פרק ל"ג בדברי הימים ב' עוסק במנשה בן חזקיהו ובבנו אמון. אומר המלבי"ם שמתחילת הפרק ועד פסוק י' הועתקו הדברים ממלכים ב' פרק כ"א, ושם כבר ביאר את השינויים; כאן נעמוד על מה שהכתוב מוסיף לנו. מה שנאמר כאן "וידבר ה' אל מנשה" - במלכים מפורש מה היה אותו דיבור שנמסר על ידי הנביאים. עיקר החידוש של הפרק שלפנינו הוא כל פרשת גלותו של מנשה, שביתו ותשובתו, שאינה מופיעה כלל בספר מלכים.
בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
הוא עושה את הרע בעיני ה' ומחקה את הגויים - אותם גויים עצמם שה' גירש מפני בני ישראל, במעשיהם הוא הולך.
וַיָּשׇׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכׇל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם׃
הוא חוזר ובונה את הבמות שניתץ יחזקיהו. כיוון שאביו היה צדיק וניתץ את הבמות, עתה כשהוא רוצה לחדש את העבודה הזרה עליו לבנות מחדש את מה שניתצו לפניו. "ויעש אשרות" - עצים שהיו עובדים אותם. "וישתחו לכל צבא השמים" - היו עובדים את כל מיני הכוכבים.
וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם יִהְיֶה־שְּׁמִי לְעוֹלָם׃
"בבית ה'" - בתוך בית המקדש ממש. המיוחס לרש"י מסביר שהפסוק כאן בא לקבול על מנשה: ראה היכן הלך ובנה מזבחות לעבודה זרה - בבית שעליו אמר הקדוש ברוך הוא "בירושלים יהיה שמי לעולם", שם דווקא בנה מזבחות לעבודה זרה. ושם גם שם את פסל הסמל שעשה, וגם זה חלק מן הרשע שעשה.
וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכׇל־צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה׃
"שתי חצרות בית ה'" - עזרת כהנים ועזרת ישראל. "לכל צבא השמים" - כל הכוחות השמימיים: שמש, ירח וכוכבים, את כולם עבדו.
וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן־הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ׃
המיוחס לרש"י מדייק ש"ועשה אוב" כתוב מלא בו', לפי שהרבה לעשות. שכן תמיד כשביטוי בא מלא - זה מורה על ריבוי, וכשהוא כתוב חסר - זה מורה על חיסרון, כמו עפרון שנכתב חסר ו', להראות גריעותו. מנשה עשה את עבודת המולך - "העביר את בניו באש", וכן "עונן וניחש וכישף", שכולם מעשי כשפים.
"עונן" - אדם שמסתכל בעונות ואומר: עונה זו ראויה לעשות בה כך, ועונה זו ראויה לעשות בה כך, וזה היפך "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". "ניחש" - כגון האומר נפלה מקלי מידי, סימן שהיום לא אצליח; נפלה פיתי מפי, סימן שהיום לא תהיה פרנסה; וכל כיוצא בזה.
יש אנשים שאומרים: אל תבוא לגבות ממני חובות בתחילת השבוע, שלא תעשה לי "סיפתח" רע. כששמעתי זאת בפעם הראשונה הייתי מופתע ולא הבנתי מה האדם רוצה, חשבתי שהוא מנסה להתחמק ממני; רק אחר כך הבנתי שכך נהוג אצל הסוחרים. אבל צריך לדעת שזה מנהג של גויים. מה זה "סיפתח" רע? אתה צריך לשלם - שלם. האדם רואה בזה עניין של מזל, ואילו האמת היא שהפרנסה קצובה מן השמים, ואין זה משנה מה בא ראשון ומה בא אחרון. זהו סוג של ניחוש, כמו האומר "עבר חתול שחור" וכיוצא בזה.
וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֶל־דָּוִיד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעֵילוֹם׃
גם כאן ממשיך הכתוב וקובל כנגדו: ראה מה עשה. "פסל הסמל" הוא סמל הקנאה, צורה של סמל שעשה והניח בבית האלוקים, במקום שעליו אמר ה' לדוד ולשלמה בנו "אשים את שמי לעילום" - כלומר לעולם. במקום שייעד הקדוש ברוך הוא לעצמו, ששמו ייזכר שם לעולם, הלכת ושמת שם עבודה זרה. כביכול אין זה אלא להכעיס, שכל מגמתו הייתה רק להכעיס.
וְלֹא אֹסִיף לְהָסִיר אֶת־רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם רַק אִם־יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִים לְכׇל־הַתּוֹרָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בְּיַד־מֹשֶׁה׃
זהו המשך דברי הקדוש ברוך הוא לדוד ולשלמה: כאן במקום הזה יהיה בית האלוקים, ולא אוסיף להסיר את רגל ישראל מעל האדמה שהעמדתי לאבותיכם - ובלבד שישמרו לעשות את כל אשר ציוויתים. והרי אנו יודעים שבעקבות מעשיו של מנשה נגזרה הגלות, ככתוב במפורש בספר מלכים "בחטאות מנשה" - אף על פי שבפרקנו נראה שחזר בתשובה. כלומר התשובה לא הייתה שלמה, ועל כל פנים כבר נגזרה הגזירה. הנה הוא שומע הבטחה כזאת, ובמקום הזה עצמו הוא ממרה את פי ה' ובונה עבודה זרה ומעמיד את סמל הקנאה - אין לך רשעות גדולה מזו.
וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם לַעֲשׂוֹת רָע מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ויתע" - הטעה את יהודה, הוליך אותם בדרך תועה. "לעשות רע מן הגויים" אפשר לפרש שמהם למד את הדברים האלה, ואפשר לפרש כמצודת דוד: לעשות רע יותר מן הגויים - שהטעה את יהודה להרשיע יותר מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל.
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מְנַשֶּׁה וְאֶל־עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ׃
דע לך שהקדוש ברוך הוא שלח אליו נביאים, וגם אל העם שלח נביאים - "ולא הקשיבו".
וַיָּבֵא יְהֹוָה עֲלֵיהֶם אֶת־שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה׃
"חוחים" הם טבעות שנותנים בלחי הבהמה כדי למשוך אותה בעל כורחה, שאם אינה נמשכת - הדבר קורע את בשרה, וממילא היא מוכרחת להימשך. וכעניין שנאמר "ונתתי חחים בלחייך", שאומר הקדוש ברוך הוא לגוג שימשוך אותו כדי שייפול בארץ ישראל. זהו ביטוי מושאל ומליצי על האופן שבו לקחו את מנשה. "בנחושתיים" - שלשלאות של נחושת. וכל הסיפור הזה עד סוף הפרק הוא תוספת שמופיעה רק כאן, ובספר מלכים אינו מופיע כלל.
וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
"וכהצר לו" - בעת צרתו. "חילה את פני ה'" לשון תפילה, כמו "חל נא את פני ה' אלוקיך". ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין חילוי לתפילה: "חלות פנים" עניינה להסיר קצף - לחלות פניו היינו להסיר כעסו מעליי; ואילו "תפילה" עניינה להפיק רצון. כשאדם רוצה לקבל תועלת - הוא מתפלל; כשהוא רוצה להסיר כעס - הוא מחלה פנים. ולכן נאמר כאן "וכהצר לו חילה את פני ה' אלוקיו ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו".
וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים׃
חז"ל דורשים: אל תקרי "ויעתר" אלא "ויחתר" - שחתר לו הקדוש ברוך הוא חתירה מתחת כיסא הכבוד. והגמרא מספרת כיצד הגיע לכך: הניחו אותו בתוך דוד והבעירו את הדוד מלמטה. במצב כזה אדם מתחיל לרקוד גם בלי מוזיקה. התחיל לצעוק אל כל האלוהויות: אלוהי אדום ענני, אלוהי כמוש ענני, אלוהי עמון ענני - ואין עונה, האלוה אשר אליו קרא אינו זמין. עובר על אלוה אחר אלוה, ומבין שאין תקווה.
ואז נזכר שבילדותו, כשלקח אותו אביו חזקיהו לתלמוד תורה, למד: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלוקיך". וברוב עזותו וחוצפתו התחיל לעשות תנאים עם הקדוש ברוך הוא: אם יש בורא לעולם והוא חזק משאר האלוהויות - שיציל אותי, ואם לא, אז חלילה מה ההבדל בינו לבינם. עפרא לפומיה! אינך במצב שאתה יכול לעשות תנאים. במצב כזה היית צריך לשוב אל ה' בלב נשבר, והוא אומר לריבונו של עולם: תדע לך שאתה מסתכן אם לא תציל אותי, כי אז יאמרו שאתה ככל האלוהויות.
מפני חוצפה זו נעלו מלאכי השרת את שערי התשובה ואת שערי שמים בפניו. והקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד - כדי שלא יאמרו שאין תשובה, ושלא יאמרו הנה מנשה רצה לעשות תשובה ולא קיבל ה' את תשובתו. ולכן נעתר לו והשיבו בסופו של דבר למלכותו. ו"עתר" הוא גם שם כלי המשמש להפוך בו את התבואה ואף לחפירה, ומכאן "ויעתר לו" - ויחתר לו.
וְאַחֲרֵי־כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר־דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי־חַיִל בְּכׇל־הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה׃
"מערבה לגיחון בנחל" - בצד מערב של ירושלים, "ולבוא בשער הדגים" - שהחומה מגיעה עד לצד מזרח, ושם היה העופל. המצודת דוד מפרש שהעופל הוא שם מגדל, ויש אומרים שעופל היינו מקום גבוה, ולאו דווקא מקום מסוים. והגביה את החומה מאוד, וכן שם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה.
וַיָּסַר אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת־הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהֹוָה וְכׇל־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית־יְהֹוָה וּבִירוּשָׁלָ͏ִם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר׃
הוא מסיר את אלוהי הנכר ואת אותו סמל ופסל של עבודה זרה ששם בבית ה', ואת כל המזבחות שבנה בהר הבית ובירושלים, ומשליך הכול אל מחוץ לעיר. ומדייק המיוחס לרש"י: לא כתוב שהוא שיבר אותם, אלא שהסיר אותם אל מחוץ לעיר - ולכן נכשל בהם בנו. שכן נאמר להלן "ולכל הפסילים אשר עשה מנשה אביו זיבח אמון" - וכי אמון עשה חדשים? אלא שלקח את הפסילים שעשה מנשה אביו, שאביו זרק אותם מחוץ לירושלים, והוא פשוט הלך ואספם. זה היה חלק מן הקלקול: שלא כיתת אותם ולא שחק אותם ולא קברם, אלא הניחם שם, ובא בנו ואספם.
המלבי"ם עומד על כך - לא כאן אלא בספר מלכים - שעל אף שמנשה עשה תשובה, בסופו של דבר "בחטאות מנשה" הייתה הגלות. ושואל: מדוע, והרי הוא עשה תשובה? יש אומרים לפי שתשובתו הייתה מתוך הכרח, ולכן לא הועילה הרבה להסיר את צרת הגלות. ויש אומרים לפי שהוא אמנם שב בתשובה אבל העם נשארו בקלקוליהם, ולא היה בזה די להסיר את הגלות. והמלבי"ם מסביר: לפי שלא מצאנו בשום מקום שעשה תשובה על הרציחות שעשה - וכתוב על מנשה שמילא את ירושלים דמים מפה לפה, דבר מחריד - ועל כך לא נאמר בשום מקום שחזר בו. מה נאמר? "ויסר את אלוהי הנכר ואת הסמל מבית ה'" - על העבודה הזרה עשה תשובה, ועל הרציחות לא עשה תשובה. ולכן עדיין גרמו חטאות מנשה שבסופו של דבר תבוא הגלות.
וַיִּבֶן אֶת־מִזְבַּח יְהֹוָה וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ויבן את מזבח ה'" - מסביר המצודת דוד שתיקן וחידש את המזבח. וזובח עליו זבחי שלמים ותודה: קורבן תודה על שהחזירו הקדוש ברוך הוא לירושלים למלכותו, כדברי המיוחס לרש"י.
אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
הבמות הן הדבר שהיה קשה מאוד להסיר את העם ממנו, שהרי בסופו של דבר הם זובחים לשם ה', וזה מה שמדגיש כאן הכתוב "רק לה' אלוקיהם". עד עתה היו זובחים לעבודה זרה, והכול לפי רוח המפקד: כשהמפקד היה מנשה הרשע - זבחו לעבודה זרה, וכשהוא עצמו שב בתשובה - העם זובחים בבמות, אך לה' יתברך.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל־אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל־דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ותפילתו אל אלוהיו" - מה שהתפלל באותה צרה, בהיותו בבבל. "ודברי החוזים המדברים אליו" - הנביאים שנשלחו אליו; והנביא נקרא חוזה לפי שהוא רואה את דבר ה' במחזה. "על דברי מלכי ישראל" - כל מלך היה כותב לעצמו את דברי הימים שלו, ואין זה קשור לספר דברי הימים שלפנינו, אלא לספר שהמלך היה כותב לעצמו.
בספרים אלה היה המלך כותב בעיקר את ניצחונותיו והצלחותיו, ובדרך כלל לא היה מתעד כישלונות. לכן פעמים רבות אפשר למצוא בספרי קורות הימים של מלכים שונים שדברים הידועים לנו - שנפלו וניגפו והוכו - אינם מופיעים אצלם כלל, ויש היסטוריונים שיאמרו לך: לא תמצא שם סיפור כזה, לא תמצא נפילה כזאת.
מטעם זה תמהו רבים במשך תקופות ארוכות שלא מצאו תיעוד של עם ישראל במצרים ושל מכות מצרים, עד שהיו שהתחילו לפקפק. ואמרו להם: מה אתם מתפלאים, היכן שמענו ששליט יכתוב על מפלותיו? שהגיע לכאן זקן בן שמונים והוציא מכאן עם של חמישה מיליון, אחרי שהחטיף מכות קשות למלך שברוב עקשותו הרס את כל ארצו ובסוף מת - איזה שליט יכתוב דבר כזה? ודאי שלא יתעדו זאת. ואולם ברבות הזמן החלו להתקבל תיעודים - פפירוס איפוור ועוד - מאותן תקופות, המתארים את מכות מצרים, ורק אז נחה דעתם של החוקרים. וגם אז לא לגמרי, כי התחילו להתווכח אם היה זה באותן שנים או בשנים אחרות, וכל מיני קושיות, ואף אותן מיישבים ומוכיחים שיש להם חוסר הבנה בכל מה שקשור לתיארוך ולהבנת העניינים. לא ניכנס לכל זה: לא מפיהם אנו חיים. מבחינתנו מה שכתוב בנביאים הוא המסר האמיתי, תורת אמת בפיהם, והמציאות הייתה כמו שמתואר אצלנו; ומה שהם אומרים ומוצאים אינו באמת משנה. ולאט לאט אתה רואה שהם מגיעים, מוצאים עוד תגליות ועוד דברים המוכיחים להם שכל מה שכתוב בתנ"ך נכון.
וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר־לוֹ וְכׇל־חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי׃
שואל המלבי"ם: בפסוק הקודם נאמר "ותפילתו אל אלוהיו", וכאן "ותפילתו והעתר לו" - מהי הכפילות? ומבאר: התפילה הראשונה היא מה שהתפלל בעודו במאסר, והיא כתובה "על דברי מלכי ישראל", באותם ספרי היסטוריה, ודברי חול הם. לעומת זאת התפילה שהתפלל לאחר מכן היא תפילה קדושה, והיא נמצאת בדברי חוזי - בספר תהילים פרק ס"ו, ששם הפרק עוסק בהצלתו של מנשה, כפי שביאר המלבי"ם שם, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורינו על ספר תהילים עם המלבי"ם. כמו כן כתבו החוזים את כל חטאותיו של מנשה באופן פרטני, ושם אפשר לראות את כל תיאור חטאותיו ומעשיו.
"דברי חוזי" - היינו דברי החוזים. המצודת ציון רוצה לומר שחוזי היה שם נביא, אך יותר מסתבר כדברי המלבי"ם שחוזי הם החוזים. וכן אומר הרד"ק, ש"חוזי" כמו "וחשופי שת" וכמו "וקרא לו חלוני" שהכוונה חלונים.
וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
"ויקברוהו ביתו" - כמו בביתו, ובספר מלכים כתוב "בגן ביתו". ומשמעות הדבר שלא זכה להיקבר עם אבותיו.
בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמׇלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וּלְכׇל־הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם׃
וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה׃
"הרבה אשמה" - חז"ל אומרים שעשה עבירות חמורות ונוראות. אחד הדברים שמביאים עליו חז"ל הוא שבא על אמו, ומכאן נקרא אמון. שאלה אותו אמו: וכי יש לך הנאה ממקום שיצאת משם? והוא התפלא על עצם השאלה: וכי נראה לך שאני בעל תאווה? הרי איני עושה אלא להכעיס את קוני. אפשר להבין דבר כזה? אדם עובר עבירה לשמה - לשם הכעסת הבורא. לא לשם תאווה ולא לשם הימשכות גשמית, אלא אך ורק להכעיס את קונו. וזהו "אמון הרבה אשמה". וכן כתוב עליו ששרף את התורה, ועשה עוד עבירות חמורות.
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו וַיְמִיתֻהוּ בְּבֵיתוֹ׃
וַיַּכּוּ עַם־הָאָרֶץ אֵת כׇּל־הַקֹּשְׁרִים עַל־הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם־הָאָרֶץ אֶת־יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
עבדיו קושרים עליו - עושים קשר ומרד כנגדו - וממיתים אותו בביתו. ואז העם הורגים את המורדים, "ויכו עם הארץ את כל הקושרים על המלך אמון", וממליכים את יאשיהו בנו תחתיו - ויאשיהו, כפי שנראה בפרק הבא, כבר היה מלך הגון.
הפרק פותח במנשה שממשיך את דרך התועבות של הגויים, בונה במות ומזבחות לצבא השמים, מעמיד את פסל הסמל בבית שעליו נאמר "אשים את שמי לעילום", ומתעה את יהודה לעשות רע יותר מן הגויים. משלא הקשיב לנביאים, הביא עליו ה' את שרי אשור, והוא נלכד בחוחים ונאסר בנחושתיים והולך לבבל. בצרתו חילה את פני ה' - להסיר קצף - והקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד, שלא יאמרו שאין תשובה, והשיבו למלכותו. הוא בנה את החומה, הסיר את אלוהי הנכר והשליכם מחוץ לעיר, חידש את מזבח ה' והקריב תודה; אך מפני שהשליך ולא כיתת - נכשל בהם בנו, ומפני שלא שב על הרציחות - עדיין גרמו חטאותיו לגלות. אמון בנו לא רק שלא נכנע כאביו, אלא הרבה אשמה ועשה עבירות להכעיס, עד שנהרג בקשר עבדיו, ועם הארץ המליכו תחתיו את יאשיהו.