בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לרגע מכונן במלכות יאשיהו: בתוך עבודות בדק הבית, כאשר מוציאים את הכסף שנאסף לצורך שיפוץ המקדש, נמצא ספר התורה. מכאן ואילך מתגלגלים הדברים לקריעת בגדים, לשליחות אל חולדה הנביאה, לנבואה על החורבן ולכריתת ברית מחודשת בין העם לקדוש ברוך הוא. נעבור על הפסוקים כסדרם.
וּבְהוֹצִיאָם אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית יְהֹוָה מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת־יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
בשעה שהוציאו את הכסף המובא בית ה', באותה הזדמנות מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ביד משה, כלומר את ספר התורה שנמסר למשה רבנו. איזהו הספר הזה שנמצא? בזה מתחבטים המפרשים. המצודת דוד מבאר שייתכן שמאחר שאחז שרף את התורה, כדברי חז"ל, פחדו הכהנים שמא ישלח ידו גם באותו ספר תורה שהיה מונח בצד ארון ה', הספר שכתב משה מפי ה', ולכן לקחו והטמינו אותו מפני אחז. לאחר מות אחז חיפשו היכן הספר שהוטמן ולא נודע מקומו, ועתה, כאשר הכהן הגדול עסק בכסף המובא בית ה' ובבדק הבית, לראות מה טעון שיפוץ, מצא באקראי את ספר התורה המוחבא שלא זכרו היכן הוחבא.
וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶל־שָׁפָן הַסּוֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהֹוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־שָׁפָן׃
חלקיהו מבשר לשפן הסופר, אותו שפן שהיה רגיל לקרוא את הכל לפני המלך, ומוסר לידו את הספר. חז"ל אומרים שכאשר מצא את הספר, היה הספר מגולל בפרשת התוכחות, ותחילת הדף היתה "יולך ה' אותך ואת מלכך". והנה, מי שיבדוק בספרי התורה לא ימצא דף שמתחיל ב"יולך ה' אותך ואת מלכך", ובפרט שהיום נוהגים הסופרים לכתוב "ווי העמודים", ולעולם אין דף מתחיל באות י' אלא באות ו', חוץ משישה עמודים הנרמזים ב"בי"ה שמו" שמתחילים באותיות אחרות.
למעשה המנהג להתחיל באות ו' אינו מנהג קדום, אלא מנהג של הדורות האחרונים, ואף היו שהתנגדו לו: משום שכדי להתחיל בו', וכל שכן כדי להתחיל את המגילה ב"המלך" כמקובל, נאלץ הסופר לדחוק או לצמצם את הכתב כדי שיגיע ל"המלך" בראש העמוד. איך שלא יהיה, ספרי התורה היחידים שבהם מופיע "יולך ה' אותך ואת מלכך" בראש העמוד הם ספרי התורה התימנים, שהם אותנטיים ומדויקים מאוד, מיוחסים ומועתקים מבן אשר. אגב, גם כל "דילוגי האותיות" שמוצאים, מחפשים אותם בספרי התורה התימנים, משום שישנם שינויים קלים בין ספרי תורה, כשנים עשר שינויים באותיות בלבד. אין אות שונה ואין מילה שונה במובן של נוסח שונה, אלא כגון "ויהי ימי נח" או "ויהיו ימי נח", קטורת מלא או קטורת חסר. וממילא כשמחפשים בדילוגי אותיות, אם אין דיוק באות מקבלים ממצאים אחרים, ולכן נעשו הדילוגים לפי ספרי התורה התימנים.
נחזור לענייננו: חיפשו את אותו ספר תורה, ועתה בא חלקיהו ומבשר שמצא את הספר האבוד. ומדוע ראו בכך סימן? מכיוון שספר תורה שהיה בצד הארון היה תמיד נגלל לתחילתו, ל"בראשית ברא אלוקים"; בכל פעם שסיים המלך לקרוא בו, גוללים אותו לתחילתו. וכאן ראו אותו פתוח במקום שלא היה אמור להיות פתוח, בפרשת התוכחות, וראו בזה רמז מן השמים לעניין הגלות: "יולך ה' אותך ואת מלכך".
המלבי"ם מדייק: מזה שכתוב "מצא את ספר התורה" בה' הידיעה, בעל כורחך שאין מדובר בסתם ספר תורה שמצאו, אלא באותו ספר תורה שכתב משה רבנו, הספר הנודע שהיה יקר מאוד, שהסתירוהו בימי מנשה ואמון, ועתה חיפשו אותו ולא נודע מקומו.
וַיָּבֵא שָׁפָן אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב עוֹד אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־נִתַּן בְּיַד־עֲבָדֶיךָ הֵם עֹשִׂים׃
שפן מביא את הספר אל המלך, ומעבר לבשורת מציאת הספר הוא משיב למלך על השליחות עצמה: המלך ציווה אותם בענייני אסיפת הכסף וחיזוק בדק הבית, והוא אומר לו שכל התפקיד המוטל עליהם נעשה. המלבי"ם מבאר שבאיסוף הכספים היו שני סוגי כסף: כסף הנדרים והנדבות שהיה בידי חלקיהו, וכסף שקיבצו מערי יהודה והובא עתה. על הכסף שקיבצו הוא אומר "כל אשר נִתַּן ביד עבדיך הם עושים", כלומר יתנוהו לעושי המלאכה שיתיכו אותו. אבל הכסף שהיה בבית ה' מקדם, כסף הנדרים והנדבות שהיה ביד הכהן הגדול עוד קודם לכן, אותו כבר התיכו ונתנו ליד עושי המלאכה מעצמם, עוד לפני שציווה המלך על העניין.
וַיַּתִּיכוּ אֶת־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּבֵית־יְהֹוָה וַיִּתְּנוּהוּ עַל־יַד הַמֻּפְקָדִים וְעַל־יַד עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה׃
"ויתיכו" הכוונה ויציקו, כמו "ויצוק שמן", והתרגום אומר "ואתיך". היינו ממיסים את הכסף כדי לעשות ממנו מטבעות. "המופקדים" הם האומנים הנקראים אדריכלין, והם נתנו את הכסף על יד עושי המלאכה, שהם האומנים הפועלים.
וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַיִּקְרָא־בוֹ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
אחרי שהשיב למלך ראשון ראשון על דבר השליחות, עתה מתחיל שפן לפרט בעניין הספר: הנה נתן לי חלקיהו את הספר האבוד, ונתן לו אותו כשהוא גלול באותו מקום. וזהו "ויקרא בו שפן לפני המלך": הוא קרא בספר במקום שבו נמצא הספר פתוח.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו׃
כאשר שומע המלך את הנקרא, "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך", הוא קורע את בגדיו. הוא מבין שיש בדבר הזה אות וסימן: מה פתאום היה הספר גלול דווקא בעניין התוכחות.
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ וְאֶת־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן וְאֶת־עַבְדּוֹן בֶּן־מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר׃
אצלנו כתוב "עבדון", ובמלכים ב' כתוב "עכבור". אומר המצודת ציון: בשני השמות היה נקרא, כדרך שהסברנו כבר בעבר שהיו לאנשים כמה שמות.
לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת־יְהֹוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא כִּי־גְדוֹלָה חֲמַת־יְהֹוָה אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת־דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת כְּכׇל־הַכָּתוּב עַל־הַסֵּפֶר הַזֶּה׃
המלך מבקש מהם לדרוש את ה' ולשאול את הנביאים בנוגע אליו, בנוגע לנשארים בישראל ובנוגע לכל יהודה, בעבור מה שכתוב בספר הזה, שהרי הוא ראה בו נבואה לרעה. "חמת ה' אשר נתכה בנו" היא כאש הנופלת ונשפכת. ומכיוון שאותו הדור עצמו היו הגונים, הוא אומר "על אשר לא שמרו אבותינו את דבר ה' לעשות ככל הכתוב על הספר הזה".
וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אֶל־חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן־תׇּקְהַת בֶּן־חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַיִם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ כָּזֹאת׃
חלקיהו והשרים אשר שלח המלך הולכים אל חולדה הנביאה, אשת שלום בן תקהת בן חסרה. חז"ל דורשים שנשלחו אליה דווקא מפני שהנשים רחמניות יותר מן האנשים, ולכן לא שלח אל ירמיהו שהיה נביא זעם. לכאורה הדבר פלאי: והלוא הנביא אומר את אשר יאמר לו ה', ומה מקום לשלוח למי שרחמן יותר? וכי הנבואה היא בהזמנה? אלא שאף שהנבואה היא מאת ה', הצורה שבה מוציא הנביא את הדברים מפיו משתנה מנביא לנביא, כמו שאומרים חז"ל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן יש חשיבות גדולה באיזו צורה יצאו הדברים. הסבר נוסף: הוא רצה שמכיוון שנשים רחמניות הן, תתפלל היא על העניין. לעומת זאת ירמיהו, שכבר הורגל בנבואות זעם, כשישמע יאמר הנה זה אשר אמרתי לכם, ולא יתפלל בעדנו. אבל חולדה, בהיותה מן הנשים שרחמניות הן, תבקש רחמים עלינו ועל ידי זה תוסר הצרה.
המצודת דוד מבאר שייתכן שהיות ושאר הנביאים לא היו בירושלים, לכן שלח דווקא אל חולדה. אבל חז"ל דקדקו מלשון "וילך חלקיהו ואשר המלך אל חולדה הנביאה", שמשתמע שהיתה כאן שליחות מיוחדת אל חולדה, ולכן אמרו שהיה זה בכוונה תחילה, אף שיכול היה לשלוח אל נביאים אחרים, כדי לקבל רחמים, שנשים רחמניות הן.
בעלה של חולדה, שלום בן תקהת בן חסרה, נקרא "שומר הבגדים". המיוחס לרש"י אומר: או שמדובר בבגדי הכהונה או בבגדי המלכות, שהרי שומר בגדים סתם, על אילו בגדים ישמור? אך אם מדובר בבגדי המלך או בבגדי כהונה, בהחלט שייך לדבר על שומר הבגדים. והיכן ישבה? "בירושלים במשנה": שתי חומות היו לעיר, והיא ישבה בין שתי החומות. התרגום אומר "בית אולפנא", מקום של תורה. לשכה היתה לה לחולדה סמוך ללשכת הגזית, ולשכת חולדה היתה פתוחה לחוץ וסתומה כלפי הסנהדרין שבלשכת הגזית, כמובא במסכת מידות. והעניין היה מצד צניעות, שתהיה פתוחה לחוץ, שכל העובר בחוץ יוכל לראות, ולא יהיה חשש ייחוד בנכנס לפנים.
כאן כתוב "תקהת בן חסרה", ובמלכים ב' נאמר "תקוה בן חרחס", ואומר המצודת ציון: הוא הוא, כמו שאמרנו שהיו להם כמה שמות.
ומדוע נזכר שמו של הבעל, ומה מיוחד בו שראה הכתוב צורך להזכירו? אומר הפרקי דרבי אליעזר בשם רבי עזריה: תדע לך כוח הצדקה, בוא וראה משלום בן תקוה, שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום ויום. ומה היה עושה? היה ממלא את החמת מים ויושב על פתח העיר, וכל מי שהיה בא מן הדרך היה משקהו ומשיב את נפשו עליו. שמעו נא: פתח קיוסק בכניסה לעיר, ובחינם, כל הבא מן הדרך מקבל שתייה ומשיב את נפשו. ובזכות הצדקה שעשה, שרתה רוח הקודש על אשתו, שנאמר "וילך חלקיהו הכהן... אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקוה".
ולמפרע, אומר הפרקי דרבי אליעזר, היה שמו "בן סחרה", כשם שאתה אומר "כי טוב סחרה מסחר כסף". וכשמת בעלה, חסרו צדקות בעלה, כלומר נחסרה אותה זכות, ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום בן תקוה. והוא אותו אדם שעליו מובא שראו גדוד בא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע הנביא, ונגע בעצמות אלישע, שגופתו נגעה בעצמות אלישע, ויחי. ולאחר מכן, אחרי שחזר לחיים, אומר הפרקי דרבי אליעזר, הוליד את חנמאל בן שלום.
לכאורה קשה: מדוע בגלל מעשה שהוא עשה תשרה רוח הקודש על אשתו? אפשר היה לומר כמעשה דבורה, ששם מובא שהיא שלחה את ברק בן אבינועם לעשות פתילות, ויתכן שאף כאן, כיוון שהיא שלחה אותו לעשות את החסד הזה, לכן היא זו שקיבלה את השכר, והוא זכה על כל פנים ששמו מוזכר כאן. אמנם לאחר העיון מצאתי שבעל מדרש תלפיות ושבט מוסר, רבי אליהו הכהן, כותב בספרו "מעיל צדקה" ליישב את הקושי: באמת שלום היה מחשובי הדור, אדם עשיר ומפורסם, אבל לא היה מן החכמים והצדיקים הגדולים, ולכן לא היה שייך שעליו תשרה רוח הקודש. במה כן זכה? שהחזיק במצוות גמילות חסדים, ושרתה רוח הקודש על אשתו שהיתה פלג גופו, והיא היתה מוכנה יותר להשראת השכינה, ועוד שהיתה עוזרת ומסייעת לו ולא היתה מעכבת בעדו מלעשות את אותם חסדים. ובזה בא הכתוב ואומר: בוא וראה, אף שהיה "בן סחרה", איש סחורה ואיש עשירות, עם כל זה עזב את הכל להתעסק בגמילות חסדים, ומכוח זה זכתה אשתו לרוח הקודש.
עוד נעיר: מה שאמרנו ששלום בן תקוה הוא זה שהושלך בקברו של אלישע וקם לתחייה, דבר זה שנוי במחלוקת. יש אומרים שזה שקם לתחייה בקברו של אלישע היה נביא השקר שישב בבית אל, ויש אומרים שהיה זה צדקיה בן כנענה. מה שברור, שבסנהדרין מופיע שמדובר היה באדם רשע, וכנראה שמדרשים חלוקים הם.
וַתֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי׃
חז"ל אומרים: שתי נביאות היו, ושמותיהן שמות גרועים, זיבורה וכרכושתא. זיבורה זו דבורה וכרכושתא זו חולדה, ואלו בעלי חיים שאינם טהורים, וחז"ל מצאו בהן חיסרון ופגם. והחיסרון שבשתיהן הוא שנהגו ברמות רוח. בדבורה כתוב "עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל", ויש בזה מעט גבהות. וכן כאן אצל חולדה: "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" - מהו "האיש"? כביכול בן בלי שם, והרי היא מדברת על המלך; היה לה לאמר אמרו למלך ששלח אתכם אלי. יש כאן משהו של זלזול, ולכן אומרים חז"ל שנפגמו בשמותן.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יוֹשְׁבָיו אֵת כׇּל־הָאָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל־הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
המצודת דוד מסביר שהיא אומרת להם שהאות הזה לא היה במקרה, וכביכול ה' מדבר עמם ואומר: הנני מביא רעה על המקום הזה ועל יושביו, את כל האלות, כלומר הקללות, הכתובות על הספר אשר קראו לפני מלך יהודה. המלבי"ם מבאר שזה פירושו של עזרא כאן למה שכתוב בספר מלכים "את כל דברי הספר שקראו לפניו": קראו אז לפניו את התוכחה שבמשנה תורה, וכדברי חז"ל שהיה גלול ב"יולך ה' אותך ואת מלכך", וקראו לפניו בעניין הזה. ומוסיף המלבי"ם: ושאר העניין כבר ביארתי שם, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורינו על ספר מלכים.
תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה׃
"ויקטרו לאלוהים אחרים" היינו שהקטירו קטורת לעבודה זרה או הקריבו קרבנות לעבודה זרה, וכל זה "למען הכעיסני בכל מעשי ידיהם", שעשו עבירות להכעיס. "ותתך חמתי במקום הזה" יש כאן רמז שהזכרנו פעם: אם נכתוב "תתך" בכתב מלא, יוצא לנו ת"י ת"ך, ארבע מאות ועשר וארבע מאות ועשרים, שהם זמן קיום בית ראשון ובית שני: בית ראשון ארבע מאות ועשר שנים ובית שני ארבע מאות ועשרים שנה. וזה נרמז כאן "ותתך חמתי במקום הזה", שיחרב הבית, ובזמן שהיה קיים ת"י ות"ך. "ולא תכבה" הוא לשון מושאלת, כביכול תהיה כאן חימה שאין לה מרגוע, אלא חימה שתכלה הכל.
וְאֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרוֹשׁ בַּיהֹוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ׃
כאן אנו רואים שהיא נוקטת בו את הכבוד הראוי: "אל מלך יהודה". וכוונת הדברים: ומה שנוגע באופן אישי אל מלך יהודה. זו התוספת כאן. באופן כללי נאמר שתהיה גלות ותהיה חמת ה', אך יש כאן גם עניין אישי עם המלך, שהרי כתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך". והיא אומרת לו: "הדברים אשר שמעת", והדברים האלה עשו עליך רושם, ואתה לא תהיה לגמרי יחד עמם.
יַעַן רַךְ־לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשׇׁמְעֲךָ אֶת־דְּבָרָיו עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת־בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם־אֲנִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה׃
"יען רך לבבך ותכנע מלפני אלוהים" - אתה לא הקשית את לבך. ולעומת זאת, מי לקח את ספר איכה וזרק את המגילה אל האח המבוערת? יהויקים. ומה רצה להראות בזה? שכל מה שאתה אומר כאן אינו תקף. ומה גרם בזה? שנכתבו עוד שני פרקים לספר איכה, ה' יצילנו. מכאן אתה רואה שכאשר מקבלים מסר ואין פועלים על פיו, זו "חמת קרי", והדבר מביא חימה גדולה יותר. אבל כאן היא משבחת אותו: רך לבבך ותכנע מלפני אלוהים, קיבלת סטירה והתעוררת. "בשומעך את דבריו על המקום הזה ועל יושביו", שמעת את הדברים החמורים והבנת שיש כאן דבר ה'. "ותכנע לפני ותקרע את בגדיך ותבך לפני", וכאן היא כמדברת בשם ה': אני שמעתי איך בכית לפני וקרעת בגדיך, שזה מראה על תשובה, ואינך מקשה את לבך.
הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל־אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא־תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו וַיָּשִׁיבוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר׃
שואל המצודת דוד: הרי יאשיהו נהרג, ומהו "בשלום"? אלא ממה שאומר לו "ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה", זהו ה"בשלום". שהרי בסופו של דבר נהרג, וכיצד נהרג? עשוהו ככברה, ועליו נאמר "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". חז"ל אומרים זאת על יאשיהו: שחשבנו שהוא יוליכנו בגויים, ובאורו נראה אור, והוא נלכד בשחיתותם. אם כן, "בשלום" הכוונה באופן יחסי, שלא תראה את כל הרעה הבאה על המקום הזה ועל יושביו, לא תראה את חורבן הבית.
וזו אחת הסיבות שמפני הרעה נאסף הצדיק: כדי שלא יראה בצערם של הכלל ולא יראה דברים שיגרמו לו כאב, מעבר לעניינים נוספים שיש בזה, כדי שלא יגן על דורו ולא יתפלל בעדם. ועל "אל קברותיך" מסביר המצודת דוד שהכוונה שלא תיקבר בארץ העמים, אלא תיקבר בקברותיך. "וישיבו את המלך דבר" - חזרו אל המלך וספרו לו את דברי חולדה.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת־כׇּל־זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם׃
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית־יְהֹוָה וְכׇל־אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכׇל־הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן וַיִּקְרָא בְאׇזְנֵיהֶם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בֵּית יְהֹוָה׃
המלך עולה לבית ה' ומרכז את כולם: כל איש יהודה ויושבי ירושלים, הכהנים והלויים וכל העם מגדול ועד קטן, וקורא בפניהם את כל דברי ספר הברית, אלה דברי הברית. ומכאן נבין את המשך הדברים שגם הוא כרת ברית, שהרי נאמר "ושמרתם את דברי ועשיתם אותם", וראה יאשיהו שכתוב בסמוך לזה "אתם נצבים היום כולכם... לעברך בברית ה' אלוהיך... אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום". אמר: אם כן, מבין אני שזה מה שצריך לעשות בעבור הברית שהופרה עד עתה בינינו לבין ה', לכרות את הברית מחדש. לכן אוסף הוא את העם מקטון ועד גדול וכורת עמם ברית לעבוד את ה'.
וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־עׇמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי יְהֹוָה לָלֶכֶת אַחֲרֵי יְהֹוָה וְלִשְׁמוֹר אֶת־מִצְוֺתָיו וְעֵדְוֺתָיו וְחֻקָּיו בְּכׇל־לְבָבוֹ וּבְכׇל־נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל־הַסֵּפֶר הַזֶּה׃
זו הברית שכרת עם העם מחדש כדי לעבוד את ה'. ומה שנאמר "בכל לבבו ובכל נפשו", גם זה מן הכתוב שם: "ושבת עד ה' אלוהיך... בכל לבבך ובכל נפשך".
וַיַּעֲמֵד אֵת כׇּל־הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלַיִם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
מהו "ויעמד"? כמו ויעמד אותם בברית: העמיד אותם, הכריח וכפה אותם. ומכיוון שכדי לכרות ברית עם ה' צריך להסיר את השיקוצים ושלא יהיה לבבו פונה מעם ה', זהו הדבר המתבקש מיד לאחר שהעמיד את כולם בברית.
וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת־כׇּל־הַתֹּעֵבוֹת מִכׇּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כׇּל־הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם כׇּל־יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
מדובר כאן על ארץ ישראל, ומהו לשון "ארצות"? כדברי המשנה: שלוש ארצות, יהודה, גליל ועבר הירדן. כלומר למקומות ואזורי יישוב בתוך ארץ ישראל קוראים ארצות. כמו כן מצאנו ביטוי של "מדינות": לפעמים בתוך ארץ מסוימת, כשהיא מחולקת לערים גדולות, נקראות הערים מדינות. גם בערבית "מדינה" היא עיר, ורואים שאף בשאר השפות השמיות מדינה היא עיר. אם כן, ערים גדולות בתוך ארץ אחת נקראות מדינות, וכך גם אפשר לדבר על ארצות בתוך ארץ אחת.
ומה היה מצבו של אותו הדור? חז"ל אומרים שיאשיהו היה שולח אנשים לבדוק אם יש עבודה זרה כדי למגרה, והיו מציבים את העבודה הזרה בדלתות מבפנים. כשהיו מגיעים השלוחים ופותחים את הדלת, החלק הפנימי של הדלת נוטה אל הקיר, והשליח אינו רואה, ומסיים את החיפוש, וכשיוצא סוגר את הדלתות והנה קמה עבודתו הזרה וגם ניצבה, חזרה למקומה הקודם. והדבר הזה גרם בסופו של דבר למפלתו.
ומי שישים לב, הדבר מדוקדק גם בלשון הכתוב: "ויסר יאשיהו את כל התועבות מכל הארצות אשר לבני ישראל, וַיַּעֲבֵד את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה'". נאמר בלשון הפעיל, ולא נאמר ויעבדו את ה' בכל לבם ובכל נפשם, אלא "ויעבד", כלומר הוא העביד אותם. והיו אנשים שהעבודה הזאת לא מצאה חן בעיניהם, ועשו את מעשיהם בהסתר, מכיוון שהדבר היה בכפייה ולא ברצונם. "וכל ימיו לא סרו מאחרי ה' אלוהי אבותיהם" היינו שבגלוי לא סרו, והוא עשה את כל מה שהיה יכול לעשות, אבל בהסתר המשיכו והחזיקו בעבודה זרה.
ובזה סיימנו את פרק ל"ד בדברי הימים ב'.