פרק ל"ה בדברי הימים ב' מפרט את קרבן הפסח הגדול שעשה יאשיהו המלך עם כל עמו. לאחר שהפרק הקודם תיאר את חידוש הברית וביעור העבודה הזרה, בא הפרק הזה ומפרט את סדרי העבודה: העמדת הכהנים והלויים על משמרותיהם, גניזת הארון, הרמת הפסחים מרכוש המלך ומן השרים, סדר השחיטה והזריקה, ההכנה והבישול, ולבסוף העדות הגדולה - "ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא".
וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלַ͏ִם פֶּסַח לַיהֹוָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן׃
מדוע צריך הכתוב להדגיש "ויעש יאשיהו בירושלים פסח לה'"? לפי שכל מלכי יהודה הרשעים לא עשו את הפסח כמשפטו, לכן בא הכתוב להודיע שיאשיהו חידש וחיזק את עניין קרבן הפסח.
ומדוע צריך להדגיש "בארבעה עשר לחודש הראשון" - וכי יש לפסח תאריך אחר? מסביר המצודת דוד: אצל חזקיהו נאמר שעשה את הפסח בחודש השני (וכבר הבאנו בזה שני ביאורים), ולכן כאן מדגיש הכתוב שפסח זה נעשה כמשפטו, בחודש הראשון.
וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל־מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה׃
יאשיהו מעמיד כל כהן על משמרתו, ומזרז ומחזק אותם לעשות את עבודת בית ה' כהוגן וכראוי.
וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכׇל־יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַיהֹוָה תְּנוּ אֶת־אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין־לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל׃
"הלויים המבינים" - הכוונה, כמבואר במצודת דוד, לכהנים בני לוי שהם המלמדים בינה את עם ישראל.
"תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה" - וכי היכן היה הארון עד עתה שעכשיו צריך לתתו? הרד"ק כותב שאולי הוציאו מנשה משם כאשר הכניס את הפסל לבית האלוהים, אך הוא תמה על כך מאוד: הרי מנשה שב בתשובה בסוף ימיו והסיר את הסמל מבית ה' - מתבקש היה שיחזיר אז את הארון למקומו.
אלא יש הסבר של חז"ל, שיאשיהו ציווה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולים. אבן הייתה בבית קודשי הקודשים במערבו, ועליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן. ובעת שבנה שלמה את הבית ידע שסופו להיחרב, ובנה בו מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות - מחילות למטה, שכאשר יצטרכו לגלות חלילה יוכלו לטמון שם את הארון. והאבן ההיא הייתה מכסה למקום ההוא. ויאשיהו ציווה וגנזו את הארון באותו מקום שבנה שלמה, שנאמר "תנו את ארון הקודש", וגנזו עמו את מטה אהרן, צנצנת המן ושמן המשחה.
לפי זה "בבית אשר בנה שלמה" אין הכוונה לבית עצמו, אלא למחילות אשר בבית שבנה שלמה. הארון היה קיים, ורק ציווה יאשיהו להטמינו במחילות, שלא יבוא מצב שהאויבים ישללו אותו, או שיצטרכו ללכת עמו בגולה - ואין זה כבוד לארון בית ה' - או שאם ילכו עמו בגולה יבואו הגויים וייקחוהו.
מהי כוונת המלך באמרו "אין לכם משא בכתף"? מסביר המלבי"ם: אין לכם משא בכתף כמו שהיה במדבר, שעבודת הלויים הייתה "עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו". עתה אין לכם משא בכתף, אלא כל מה שעליכם לעשות הוא לעבוד את ה' ואת עמו בעבודת המקדש. ולכאורה תמוה - וכי רק היום התחדש הדבר? הלוא כבר מאז שנכנסו לארץ לא היה להם משא בכתף.
המצודת דוד מוסיף הסבר: אחרי שתישאו עתה את הארון בכתף להניחו במקומו, מכאן ולהבא לא תהיה לכם עוד עבודת משא בכתף, ותהיו פנויים לעבודת ה' בדבר הקרבנות. כלומר יש לכם עתה פעולה אחת, ולאחריה לא יהיה עוד משא.
והמיוחס לרש"י מסביר: כביכול אומר להם המלך - אין עליכם שום טורח של משא בכתף מכל כלי בית ה', שתוכלו לומר בגללו שאינכם פנויים לעבודת ה' מחמת עבודה קשה כמו שהייתה במדבר, כשהלויים נשאו את הארון. וכיוון שאין לכם משא בכתף, מה נשאר לכם? רק לעבוד את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל, להקריב את הקרבנות ולעבוד כראוי. וזו הקדמה לבקשתו: אתם פנויים, כל הזמן בידיכם, אין עליכם עבודה כבדה - אם כן התמקדו כעת בעבודת הפסח. שהרי עבודת הפסח מצד עצמה כבדה היא: השחיטה, ההפשטה, ניקוי הקרביים וכיוצא בזה, עבודה שאינה פשוטה כלל.
וְהָכִינוּ לְבֵית־אֲבוֹתֵיכֶם כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶם בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנוֹ׃
הכינו את עצמכם, כל אחד לבית אבותיו, כפי שדוד המלך חילק את המשמרות ולאחר מכן בתקופת שלמה - לפי אותן מחלקות תעבדו.
וְעִמְדוּ בַקֹּדֶשׁ לִפְלֻגּוֹת בֵּית הָאָבוֹת לַאֲחֵיכֶם בְּנֵי הָעָם וַחֲלֻקַּת בֵּית־אָב לַלְוִיִּם׃
"לפלוגות" - מלשון פלג, חלוקה. עמדו מחולקים כפי חלוקתכם, וכדברי המלבי"ם: כל בית אב מישראל יעמוד וכנגדו בית אב מן הלויים. כלומר עמדו אלה מול אלה, כשכל בית אב מן הלויים מכין עבור בית האב מישראל שכנגדו, והם עוזרים ומסייעים להם.
וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח וְהִתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ לַאֲחֵיכֶם לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר־יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
שחטו את קרבן הפסח, והתקדשו - היינו טהרו את עצמכם, וזרזו גם את אחיכם לטהר את עצמם ולהקריב את הקרבנות, לעשות כדבר ה' ביד משה.
וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי־עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכׇל־הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ׃
"וירם" הכוונה הפריש, כלשון "תרימו" שבתורה. לכל העם הנמצא הפריש המלך צאן לפסחים, והגיע המספר לשלושים אלף - צאן, כבשים ועזים. והבקר, שאינו כשר לפסח, יועד לשלמי חגיגה, ומספרו שלושת אלפים.
ושימו לב לדבר הגדול: "אלה מרכוש המלך". לא באו האנשים והביאו כל אחד את צאנו, כמתבקש בקרבן פסח, שנמנים עליו וכל אחד מממן אותו מכיסו - אלא המלך בעצמו מימן שלושים אלף צאן ושלושת אלפים בקר.
וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם הֵרִימוּ חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים לַכֹּהֲנִים נָתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת׃
השרים היו המתנדבים מן העם לעשות את המלאכה. חלקיה, זכריהו ויחיאל היו הממונים - נגידי בית האלוהים - והם דאגו למשמרות שתחתיהם. הם נתנו לכהנים אלפיים ושש מאות פסחים, ובקר שלוש מאות - בערך אותו יחס של עשירית, כפי שהיה אצל המלך.
וְכׇנַנְיָהוּ וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד שָׂרֵי הַלְוִיִּם הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
כל אלה הנזכרים כאן היו שרי הלויים, והם הרימו ללויים חמשת אלפים פסחים וחמש מאות בקר. הפסוק הקודם עסק בחלקם של הכהנים, וכאן מונה הכתוב את חלקם של הלויים. לפעמים מדבר הכתוב על הכהנים בכללות ככל בני לוי, או על הלויים בכללות, אך כאן הוא מייחד את הלויים בפני עצמם ואת הכהנים בפני עצמם. וכך מסכם המלבי"ם: יאשיהו הרים את הפסחים הנצרכים לעם ישראל, השרים תרמו ונתנו את הפסחים שנצרכו לכהנים, ושרי הלויים הרימו את הפסחים הנצרכים ללויים.
וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל־עׇמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל־מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ׃
"ותיכון העבודה" - עמדה העבודה על תיקונה, כלשון "כוננהו על כנו", כראוי. "ויעמדו הכהנים על עומדם" - כל משמר על משמרתו, וכן הלויים, כל משמרה של לויים במחלקה שלה. והכל כמצוות המלך, שציווה שכל משמרה תעמוד לבדה.
וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים׃
הכתוב אינו אומר מי שחט, ורק את זריקת הדם הוא מייחס לכהנים, לפי שכבר דיברנו בעבר: מקבלה ואילך מלאכת הכהנים, ואילו השחיטה כשרה אף בזר. לכן כאן השחיטה וההפשטה נעשו על ידי הלויים, והזריקה - ועמה הקבלה - על ידי הכהנים. וזהו "מידם": הלויים שוחטים בידם, והכהנים מקבלים את הדם בכלי ומוליכים אותו אל המזבח.
ארבע עבודות בזבח: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. קבלה - לקבל את הדם מצוואר הבהמה. הולכה - להוליכו אל המזבח. זריקה - לזרקו על קרן המזבח או במקום שנגזר לו: יש למעלה מחוט הסיקרא, יש למטה מחוט הסיקרא, שתי מתנות שהן ארבע, ארבע מתנות על ארבע קרנות - כמה וכמה סוגי זריקה היו על גבי המזבח.
וַיָּסִירוּ הָעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית־אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַיהֹוָה כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָר׃
הפסוק קשה מצד עצמו: על איזו עולה מדובר ולמה צריך להסירה? ואיך אפשר לתת עולה לבית אבות לבני העם - הרי העולה כליל תוקטר? ואחר כך נאמר "להקריב לה'", והרי אין העם מקריבים אלא הכהנים.
מסביר המצודת דוד, וכיוון זה גם למלבי"ם, שהפסוק מדבר עניין עניין בפני עצמו, וכמו מסורס הוא. "ויסירו העולה" - היינו חלק האימורים העולה על גבי המזבח, כלומר הסירו את האימורים. "לתיתם למפלגות לבית אבות לבני העם" - אין זה חוזר על העולה אלא על הפסחים, שאותם היו נותנים לעם לאכילה. "להקריב לה'" - חוזר לתחילת הפסוק, אל האימורים, שאותם מקריבים לה'. ובאופן זה מובן הפסוק. "וכן לבקר" - כך עשו גם בבקר של שלמי החגיגה: תחילה הסירו את האימורים, ואחר כך נתנו את הבשר לבעליהם.
וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכׇל־בְּנֵי הָעָם׃
המיוחס לרש"י מפרש ש"כמשפט" פירושו צלי אש. הרד"ק אומר שלא מצאנו במקום אחר לשון בישול על צלי - בכל מקום "בישול" הוא בישול ממש, אך כאן הכוונה בישול שהוא צלי, שכן "בישול" הוא הגדרה כוללת לכל סוגי האפייה וכולל גם צלייה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר: כיוון שהצאן היה לפסח והבקר לחגיגה, את הפסח צלו באש ואת החגיגה בישלו. ולפי זה הפסוק מתחלק: "ויבשלו הפסח באש" - צלו את הפסח, "והקודשים בישלו בסירות" - שאר הקרבנות שהיו טעונים בישול, בישלו ממש.
"סירות" - סירים. "דודים" - כלי בישול, וכמו שמצאנו אצל בני עלי, "כאשר יעלה המזלג... מכה בדוד, בקלחת", שהיו לוקחים וחוטפים בשר עוד לפני שהקריבו את הזבח. ו"צלחות" - אין הכוונה לצלחת שאנו מכירים היום, אלא כדברי הרד"ק: סירות, דודים וצלחות - מיני קדרות הם, וכפי שמוכח מפשט הפסוק שכתוב בו "ויבשלו", היו אלה כלי בישול.
"ויריצו לכל בני העם" - הלויים הם שהריצו והגישו לכל ישראל. ורק לאחר שהכינו לכל ישראל, הכינו הלויים לעצמם, וכן הכינו לכהנים, שאף להם לא היה פנאי להכין לעצמם.
וְאַחַר הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים כִּי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַחֲלָבִים עַד־לָיְלָה וְהַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן׃
אחרי שהכינו את הפסח לצורך העם, הכינו הלויים את פסחיהם שלהם ואת פסחי הכהנים. והטעם: הכהנים היו טרודים בהעלאת העולה והחלבים עד הלילה, ולכן הלויים הכינו גם להם. וכן הכינו עבור אותם לויים שלא יכלו לסור ממשמרתם - המשוררים והשוערים - שגם להם הכינו את הפסח.
וְהַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי־אָסָף עַל־מַעֲמָדָם כְּמִצְוַת דָּוִיד וְאָסָף וְהֵימָן וִידֻתוּן חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְהַשֹּׁעֲרִים לְשַׁעַר וָשָׁעַר אֵין לָהֶם לָסוּר מֵעַל עֲבֹדָתָם כִּי־אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם׃
זהו שאמרנו: הכינו גם עבור השוערים, מאחיהם הלויים, מכיוון שהם עצמם לא יכלו לסור מעל משמרתם - אלה עומדים לשורר ואלה עומדים לשמור על השערים, ואסור להם לזוז ממקומם. והמשוררים בני אסף עמדו על מעמדם כמצוות דוד, שחילקם למשמרותיהם. "ואסף והימן וידותון חוזה המלך" - כל אחד ואחד מהם היה חוזה המלך, ולכן נכתב הביטוי בלשון יחיד.
וַתִּכּוֹן כׇּל־עֲבוֹדַת יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת עַל מִזְבַּח יְהֹוָה כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ׃
"ותיכון כל עבודת ה' ביום ההוא" - הכל היה בתיקון רב ובסדר נפלא, בין בדבר הפסח ובין בדבר העולות, כדברי המצודת דוד. והמלבי"ם מפרש: "לעשות הפסח" - זה לצורך ישראל, "והעלות עולות" - אלה החלבים והאימורים שעולים לגבוה ומוקטרים על גבי המזבח.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת־הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת־חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים׃
"את הפסח ואת חג המצות" - כולל הקרבנות הקבועים בכל יום, עולות ראייה ושלמי חגיגה. שהרי קרבן הפסח אינו חלק משבעת הימים: הוא קרב בי"ד בניסן, עוד לפני החג, ונאכל בליל הסדר, ומלבדו יש עוד שבעת ימים שחוגגים אותם כחג הפסח.
וְלֹא־נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכׇל־מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר־עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכׇל־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
מדוע כאן נאמר "מימי שמואל הנביא" ובמלכים נאמר "מימי השופטים"? אומר הרד"ק: לפי ששמואל היה שופט, וכשאתה אומר "מימי שמואל הנביא" ממילא כוונתך לימי השופטים.
וכאן עומדים כל המפרשים על קושי גדול: כיצד אפשר לומר שלא נעשה פסח כמוהו? הרי היו מלכים גדולים וצדיקים - מלכות דוד, מלכות שלמה ועוד - שבוודאי עשו את הפסח כתיקונו. ובפרט שכאן כבר חלק נכבד מעם ישראל אינו נמצא בארץ.
אומר הרד"ק: הכוונה שלא נעשה פסח כמוהו, שהיו בו כל ישראל בלב שלם לעבוד את ה'. וכך נאמר על התקופה הזאת גם בשמואל: "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'", "ויסירו בני ישראל את הבעלים". ואף הפסח שעשה חזקיהו - רבים מישראל לא היו שם, ולא עוד אלא שהיו מלעיגים על הרצים ששלח חזקיהו. כבר ראינו לעיל שחזקיהו שלח רצים לשכנע את העם לבוא ולהקריב קרבן פסח, ולא מעטים כבר הורגלו כל כך בעבודה זרה עד שמאסו בעבודת ה' והלעיגו עליהם. וגם רבים מאלה שהיו בירושלים היו טמאים ואכלו את הפסח בטומאה. נמצא שאף בימי חזקיהו לא היה הפסח בשלמות כמו כאן, שכאן היו בדרגה גבוהה יותר ועשו זאת בלב שלם לעבוד את ה'.
המלבי"ם מביא בשם האברבנאל ("הרי" - רבי יצחק אברבנאל) שני טעמים: האחד, שתמיד היו מקריבים בבמות, ולא נעשה כמו בעת ההיא שביטלו את כל העבודה הזרה וביטלו את כל הבמות. והשני, שהתאספו אליו כל ישראל שהיו אז נמצאים בארץ ישראל. מבחינה זו לא הייתה מעלה כמעלת אותו פסח.
והמיוחס לרש"י אף הוא תמה: כיצד ייתכן שלא עשו כפסח הזה כל ימי השופטים, ובימי שמואל הרואה, ובימי דוד ושלמה, שהיו ישראל שרויים על אדמתם שלווים ושקטים, ולא היה להם אלא מלך אחד - שאין לומר שחלוקים היו, שהרי בימי דוד עדיין לא נתפלגה הממלכה - וליבם היה לשמיים. אלא כך פתרונו, וכך פתר לו רבי אליעזר ברבי משולם זצ"ל: לא נעשה פסח כמוהו מעולם, שיתן המלך והשרים בהמות לפסחים די סיפוקם ובקר לשלמי חגיגה, ויצווה ללויים להכין להם ולשלוח לכל איש ואיש לפי אוכלו. בבחינה זו לא היה עוד פסח כזה: שהמלך מימן מכיסו את כל קרבנות הפסח של כל העם, והמלך והשרים נתנו גם בהמות לשלמי חגיגה, וציווה ללויים להכין ולשלוח לכל אדם ואדם. דבר כזה לא היה מעולם - שכן קודם לכן כל אדם היה מביא משלו, קונה את השה וקונה את הבקר. כאן המלך מימן את הכול, ופסח כזה באמת לא היה מעולם.
פרק ל"ה פותח בפסח הגדול של יאשיהו: פסח שנעשה בזמנו ובמשפטו, בי"ד בחודש הראשון, כשהכהנים על משמרותיהם והלויים על מחלקותיהם. יאשיהו מצווה לגנוז את הארון במחילות שהכין שלמה, ומודיע ללויים שמעתה אין עליהם משא בכתף ולכן כל כוחם פנוי לעבודת ה' ולעבודת הפסח. המלך מרים מרכושו שלושים אלף צאן ושלושת אלפים בקר, השרים מרימים לכהנים ושרי הלויים ללויים, וכל סדרי העבודה - שחיטה, זריקה, הפשטה, הסרת אימורים, צלייה ובישול - נעשים על מכונם, עד שהלויים מכינים אף לכהנים ולמשוררים ולשוערים שאינם יכולים לסור ממשמרתם. ולבסוף מעיד הכתוב שלא נעשה פסח כמוהו מימי שמואל הנביא: בלב שלם של כל ישראל, בלא במות ובלא עבודה זרה, ובנדיבות מלך ושרים שמימנו את קרבנות כל העם - מה שלא היה מעולם.