ספר דברי הימים ב' פרק ל"ו הוא הפרק החותם את הספר כולו, ועמו נחתם התנ"ך כולו. בפרק קצר זה עוברים לפנינו ארבעת המלכים האחרונים לבית דוד - יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו - חורבן הבית, הגלות, ולבסוף הבשורה של שנת אחת לכורש. המלבי"ם מעיר כבר בתחילת הפרק, שרוב מה שנראה כאן מועתק ממה שכבר נאמר בספר מלכים פרק כ"ג.
וַיִּקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אֶת־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּמְלִיכֻהוּ תַחַת־אָבִיו בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
לאחר פטירת יאשיהו ממליכים את יהואחז, אף על פי שיהויקים היה אחיו הגדול ממנו. המיוחס לרש"י מציין שאליקים (הוא יהויקים) היה גדול ממנו בעשרים ואחד חודשים, כמעט בשנתיים, ואף על פי כן לקחו עם הארץ את יהואחז והמליכוהו.
בֶּן־שָׁלוֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹאָחָז בְּמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ וַיְסִירֵהוּ מֶלֶךְ־מִצְרַיִם בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיַּעֲנֹשׁ אֶת־הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר־כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב׃
בספר מלכים ב' פרק כ"ג מבואר "ויאסרהו פרעה נכה ברבלה בארץ חמת", ומשם הסירו מלהיות מלך בירושלים. "ויענוש את הארץ מאה ככר כסף" - אין הכוונה לעונש גוף, אלא שתבע מהם מס: הטיל עליהם מאה ככר כסף וככר זהב.
וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ־מִצְרַיִם אֶת־אֶלְיָקִים אָחִיו עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם וַיַּסֵּב אֶת־שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים וְאֶת־יוֹאָחָז אָחִיו לָקַח נְכוֹ וַיְבִיאֵהוּ מִצְרָיְמָה׃
פרעה נכה ממליך את אליקים, האח הגדול, ומסב את שמו ליהויקים. כן דרכם של מלכים ושרים, שמכנים למשרתיהם שם כרצונם. ומצינו דוגמאות רבות לכך: פרעה קורא ליוסף "צפנת פענח"; המילדות העבריות "שפרה ופועה" - אלו השמות שפרעה קרא להן; נבוכדנצר משנה את שמות חנניה מישאל ועזריה לשדרך מישך ועבד נגו, ואת שמו של דניאל הוא משנה לבלטשאצר "ושמו כשם אלהי", שכן לאלוהו קראו בלשאצר, והוא קרא לדניאל בלטשאצר באות ט'. וכן "ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
העניין שבשינוי השם הוא הפגנת ממשלה אבסולוטית. השם הוא הדבר הכי אישי של האדם, ומעניין שזהו גם הדבר שהאדם עצמו משתמש בו הכי פחות, ואחרים משתמשים בו הרבה יותר ממנו. אם מישהו יבוא לקבוע לך שם, תאמר לו: אל תקבע איך קוראים לי, זה הדבר הפרטי ביותר שלי. לכן, כשמלך רצה נאמנות מוחלטת מנתיניו, היה מראה שיש לו שליטה אפילו על שמם: גם השם שלך אינו שלך, אני קובע לך שם אחר, וממילא כולך נתון תחת ידי.
עוד יש בשינוי השם, שהוא משנה במידה מסוימת את המהות. לכן ר' חיים קנייבסקי היה מורה תמיד לשנות שם לאנשים שהיה להם שם שאינו טוב. למשל שם כמו "מתן" - מה יכול לצאת מזה? אחד שבא לקעקע את הרבנות; שנה אותו ל"נתן". נתן היה נביא, ומתן היה מנביאי הבעל. יש שמות גרועים ויש שמות חיוביים, וברגע שאתה משנה את השם למשהו חיובי, שינית את המהות למהות חיובית.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמׇלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו׃ עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה׃
מדוע עלה עליו נבוכדנצר ולא פרעה? מבאר המיוחס לרש"י: פרעה כבר לא יכול היה לצאת מארצו, כמו שכתוב "ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו", לפי שמלך בבל כבש מנחל מצרים ועד נהר פרת כל אשר למצרים. את פרעה ניצח נבוכדנצר בשנה הרביעית בכרכמיש אשר על נהר פרת, כמפורש בספר ירמיהו. לכן עלה נבוכדנצר על יהויקים להוליכו בבלה, אלא שבפועל יהויקים מת בדרך והשליכו את נבלתו, וזהו שנאמר עליו "קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים". והיכן קבורתו של חמור? במעי הכלבים - כשחמור מת באים כלבים ואוכלים את נבלתו. שימו לב ללשון הכתוב: "להוליכו בבלה" - כוונתו הייתה להוליכו, ובסופו של דבר לא הגיע לשם. וכן מדויק במלכים ב' כ"ד: "וישכב יהויקים עם אבותיו", ולא נאמר "ויקברוהו".
הרד"ק מביא מספר דניאל: "ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער". לפי זה הוליכו לבבל עם הכלים, ולאחר מכן החזירו לירושלים, וכעבור כאחת עשרה שנה מרד שוב, ואז תפסוהו הגדודים ומת בדרך בידם. ובזה מיישב הרד"ק קושיה, שהרי יש לפנינו כעשר שנים שאיננו יודעים מה אירע בהן; אלא שהוחזר למלכותו ואחר כך מרד שוב וניטל שוב, וההפרש שביניהם היה כאחת עשרה שנה.
וּמִכְּלֵי בֵּית יְהֹוָה הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל׃
"בהיכלו" - מסביר המלבי"ם שהכוונה בהיכל העבודה זרה שלו. ומצודת דוד מפרש שהכוונה לארמונו, ולאו דווקא בהיכל העבודה זרה.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר־עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
"ספר מלכי ישראל ויהודה" - מסביר הרד"ק שזהו ספר ירמיהו, ושם כתובות תועבותיו: "הוי בונה ביתו בלא משפט" וכו'. לעומת זאת בספר מלכים לא נזכרו תועבותיו, אלא נאמר סתם "ויעש הרע בעיני ה'".
על "והנמצא עליו" מביא המיוחס לרש"י שהכוונה לכתובת קעקע. אך המלבי"ם מבאר מצד עצמו: כל מה שנמצא עליו בספרים - כלומר הסיפורים שתיעדו עליו היסטוריונים בני אותו הזמן - כל זה נכתב על ספר מלכי ישראל.
וכך דורשת הגמרא בסנהדרין ק"ג: אמר רב לרבה בר מרי, מפני מה לא מנו את יהויקים בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? משום דכתיב "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו". מאי "והנמצא עליו"? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר שחקק שם עבודה זרה על אמתו, וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו. אם חקק שם עבודה זרה - כביכול להאדיר את העבודה זרה, שכל הבנים שייוולדו לו יהיו מוקדשים לה מראש. ואם חקק שם שמים - עשה זאת דרך ביזיון.
מדרש ויקרא רבה, פרשת מצורע פרשה י"ט: כיוון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלים, עלה וישב לו בדפני של אנטיוכיה. ירדה סנהדרין גדולה לקראתו ואמרו לו: הגיע זמנו של הבית הזה להיחרב? אמר להן: לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי, תנו אותו לי ואני הולך לי. הלכו ואמרו ליהויקים: נבוכדנצר מבקש אותך. אמר להם: וכך עושין? דוחין נפש מפני נפש? אתם מאוימים, וכדי להציל את עצמכם אתם מוסרים אותי ביד המלך הרשע הזה? לא כן כתיב "לא תסגיר עבד אל אדוניו"? אמרו לו: לא כן עשה זקנך לשבע בן בכרי - הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.
וזו אכן הלכה: כשבאה אומה ואומרת תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, אם אותו אדם הוא זכאי - אדם רגיל - אין מוסרים אותו, שאין דוחין נפש מפני נפש. וכן אם אמרו תנו לנו אחת מכם ונטמאנה, אם היא אישה הגונה אין מוסרים אותה, ואפילו אמרו שאם לא כן יטמאו את כולן או יהרגו את כולם - אף על פי כן אין מוסרים. אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי, בזה מוסרים אותו.
כיוון שלא שמע להם, עמדו ושלשלו אותו בעד החומה למסרו לנבוכדנצר. וכיצד שלשלוהו? רבי אליעזר אומר: חי שלשלוהו, שנאמר "ויתנוהו בסוגר בחוחים" - בחוחים כמו בחיים. רבי שמואל בר נחמן אומר: מת שלשלוהו, שנאמר "למען אשר לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל". אמר רבי יהושע בן לוי: אני מקיים דברי שניהם - חי שלשלוהו, אלא שהיה מפונק ומת בידם; בתחילה כששלשלוהו עדיין היה בחיים, ומתוך שהיה מעודן מאוד מת תוך כדי השלשול.
ומה עשה לו נבוכדנצר? רבי יהודה אומר: נטלו וחיזרו בכל הרי ישראל, וישב לו בפרדימוס (יש מפרשים שישב עליו בדין, ויש אומרים שהוא חמור של עץ, כמובא בכתנות כהונה), והרגו וקרע את החמור והכניסו לתוכו, שנאמר "קבורת חמור יקבר". רבי נחמיה אומר: נטלו וחיזרו בכל הרי ישראל וישב לו בפרדימוס והרגו, והיה מחתך מבשרו כזיתים ומשליכו לכלבים, שנאמר "קבורת חמור יקבר" - היכן קבורתו של חמור? במעי הכלב. זהו סופו של רשע.
והוא שהנביא מקנטר עליו ואומר "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו". רבי יוחנן ושלושה אמוראים: חד אמר שהיה לובש כלאיים. ומה עניין ללבוש כלאיים? להכעיס את הקדוש ברוך הוא. כל יהודי לובש בגד ארבע כנפות כדי לזכות במצווה נוספת אף שאינו חייב, והוא הלך ולבש בגד כלאיים כדי לזכות בעבירה נוספת אף שלא היה צריך, "לשם שמים".
וחרנא אמר שמשך לו עורלה. וכבר הסברנו מה עניין משיכת עורלה, על פי הבן איש חי. במילה אין חותכים חלק מן הגיד, כפי שיש הסבורים בטעות, אלא חותכים את העור החופה ונמשך על ראש העטרה; מושכים את העור הזה וחותכים אותו, ואחר כך פורעים ומותחים את העור בחזרה אל הגיד והוא מתאחה. וזהו "מושך עורלתו": שמושך ומותח את העור הצמוד לגיד לכל אורכו מעל ראש העטרה, ועור בטבעו נמתח, וכשמותחו הרבה הוא חוזר וחופה את העטרה והרי הוא נראה כערל. וחומרת הדבר גדולה, שהרי אדם זה מראה עצמו כמי שמתבייש בבריתו של אברהם אבינו. ואף על אדם הראשון נאמר שמשך בעורלתו, ושם אין זה כפשוטו, אלא יש מפרשים שמשך עליו את קליפת וטומאת העורלה.
וחרנא אמר: על שנמצאת כתובת קעקע חקוקה על בשרו. רבי יוחנן אמר: על ידי שבעל את אמו ואת כלתו ואת אשת אביו - אלו תועבותיו. ואמר רבי יוחנן, קללו של דבר: בפתח שיצא בו נכנס. רבי יהושע בן לוי אמר: על ידי שהושיב נשים ברניות, ופירושו בירן צדיין - בור ושממה, שהיה הורג את בעליהן ומענה את נשיהן ומכניס את ממונם לטמיון. לא די שהרג את הבעל, אלא לקח את אשתו וגם גזל את ממונם. הדא הוא דכתיב "וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו".
בֶּן־שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
בספר מלכים כתוב "בן שמונה עשרה שנה". הרד"ק מיישב, שייתכן שיהויקים אביו המליכו כבר בשנה הראשונה למלכותו כדי שימלוך אחריו, ואז היה בן שמונה; וכשמת האב כבר היה בן שמונה עשרה. נמצא ששני הדברים נכונים: מגיל שמונה הכינוהו למלכות כיורש עצר, ובגיל שמונה עשרה ירש את המלכות בפועל.
והמלבי"ם כותב שכבר ביאר את הדבר במלכים ב' פרק כ"ד, ושם מסביר כך: עם הארץ המליכו את יואחז ומשחו אותו, ולכן פרעה לא יכול היה להתמודד עמו בירושלים והוצרך לקחתו למצרים כדי להסירו ממלכותו. אלא שפרעה חשש שלאחר שיסירו, יבואו בני יואחז ויטענו שהמלוכה מגיעה להם בירושה מאביהם. מה עשה? המליך גם את יהויכין שימלוך תחת אביו, כדי שבני יואחז לא יערערו לאחר מות אביהם. ויהויכין היה אז בן שמונה. ובזה, אומר המלבי"ם, סרו טענות האברבנאל. וממילא כשקם למלוך בפועל היה כבר בן שמונה עשרה.
וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם־כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית־יְהֹוָה וַיַּמְלֵךְ אֶת־צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
"לתשובת השנה" - כשהשמש שבה אל אותה נקודה עצמה בשנה הבאה; באותה שנה לא תשוב אליה עוד, אך בשנה הבאה תחזור אליה בדיוק. כלומר: באותו זמן בשנה הבאה. נבוכדנצר הגלה את יהויכין בבלה עם כלי החמדה המיוחדים של בית ה', ואת שאר הכלים הניח שם עד גלות צדקיהו, ואז לקח את הכול יחד. "צדקיהו אחיו" - אחיו של יהויקים. ובמלכים ב' נאמר "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" - שמו היה מתניה, ונבוכדנצר שינהו לצדקיהו, לומר: השם יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. וכך אכן היה: בסופו של דבר מרד בו ונהרג על ידו.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמׇלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי יְהֹוָה׃
צדקיהו היה מלך צדיק, ולכן מיד לאחר "ויעש הרע" מדגיש הכתוב במה הייתה רעתו: "לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ה'" - מפני דבר ה' אשר ביד הנביא. מעבר לזה לא עבר עבירות, לא עבד עבודה זרה ולא היה רשע כמלכים שקדמו לו. ירמיהו אמר לו "כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל אם יצא תצא" וגו' עד "דואג אני את היהודים" וגו', כלומר שייכנע בפני מלך בבל, והוא לא שמע בקולו.
וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת־עׇרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת־לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
חטאו השני היה שעבר על שבועת נבוכדנצר שהשביעו שלא ימרוד בו. וכן מסופר שראה אותו אוכל ארנבת חיה, והשביעו שלא יספר את הדבר, והוא הלך וסיפר על אותה אכזריות, ובעקבות זה התחייב מיתה למלך. אומר המלבי"ם: חטאי צדקיהו היו שלא שמע לדברי הנביא ושעבר על השבועה, ואליהם נתלוו חטאי אותו הדור. ועל כך בא הכתוב ומלמד שהקדוש ברוך הוא שלח נביאים יום יום ולא שמעו אליהם, עד "לאין מרפא", שלא רצו לשוב בשום אופן. ועניין השבועה מפורש ביחזקאל י"ז: "אמור נא לבית המרי" וגו' - כל אותה פרשה נאמרה על יהויכין וצדקיהו. "ויקח מלכה ושריה ויבא אותם בבלה" - זה יהויכין וסיעתו; "ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית" - זה צדקיהו, וזו השבועה שהשביעו.
גַּם כׇּל־שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעׇל־מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת־בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
"שרי הכהנים" - אלו חשובי הכהנים, שתפקידם היה להורות לעם ישראל את התורה, כמו שנאמר "ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים". והכתוב מדייק: לא כהנים הדיוטות, אלא שרי הכהנים, ומסביר המיוחס לרש"י שבא להדגיש שמדובר באנשים שהיה בכוחם למחות, ואילו מיחו היו מקבלים מהם. ועם כל זה הרבו למעול בה' ולא נהגו בדרכיו, וטימאו בשיקוציהם את הבית שהקדוש ברוך הוא הקדיש בירושלים. וכבר אמרנו שתפקיד הכהנים היה ללמד תורה, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ולכן התביעה עליהם גדולה הרבה יותר מן התביעה על שאר העם.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ כִּי־חָמַל עַל־עַמּוֹ וְעַל־מְעוֹנוֹ׃
אל תאמר שהקדוש ברוך הוא לא התרה בהם והביא עליהם צרה מיד. אלא שלח "ביד מלאכיו" - ביד שלוחיו, הנביאים, להתרות בהם שישובו מרעתם. ולא פעם בשנה ולא פעם בחודש, אלא "השכם ושלוח", כל יום ויום, ומשכים בבוקר לשלוח אליהם, ואף על פי כן עמדו במרדם. וכל זה "כי חמל על עמו ועל מעונו", שהרי אין השם חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולכן שולח לעורר אותם לתשובה. "ועל מעונו" - זה בית המקדש. אומר המיוחס לרש"י: אפילו מלך בשר ודם חומל על עמו ועל בית מדורו, קל וחומר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שיחמול על עמו ועל בית מדורו.
וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת־יְהֹוָה בְּעַמּוֹ עַד־לְאֵין מַרְפֵּא׃
"מלאכי האלהים" - שלוחיו, הנביאים. "מלעיבים" - מבזים אותם ומלעיגים כנגד דבריהם, וכן "מתעתעים" - מזלזלים ומלעיגים ומבזים את דברי הנביאים. "עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" - עד שהרבו לפשוע כל כך שנמנעה מהם התשובה. ומדוע נקט הכתוב לשון רפואה, והרי מדובר בחטא ורפואה שייכת לכאורה בגוף? מסביר מצודת דוד: החטא הוא חולי הנפש. אדם חוטא הוא חולה נפש, וכשאינו עושה תשובה - זהו "לאין מרפא", שאינו לוקח רפואה לנפשו.
הגמרא במסכת שבת קי"ט אומרת: אמר רב יהודה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא". מאי "עד לאין מרפא"? אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. (הגמרא מונה שם סדרה של עבירות, ואנו נוטלים רק את הנוגע לפסוקנו.)
מעשה היה ביהודי שבנו היה עורך דין, ובשעתו הגיש תביעה נגד ר' ניסים קרליץ. היה לו דין תורה, ולא מצאה חן בעיניו הקביעה של בית הדין, והלך ותבע אותו בבית משפט. ר' ניסים קרליץ נאלץ לעמוד שם - "ואויבינו פלילים" - לעמוד לפני מי? לפני מחלל שבת, רחמנא ליצלן, אוכל נבלות וטרפות, בועל נידות. אמנם בסופו של דבר השופט עשה קציצות מאותו עורך דין ונתן לו כגמולו על עצם הגשת התביעה, ור' ניסים קרליץ אמר את פסקו ואת דבריו ונגמר העניין. אחרי שנתיים עבר אותו אדם תאונת דרכים - נסע על אופנוע ועלה עליו סמיטריילר, ופשוט התפרק לחתיכות, גירדו אותו מהכביש בשפכטל, אי אפשר היה לזהותו.
ר' ניסים קרליץ הגיע לנחם. האבא של אותו בחור התחיל לבכות ואמר: כמה הזהרתי אותו, אמרתי לו אתה משחק באש, אל תתעסק עם זה - והוא לא הקשיב לי. ואז אמר לרב: אתה יודע מה הפתיע אותי? שהשם חיכה לו שנתיים. אלו מילים של אבא, ונוראות הן. הקדוש ברוך הוא נתן לו צ'אנס שנתיים - עשה תשובה. אבל אדם הולך ברמות רוחא: את מי גררת לבית משפט? את גדול הדור, לפני אותו רשע? וכי לא תיתן על כך את הדין? כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.
וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת־מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל־בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ׃
הקדוש ברוך הוא העלה עליהם את מלך כשדים, אומה שפלה, כמו שכתוב "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" - לא מוכר כעם כלל, אינו מופיע ברשומות, כעין מה שנאמר "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם" - גוי נבל, שאינו אפילו אומה.
"ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם" - ובזה השיב להם השם כגמולם, אומר המיוחס לרש"י: אתם טימאתם את בית ה', לכן שם ייפלו בחוריהם בחרב, שנאמר "והכו אל תחוס עיניכם" וגו'. ומוסיף המיוחס לרש"י על "ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישש": אין דרכם של חיילים המנצחים במלחמה לרצוח זקנים וילדים; דרכם להרוג את אנשי הקרב, ואילו על בחור ובתולה ועל זקן דרכם לחמול. אפילו על המפגע שהסתובב בבני ברק וירה לכל עבר מספרים שראה שתי ילדות קטנות ואמר להן לברוח הביתה - גם אצל חיות אדם עוד נשאר משהו. וכאן, שהרגו זקן וישיש, בחור ובתולה, מוכח עד כמה היו מעשיהם לאין מרפא. וכך גם בנבואת משה רבנו: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה". ו"ישש" - אומר הרד"ק שהוא כמו ישיש, זקן.
וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל׃
כל מה שנשאר לאחר גלות יהויקים וגלות יכניה - שהרי חלק מן הכלים כבר נלקח אז - את הנותר הביא עתה לבבל.
וַיִּשְׂרְפוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְכׇל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל־כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית׃
שריפת בית האלהים הייתה בתשעה באב. "וכל כלי מחמדיה להשחית" - שברו וקלקלו והשחיתו.
וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן־הַחֶרֶב אֶל־בָּבֶל וַיִּהְיוּ־לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד־מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס׃
"השארית מן החרב" - השבויים שנותרו, אותם שלא הרג, והגלה אותם להיות לעבדים עד מלוך מלכות פרס. ומדוע עד מלכות פרס? מסביר המיוחס לרש"י: מפני שעד אותו הזמן לא רצתה הארץ את שבתותיה. ואת הדברים נראה ביתר ביאור מיד, שכן היו שני זמנים של גלות, ולפי זה גם שני זמנים של גאולה.
לְמַלֹּאות דְּבַר־יְהֹוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד־רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶיהָ כׇּל־יְמֵי הׇשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה׃
אומר המלבי"ם: יש כאן שני זמנים. האחד - "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו", שנאמר שהגלות תהיה שבעים שנה, והוויכוח הוא מהיכן מונים אותן. ולכן אנו מוצאים היסטורית מלכים שטעו בחשבון: בלשאצר טעה בחשבון, אחשוורוש טעה בחשבון, הוציאו את כלי בית המקדש והחלו לשתות בהם, באומרם עברו שבעים שנה ולא נגאלו ושוב לא ייגאלו. ולמעשה החשבון אינו פשוט כלל, ולכן היה מקום לטעות.
מבאר המלבי"ם: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו" - לפי חשבון זה כלו שבעים שנה בימי כורש, שאז תמו שבעים שנה מן הגלות הראשונה. שהרי הגלויות היו בכמה גלים, והשאלה מאימתי מונים; וכשמונים מן הגלות הראשונה - החשבון שלם בימי כורש. אך "עד רצתה הארץ את שבתותיה" הושלם רק בימי דריווש האחרון, ואז נשלמו שבעים שנה מחורבן הבית עצמו. ולכן היו שתי פקידות: פעם אחת נפקדו בשנת אחת לכורש, ובזה התמלאו דברי ירמיהו - שבעים שנה מן הגלות הראשונה; לאחר מכן בטל בניין הבית, לפי שבאו והוציאו שטנה, והתבטל עד שתיים לדריווש, ואז המשיכו בבניין, ובזה התקיים "עד רצתה הארץ את שבתותיה" - שבעים שנה מן החורבן.
וכבר הסברנו, והמיוחס לרש"י כאן עושה את החשבון, וכן הרד"ק ועוד, כיצד שבעים השנים הן בדיוק מספר השמיטות שלא שמרו. והגר"א אומר שאפשר לעשות את החשבון בפשטות: אם מחשבים את ימי המלכים הרשעים, ואנו יודעים מסדר עולם כמה מלך כל אחד ואחד, יוצא במדויק שכל ימי המלכים הרשעים שהיו בהם שמיטות ולא שמרו אותן - עולים בדיוק שבעים שנה. שבעים שנה הייתה הארץ צריכה לשבות ולא שבתה, ועכשיו תשבות שבעים שנה.
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר־יְהֹוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְהֹוָה אֶת־רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס וַיַּעֲבֶר־קוֹל בְּכׇל־מַלְכוּתוֹ וְגַם־בְּמִכְתָּב לֵאמֹר׃
"לכלות דבר ה' בפי ירמיהו" - כשכלה הזמן שדיבר ה' בפי ירמיהו, היינו שנשלמו שבעים שנה כשעושים את החשבון מעת שכבש נבוכדנצר את יהויקים בפעם הראשונה. "העיר ה' את רוח כורש" - "העיר" מלשון התעוררות, ו"רוחו" היינו רצונו, כמו "הנני נותן בו רוח" - נותן בו את הרצון. "ויעבר קול" - הוציא כרוז, "וגם במכתב" - שלח וכתב את הדברים למקומות הרחוקים יותר.
כֹּה־אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כׇּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי־בָכֶם מִכׇּל־עַמּוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל׃
"כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים" - אני מושל ומלך על כל הממלכות. "והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים" - היכן ציווה עליו? על ידי ישעיהו, שנאמר "האומר לכורש רועי", "כה אמר ה' למשיחו לכורש". רואים אנו שעל ידי ישעיהו נמסרה לו נבואה שעליו לבנות את בית המקדש. "מי בכם מכל עמו" - זה היה הכרוז בכל המדינות: מי מכל עמו של הקדוש ברוך הוא בכל המדינות יתעורר עתה ויעלה לבנות את בית ה' בירושלים. "ויעל" - שה' יהיה בעזרו ויסייעו שיוכל לעלות ולהצליח לקיים את מצוות ה' אלהיו.
כאן אנו רואים שבניין הבית בא מתוך התעוררות של מלך גוי. אמנם יש דעה בחז"ל שכורש היה מישראל, שהיה בנה של אסתר, ולפי זה מובן שההתעוררות באה מישראל; וכן יש אומרים שכורש הוא דריווש, ולפי זה ההתעוררות הייתה בכל מקרה מישראל. אך על כל פנים היו צריכים לקבל רשות והיתר ממלכות הגויים, ונמצא שהיה כאן כוח נוכרי בבניין בית המקדש, וזה מה שגרם שבסופו של דבר נחרב.
וגם בית ראשון נחרב בסופו של דבר, אף שבנאו שלמה המלך - שהרי מי היו האומנים שבאו לבנותו? צידונים ולבנונים, הם אלה שהגיעו לכאן לבנותו. וכיוון שנבנה על ידי נוכרים, בסופו של דבר אף הוא חרב. המקום היחיד של קדושה שנבנה אך ורק על ידי ישראל ולא חרב לעולם הוא המשכן, ולכן נאמר "עצי שטים עומדים", ואומרים חז"ל: עומדים לעד לעולם, קיימים לנצח. אמנם נגנזו, אך לא נחרבו: בית המקדש נחרב, והמשכן נגנז.
וזהו שאומר הגר"א: אם יבנו בית כנסת, והבית כנסת הזה ייבנה מן המסד ועד הטפחות בידי ישראל כשרים - שאף את המלט ייצרו ישראל, וגם את הבלוקים ואת הבנייה ואת הכול לא יעשו על ידי בני דודנו אלא ישראל כשרים - לא תיכנס לאדם שום מחשבת הרהור בשעת התפילה כשיתפלל באותו מקום; המקום הזה יהיה קודש קודשים, מפני שנבנה כולו בקדושה ובטהרה.
וזהו גם עניינה של הגמרא: מה עשה רבי חייא שלא תשתכח תורה מישראל? היה הולך וטווה רשתות, וצד צבאים, וכו'. וכולם שואלים: מה צריך לטוות רשתות, וכי לא חבל על הזמן? לך קנה בחנות. אלא שצריך שהדבר יהיה מראשיתו בקדושה, ולכן היה זורע פשתן וקוצרו ועושה ממנו רשתות, ובהן צד צבאים, עד שהגיע לחומש שממנו יוכלו הילדים ללמוד. כך עושים שלא תשתכח תורה מישראל: כיוון שהכול נעשה מן השורש בקדושה, יש לזה קיום נצחי. אך ברגע שנכנס כבר מתחילה מקום של קלקול, מקום של התערבות נוכרים, אין הבטחה שהדבר יישאר קיים לנצח. ולכן מובא (ואף שיש בזה מחלוקת) שהבניין שלעתיד לבוא ירד בנוי באש, כפי שמביא רש"י, וכוונת הדברים: כיוון שירד בנוי באש לא יחרב לעולם, לא תהיה בו תערובת יד אדם, אלא כולו יהיה קודש קודשים.