ולכן "לא שמע אל דברי נכה מפי אלוהים" - לא האמין לדבריו שאין הוא המטרה היום; הדברים לא התקבלו על אוזנו, ולא קיבל את התירוץ הזה, אלא חשב שאף הוא חלק מן העורמה וההתחפשות.
"ויורו היורים למלך יאשיהו"
וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד׃
"ויורו היורים" - היורים בקשת ירו חיצים במלך יאשיהו. ומששה נחלש ביקש: "העבירוני כי החליתי מאוד" - כבר קשה עלי לרכוב על המרכבה, העבירוני ממנה.
וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן־הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיָּמׇת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכׇל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם מִתְאַבְּלִים עַל־יֹאשִׁיָּהוּ׃
"רכב המשנה" - מבאר המיוחס לרש"י שלמלכים היו שתי מרכבות: הראשונה עיקר, והשנייה מרכבה נלווית. הראשונה הייתה כנראה המרכבה המלחמתית, והשנייה זו שבה יכול היה לנוח. דרכן של מרכבות מלחמה באותם ימים היה בנוי על שני גלגלים, והנוסע עומד מאחור על מקום מעמד, כשהגלגלים מחוברים בשני מוטות אל הסוס הרץ מלפנים - כפי שרואים בציורי המלחמות של אותן תקופות. מרכבה כזו מגיעה בקלות לכל מקום, אבל מי שקשה לו לעמוד אינו יכול לשבת בה; צריך להעבירו למרכבה המיועדת לישיבה, מרכבה בעלת ארבעה גלגלים. זו הייתה כנראה רכב המשנה, המרכבה המשנית שבה היה נח בעת הצורך. ומחמת פגיעת החיצים מת, ונקבר בקברות אבותיו, וכל יהודה וירושלים מתאבלים עליו.
קינת ירמיהו - "איכה יועם זהב"
וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל־יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כׇל־הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל־יֹאשִׁיָּהוּ עַד־הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל־יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל־הַקִּינוֹת׃
אומר המלבי"ם: "ויאמרו" - הקינה שאמר ירמיהו על יאשיהו, אותה אמרו אחר כך כל השרים והשרות, ועד היום היא משתיירת בין הקינות שבמגילת איכה. זו הקינה "איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש" וגו', שבה נאמר "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם".
המיוחס לרש"י מיישב את הלשון "שרים ושרות", שלכאורה צורמת כשמדובר בהספד: אין להתפלא, שכן לשון שירה ומשוררים שייכת גם בקינה, לפי שהיו משוררים אותה כולם כאחד. ובאמת בלוויות של אותם זמנים היו מביאים אף חלילים - לא כניגוני חתונות, אלא מנגינות נוגות, מנגינות של קינה ושל צער ובכי, אך מכל מקום היה שם ליווי של כלי נגינה. בימינו יש שמתחילים לחזור לכיוון זה, שעושים לוויה ושרים בה שירי רגש; מעיקר הדין לא שמענו כך מאבותינו, אבל צריך לדעת שבמקור כך היה. אף כאן היו משוררים או מקוננים.
ועל יומו של יאשיהו התנבא עמוס: "והבאתי את השמש בצהריים והחשכתי לארץ ביום אור" - שמת בן שלושים ותשע שנים, בחצי ימיו, שהרי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ועוד נאמר בעמוס: "והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה, ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר". וזהו "ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם" - כל יהודה וירושלים היו מתאבלים עליו.
"ויתנום לחוק" - מבאר המיוחס לרש"י: כשהיה מזדמן להם מאורע של בכייה והיו מקוננים ובוכים עליו, היו מזכירים גם את הצער הזה. כלומר הבכייה על מותו של יאשיהו נקבעה לחוק קבוע. ודוגמתו אנו מוצאים בתשעה באב, שמזכירים קינות על ההרוגים בגזירות שאירעו. וכלשון הכתוב "ותהי חוק בישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעה ימים בשנה" - שעשו את הדבר כמנהג קבוע. "והינם כתובים על הקינות" - הוא ספר הקינות הפותח ב"איכה יועם זהב".
"דבריו הראשונים והאחרונים"
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהֹוָה׃ וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה׃
"הראשונים והאחרונים" אפשר לבאר גם כאן כדרך שראינו למעלה: לפי שהיה עניין שבו נהג כדבר ה', והיה עניין שבו לא נהג על פי התורה, לכן מזכיר הכתוב ראשונים ואחרונים. העניין שבו נהג כדבר ה' - כל מה שראינו, שטיהר את בית המקדש, ביער את העבודה זרה ועשה את הפסח. ומה שלא עשה כהוגן וכראוי - שסירב לכניסתו של פרעה מלך מצרים.
המשך המדרש: מה הסתתר מאחורי הדלתות
נשלים את המדרש שהתחלנו בו. "ולא שמע אל דברי נכה מפי האלוהים" - היכן נמסרו הדברים? על ידי ירמיהו. אמר לו ירמיהו: ישעיהו רבי אמר "וסכסכתי מצרים במצרים", כלומר שהקדוש ברוך הוא מסכסך את הגויים אלו באלו; ואף שכאן מדובר במצרים עם אשור, העניין הוא סכסוך הגויים ביניהם. יאשיהו התנגד ולא קיבל את הדברים. אמר לו: "משה רבה דרבך" - אתה מביא לי ממה שאמר הרב של ישעיהו, ואני מביא לך ממה שאמר משה רבנו, שהוא רבם של כל ישראל: "וחרב לא תעבור בארצכם". ודייק: הרי כבר נאמר "ונתתי שלום בארץ", ואם יש שלום בארץ ודאי אין חרב - אלא אפילו חרב של שלום לא תעבור. ואם כן, אנו הגונים וראויים, ואין ראוי שתעבור כאן חרב.
ומדוע בכל זאת הייתה נפילה? "ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים עבודה זרה". ליצני הדור מה היו עושים? חצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו. והיה יאשיהו משלח שני תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם - כמין משגיחים, לוודא שאין לאיש עבודה זרה בביתו, ומיד שהיו רואים היו מנתצים ושוברים. והיו נכנסים ולא מוצאים כלום. וכשהיו יוצאים, היה בעל הבית אומר להם: רק סגרו את הדלת אחריכם. וכשסגרו, "והנה קמה עבודתו הזרה וגם ניצבה" - שהרי הצורה הייתה חקוקה מבפנים על שתי כנפות הדלת; בשעה שהדלתות פתוחות אל הקיר היא מוסתרת, וכשנסגרות שוב נראית הצורה מבפנים. "ואבו נפקון להון וסגרין תרעיא מבתריהון, והיה משתכח קיימא מן גו" - נמצאת העבודה הזרה עומדת בפנים.
ומה כתיב שם? "ויורו המורים למלך יאשיהו". רבי מני אומר: שלוש מאות חיצים הורו בו, עד שעשו את גופו ככברה. והיה ירמיהו מצית אחריו לדעת מה הוא אומר - מצותת ומתכופף לשמוע מה הוא אומר ברגעיו האחרונים. ומה היה אומר? "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - הצדיק עליו את דין שמיים, ואמר: לא הייתי צריך לצאת למלחמה הזאת, כמו שאמר לו "חדל לך מאלוהים אשר עמי".
נבואה מפורשת מול עצת חכם
כבר דיברנו כמה פעמים בעבר שיש להבחין בין נביא האומר דבר מעצמו לבין נביא האומר "דבר אלוקים לי אליך". כשהנביא אומר דבר מעצמו, בלא שקיבל נבואה, עדיין דבריו חשובים - שהרי הנביא חכם וצדיק, וכאדם גדול שבאים לשאול את דעתו, שומעים את דעתו. אבל כשהדבר לא נאמר מפי ה', אין לזה דרגה של נבואה אלא עצה של חכם.
וכאן, כפי שהבין יאשיהו, נאמרו הדברים כדבריו של ירמיהו עצמו, שהרי ירמיהו אמר לו "ישעיה רבי אמר וסכסכתי מצרים במצרים" - ואפשר שהנבואה ההיא מדברת על דברים אחרים, ומניין שנאמרה דווקא על היום הזה ועל המלחמה הזאת? אין כאן נבואה מפורשת לעניין. אילו היה אומר לו "שמע דבר ה'", וה' אומר: אל תצא למלחמה זו כי אין אני עמך - ויאשיהו היה מסרב, היה זה סירוב לדברי הנביא, חמור מאוד, מעשה רשע גדול. אך לא זו הייתה המציאות כאן, אלא הביא לו דבר שנמסר מפי ישעיה, שייתכן שהוא מדבר על הזמן הזה וייתכן שעל תקופה אחרת. ומאחר שאין זו נבואה שנמסרה בהקשר לעניין שלפניו, סבר יאשיהו להבין אחרת: משה רבנו אמר "וחרב לא תעבור בארצכם", יש לי הבטחה שאיני צריך לדאוג, ואסור אפילו לחרב לעבור כאן בארצי. ובזה אנו רואים שטעה ושגה.
לסיכום:
יאשיהו, שהכין את הבית וטיהר את המקדש ועשה פסח שלא נעשה כמותו, לא זכה לנס כחזקיהו. הוא יצא לעצור את פרעה נכה העולה לכרכמיש, סבר שכל דבריו תחפושת ועורמה, לא קיבל את מה שנמסר לו על ידי ירמיהו משום שלא נאמר כנבואה מפורשת לשעתו, ונשען על ההבטחה "וחרב לא תעבור בארצכם" - בלא שידע שכל דורו עובדים עבודה זרה בסתר, מאחורי הדלתות. שלוש מאות חיצים הורו בו, והוא הצדיק עליו את הדין ואמר: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". ירמיהו קונן עליו קינה שנקבעה לדורות בין הקינות, וכל יהודה וירושלים התאבלו עליו. ובזה סיימנו את פרק ל"ה בדברי הימים ב.