פרק ל"ד עוסק ביאשיהו המלך, שעלה למלוכה כילד בן שמונה, ובכל זאת הפך למלך שטיהר את ארץ יהודה וישראל מן העבודה הזרה, ושיפץ וחיזק את בית המקדש. הפרק מתאר את שלבי הטיהור, את הכספים שנאספו לבדק הבית, ואת המערך המסודר של הממונים והפועלים במלאכת הקודש. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם והמפרשים.
בֶּן־שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו וְלֹא־סָר יָמִין וּשְׂמֹאול׃
וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמׇלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם מִן־הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת׃
המלבי"ם מדייק בחשבון השנים: יאשיהו התחיל למלוך בגיל שמונה, ו"בשמונה שנים למלכו" פירושו כשהיה בן שש עשרה. באותה שנה, כשהוא עדיין נער, החל לדרוש לאלוהי דוד אביו. "ובשתים עשרה שנה" - היינו שתים עשרה שנה למלכו - החל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות והאשרים והפסילים והמסכות, כלומר ממה שעוד נותר שם בירושלים.
וכאן עולה קושי: בספר מלכים מבואר שיאשיהו ביטל את האלילים בשנת שמונה עשרה למלכו, ולאחר שמצאו את ספר התורה, כפי שנראה בהמשך הפרק. ואילו עזרא, שכתב את דברי הימים, מלמד אותנו שהחל לבטל את הגילולים בשנת שתים עשרה. מבאר המלבי"ם: חלק מן הדברים נעשו בשנת שתים עשרה וחלק בשנת שמונה עשרה. ובהמשך, בפסוק ל"ג, מסופר שאחרי כריתת הברית הסיר את שאר התועבות שעדיין נשארו, ובכך סיים את ניקוי יהודה.
ועוד דרך יש בדברי המלבי"ם: אפשר לומר שגם מה שמסופר במלכים לא כולו היה בשנת שמונה עשרה, אלא שם מדובר על סיום הביעור, וכאן מדובר על התחלתו. בשנת שתים עשרה התחיל לבער, ובשנת שמונה עשרה סיים - ושני הכתובים אמת, זה מספר על ההתחלה וזה על הסיום.
ויש לזכור את הרקע: מנשה אביו בסוף ימיו הכרית את האלילים, ובא אמון בנו הרשע והחזיר את כל הקלקולים. משום כך נצרך יאשיהו לעשות שוב ניקוי כללי על כל מה שעשה אמון.
וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר־לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל־פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם׃
מהם "החמנים אשר למעלה מעליהם"? היו עושים צורות חמה ומעמידים אותן בגובה כדי להשתחוות להן, כדמות החמה, ועובדיהן נקראו עובדי חמה. היו הולכים ואחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה לשמש, לכיוון מזרח בשעת הזריחה, ומשתחווים לה. כל זה עשה מנשה, כמו שנאמר "וישתחו לכל צבא השמים ויעבֹד אותם". אמנם לאחר מכן ביטל זאת, אך אמון החזירו, ועתה היה צריך יאשיהו לבטלו מחדש.
"שיבר והדק" - כאן מודגש שיאשיהו לא נהג כמנשה שרק הוציא את האלילים מחוץ לירושלים, וממילא יכול היה אמון בנו פשוט לשחזר אותם ולהחזירם. יאשיהו שבר אותם והדק אותם, "הדק היטב היטב הדק", עשה אותם דק דק - טחן אותם לגמרי.
לכאורה קשה: הקברים זובחים למי? מסביר הרד"ק שחסר כאן הנסמך, וכוונת הכתוב "על פני הקברים - קברי הזובחים להם". הכתוב משתמש במילה אחת במקום שתיים, כדרך "הארון הברית", "העם המלחמה" והדומים להם. זהו מקרא קצר.
על אילו קברים מדובר? אומר רבי יוסף קרא: כאן התקיים מה שאמר הנביא בנבואתו לירבעם: "כה אמר ה', הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם". זהו יאשיהו העושה כעת את הדברים.
מכאן אנו חוזרים ליסוד שכבר דיברנו בו: אין דבר כזה באצטגנינות. האצטגנינות מדברת רק בערך, בכללות. היא יכולה לומר "רעה נגד פניכם", "אני רואה דם במדבר", "מושיעם של ישראל לוקה במים" - והפרשנות עלולה להיות מוטעית לגמרי. אפשר לחשוב ש"לוקה במים" פירושו שיטבע ביאור, ובאמת הכוונה למי מריבה. אפשר לחשוב ש"דם במדבר" הוא דם מיתה, ובאמת הוא דם מילה. האצטגנינות רואה כאספקלריה שאינה מאירה, ראייה כללית מאוד.
לעומתה, הנבואה רואה ראייה מדויקת, עד כדי כך שהנביא מסוגל לומר שבעוד דורות יקום אדם ששמו יאשיהו. את זה לעולם לא תוכל אצטגנינות לדעת - אי אפשר לדעת מן הכוכבים מה יהיה שמו של אדם. אפשר לראות כיוון כללי, אבל שם מפורש? זו נבואה בלבד. ולא זו בלבד, אלא הנביא אומר בפירוש גם מה הוא עתיד לעשות: אותו יאשיהו הוא שישבר את המזבחות, ייקח את העבודה הזרה, ינתץ ויהדק אותה היטב, ויזרוק אותה על פני קברי הזובחים להם. וזה כעניין "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" - אותו דבר עצמו שאתה נמשך אליו ורוצה בו, נזרק לך על פניך.
וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל־מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת־יְהוּדָה וְאֶת־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
גם זה מכלל מה שנאמר באותה נבואה, שיוציאו עצמות אדם: עצמות הכהנים שהיו קבורים ליד המזבחות הוציא מקבריהם ושרפן על המזבחות. ומדובר בכהני הבעל שעבדו באותם מזבחות. כפי שהתנבא הנביא, כך מקיים עתה יאשיהו. ובזה טיהר את יהודה ואת ירושלים מן העבודה הזרה.
וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד־נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב׃
אומר רבי יוסף קרא: מדובר באותן עוללות שנשתיירו מחרב סנחריב ומן השבי. הקרי הוא "בְּחַרְבֹתֵיהֶם" והכתיב "בהרבתיהם", ואין ביניהם הבדל גדול: רק ה"צ'ופצ'יק" הסוגר את הה"א הופך אותה לח"ית, ומקרב את האותיות - והרי לך "בחרבותיהם" במקום "בהרבתיהם". ומבאר, שמה שכתוב "בהרבתיהם" רומז לכך שנשתיירו אנשים מועטים בלבד, והם חששו לשבת בשפלה, אלא קבעו את בתיהם בהר. שכן בהר אדם מוגן יותר, יכול לראות אם אויבים מגיעים, ויש עליו שמירה, מה שאין כן בשפלה שבה הוא חשוף מיד לתקיפת האויבים.
הרד"ק מפרש אחרת: "בחרבותיהם סביב" הן המקבות שבהן היו מנתצים את המזבחות. כלומר, בערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי ניתצו את המזבחות בכלי המשחית שבידם, וניתצו את הכל שם מסביב, וכעניין "וכן מגדלותיך יתוץ בחרבותיו".
וַיְנַתֵּץ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכׇל־הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכׇל־אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשׇׁב לִירוּשָׁלָ͏ִם׃
"כיתת להדק" - מחת אותם וכיתת עד שנעשו דקים, שובר ומרוצץ. ולכאורה זו כפילות: כבר נאמר למעלה ששיבר והדק, ומה חוזר הכתוב? מסביר המלבי"ם שבתחילה עשה זאת בערי יהודה, וכאן מסופר על מה שעשה בערי מנשה ואפרים ושאר ערי ישראל. וזה מה שנאמר בספר מלכים "וישלך את עפרה על קבר בני העם ועצמות כהנים שרף", כמו שלמדנו שם בפרק ט"ז.
וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמׇלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת־שָׁפָן בֶּן־אֲצַלְיָהוּ וְאֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר־הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן־יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת־בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהָיו׃
בשנת שמונה עשרה, שבה כבר השלים את טהרת הארץ - כפירושו השני של המלבי"ם - וטיהר גם את הבית, שוב אין יאשיהו מסתפק בטיהור בלבד אלא רוצה לשפץ את הבית ולחזקו. שהרי בשנות מלכות אמון הלך הבית והתיישן, וצריך לחזק את בדק הבית. לשם כך שלח את שפן בן אצליהו, את מעשיהו שר העיר ואת יואח בן יואחז המזכיר, לחזק את בית ה' אלוהיו.
אומר רבי יוסף קרא: כל מקום שנזכר "המזכיר" נכתב בסמיכות ל"סופר". לכל מלך היה סופר, שתפקידו לכתוב את המאורעות שאירעו אצלו, ולצד הסופר ישב המזכיר שהזכיר לו מה לכתוב. אלו שתי מלאכות: הסופר הוא בקיא ומהיר בכתיבה - כמו קלדנית בימינו - אך אינו זוכר את כל מה שעליו לכתוב. והמזכיר אומר לו: עכשיו תכתוב עניין זה, עכשיו תכתוב עניין זה. וכיוון שהכתיבה איטית, בדיו, ואורכת זמן, נצרך המזכיר כדי שהדברים לא יישכחו.
ואם תרצו, כעין זה היה אצל חסידי חב"ד "החוזר": תפקידו היה לזכור את דברי הרבי ולאחר מכן לסכם את כל השיחות. לפעמים היה הרבי מדבר שעתיים, שלוש, ארבע וחמש שעות ברציפות, והוא היה מסכם הכל. כל הכתבים שיש מדברי האדמו"ר מליובאוויטש הם ממה שהחוזר ישב וסיכם וכתב - רבי יואל כהן, שנפטר לפני כחצי שנה.
וַיָּבֹאוּ אֶל־חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית־אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ־הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכׇּל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיָּשׁוּבוּ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
הם באים אל חלקיהו הכהן הגדול ומביאים לו את הכסף שהובא לבית האלוהים, מה שאספו הלויים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל, מכל יהודה ובנימין - אלה שנותרו, שהרי חלקים נכבדים מן העם כבר גלו. את הכל מסרו לידי חלקיהו הכהן הגדול כדי שישתמשו בו לבדק הבית.
המלבי"ם מבאר שבספר מלכים מוזכר רק שפן, ולדעתו מדובר בשתי שליחויות שונות. השליחות שבמלכים הייתה לתת את כסף הנדרים והנדבות שנאספו בבית המקדש, כמו שנאמר "אשר אספו שומרי הסף מאת העם", ואותה שלח ביד שפן. וכאן מדובר בכסף שאספו הלויים בערי ישראל ויהודה - מעין מגבית, קיבוץ נדבות אצל כל העם לצורך חיזוק בדק הבית, ומשם שבו לירושלים. שליחות זו נמסרה ביד מעשיהו שר העיר ויואח המזכיר.
וַיִּתְּנוּ עַל־יַד עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בְּבֵית יְהֹוָה וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עֹשִׂים בְּבֵית יְהֹוָה לִבְדּוֹק וּלְחַזֵּק הַבָּיִת׃
"עושי המלאכה" הם האומנים הגדולים הממונים, והם הנקראים בלשון חז"ל "אדריכלין" - מה שאנו קוראים היום אדריכל. תחת ידם היו הבונים והפועלים המיישמים בפועל. האדריכל אינו מסתובב עם מסטרינה ודלי ומלט; הוא זה שמסתכל במפות ומורה: כאן צריך קיר, כאן צריך להוסיף, את זה להרוס, כאן להוסיף. הם הממונים על המלאכה, והבונים והפועלים הם העושים.
המלבי"ם מסביר: "ויתנו על יד עושה המלאכה" - הכוונה לגבאי הכללי, הממונה על כלל הגבאים המופקדים. היה גבאי אחד ראשי, ותחתיו גבאים אחרים, וזה שנזכר בספר מלכים "על יד עושי המלאכה המופקדים", היינו הגבאים כעין הסגנים, והם נתנו את הכסף לאומנים העושים בבית ה'.
ודקדוק נאה יש כאן: בא עזרא ותיקן ודייק - "אשר עושים בבית ה'". הם אינם אנשי הבית, הם רק עושים בבית. אדם שנמצא בבית ה' משמע כביכול שזהו ביתו, וזה שייך לכהנים; ואילו כאן מדובר בבעל מלאכה שעושה בבית ה', אבל אין מקומו בבית ה'.
עוד הפרש בין הכתובים: אצלנו נאמר "לבדוק ולחזק הבית", ובמלכים נאמר "לחזק את בדק הבית". הכוונה אחת: לאחר שבודקים את הבית ומוצאים קלקול - מחזקים אותו. ולכן כאן נאמר תחילה לבדוק ואחר כך לחזק, שהרי קודם צריך בדיקה לדעת אילו מקומות רעועים, ורק אחר כך מוציאים תוכנית עבודה מה בדיוק לעשות והיכן לתקן.
וַיִּתְּנוּ לֶחָרָשִׁים וְלַבֹּנִים לִקְנוֹת אַבְנֵי מַחְצֵב וְעֵצִים לַמְחַבְּרוֹת וּלְקָרוֹת אֶת־הַבָּתִּים אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ מַלְכֵי יְהוּדָה׃
מי הם הפועלים? החרשים הם אלה שהיו ממונים לכרות את העצים, והבונים הם בוני הקירות. נתנו להם לקנות אבני מחצב ועצים. "אבני מחצב" - אבנים חצובות, שחתכו אותן ביושר לצורך מה שעתידים לבנות.
המלבי"ם מדייק: במלכים נאמר "לקנות עצים ואבני מחצב", וכאן מפרש הכתוב שהעצים נצרכו במקום שבו נפרד הבניין - שם היו מחברים אותו בעצים. שכן בזמננו, כשרוצים לחבר לבנים שלא יתפרדו, עושים יציקת בטון; אבל בזמנם לא הכירו בטון, וכל המבנים היו מאבן כבדה מאוד, אבן על גבי אבן, וזה מה שמחזיק את הבניין. וכיוון שגם כך עלולות האבנים להתרחק זו מזו, היו משימים קורות עץ, והקורות מבטיחות שלא תהיה תזוזה, כמו שהן ממקמות את האבנים שלא יזוזו ושהקיר לא יתפרק. זהו "למחברות" - העצים המקשרים את הבניין להיות אחד. "ולקרות את הבתים" - תקרות הבתים שהשחיתו מלכי יהודה.
וְהָאֲנָשִׁים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה בַּמְּלָאכָה וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן־בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן־בְּנֵי הַקְּהָתִים לְנַצֵּחַ וְהַלְוִיִּם כׇּל־מֵבִין בִּכְלֵי־שִׁיר׃
"האנשים" הם האומנים והפועלים, והם היו עושים באמונה במלאכה - נאמנים במלאכתם. יש פועל שעושה מלאכת דחק, שביתה איטלקית, מושך את הזמן; ובפרט פועל העובד לפי שכר יומי, מה לו למהר? יהיה לו עוד שבוע עבודה, ובלבד שיהיה "הכי טוב", לאט לאט - העיקר שתהיה לו פרנסה עוד שבוע. זה נקרא שאינו עושה באמונה. וכאן מעיד הכתוב שהיו עושים באמונה: לא רק שמיצו את כוחותיהם, הזדרזו ועשו את המלאכה כראוי, אלא גם לא נחשדו ליטול דבר מבית המקדש, לא חומר ולא חפץ.
"לנצח" - מפרש המצודת דוד: לזרז על המלאכה ולנגוש בעושיה, לדאוג שהכל ייעשה כראוי.
"והלויים כל מבין בכלי שיר" - הלויים הנזכרים כאן היו ממונים על כל מבין בכלי שיר, והם היו שרי המשוררים המבינים בחכמת המוזיקה, והם הנכבדים שבהם. כמו שנאמר "וכנניהו שר הלויים במשא כי מבין הוא", ונאמר "כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל" - נתנו בידו מינוי גדול וחשוב. כך גם כאן: כל אותם לויים המבינים בכלי שיר נמסרה בידם פקודת בית ה' להיות הממונים על בניין בית המקדש. ולא משום שנדרשת כאן הבנה בחכמת המוזיקה, אלא משום שנדרש כאן אדם שר וחשוב, שיוכל לנהל את העניין, והמבינים בחכמת המוזיקה היו שרים וחשובים.
וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים׃
על הסבלים - אלה שהיו נושאים את המשאות לצורך הבניין - העמיד אף הם ממונים. "ומנצחים לכל עושה מלאכה לעבודה ועבודה" - העמיד נוגשים על עושי המלאכה, לכל סוג עבודה ומלאכה בפני עצמה.
"ומהלויים סופרים ושוטרים ושוערים": מן הלויים מינה סופרים שיכתבו את כמות הכסף שהגיע, כדי שיהיה תיעוד מדויק כמה נתנו, כמה תרמו וכמה הוציאו עבור הבנאים. ושוטרים - אלה שהיו כופים לתת את הכסף, שכל מי שהתנדב מחייבים אותו לאחר מכן לקיים, שמה שאדם נודר הוא חייב לתת. והשוערים - שומרי שערי המקדש, שהיו בודקים מי מגיע אל המלאכה ולמי מותר להיכנס ולמי אסור.
אומר המלבי"ם: היו פקידים גם על נושאי הסבל, והיו מנצחים על כל עושי המלאכה, ולכל מין עבודה היה מנצח אחר. וזהו "ועל הסבלים ומנצחים" - אותם ממונים שנזכרו קודם, בני מררי ובני הקהתים, והלויים כל מבין בכלי שיר, כולם היו ממונים גם על נושאי הסבל הנזכרים בפסוקנו; ומלבד זאת היו מן הלויים גם סופרים ושוטרים.
יאשיהו עלה למלוכה בן שמונה, ובגיל שש עשרה החל לדרוש לאלוהי דוד אביו. בשנת שתים עשרה למלכו התחיל לבער את עבודה הזרה שהחזיר אמון, ובשנת שמונה עשרה השלים את הביעור - וכך מתיישבים הכתובים בדברי הימים ובמלכים, זה מספר על ההתחלה וזה על הסיום. הוא ניתץ, שיבר והדק את המזבחות והפסלים, שרף עצמות כהני הבעל על מזבחותם, וקיים בכך את נבואת הנביא לירבעם שקראה אותו בשמו דורות מראש - הוכחה לחדות הנבואה לעומת כלליותה של האצטגנינות. משסיים לטהר את הארץ ואת הבית, פנה לחזק את בדק הבית: שלח שלוחים, אסף כספי נדבות מכל שארית ישראל, מסרם לחלקיהו הכהן הגדול, והעמיד מערך מסודר של אדריכלים, גבאים, חרשים ובונים, סבלים, סופרים, שוטרים ושוערים. ועל כולם מעיד הכתוב שבח נצחי: "והאנשים עושים באמונה במלאכה".