מעשה סנחריב כתוב בספר מלכים, שנוי בספר ישעיה, ומשולש כאן בדברי הימים ב פרק לב. במלכים ובישעיה בא הסיפור בהרחבה גדולה, ושם כבר למדנו אותו בפירוט על פי המלבי"ם. כאן, באופן יחסי, הסיפור קצר יותר, ולכן לא נרחיב בכל פרטיו, אלא נביא את הקטעים שהמלבי"ם מצטט או ששולח אליהם, כדי שנבין את הדברים על מקומם. וכפי שאמרנו כמה פעמים: עזרא אינו מעתיק את כל הדברים, שהרי את עיקרי הדברים אפשר ללמוד שם, והוא בא רק לחדש נקודות מרכזיות, או לפרט דברים שבספרים הקודמים לא באו בפירוט.
כֹּה אָמַר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר: עַל מָה אַתֶּם בֹּטְחִים וְיֹשְׁבִים בְּמָצוֹר בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
טענתו מכוונת אל מה שכתוב בספר מלכים על חזקיהו: "בה' אלוהי ישראל בטח", ומיד אחר כך "וימרוד במלך אשור". על זה הוא אומר להם: על מה אתם בוטחים שאתם באים ומורדים בי, ובעקבות זה אתם נאלצים כעת לשבת במצור ולמות ברעב ובצמא? מבאר המצודת דוד: מילא אם הייתם משיגים בכך דבר מה - יושבים במצור ובסופו משתחררים. אבל כאן בדיוק הפוך: אין לכם שום בסיס לביטחון, שכן בסופו של דבר תימסרו בידי. ואם כך, לא כדאי להימסר בידי כבר עכשיו ולא לשלם בינתיים את מחיר הרעב והצמא? אתה משלם מחיר שבסופו של דבר יכולת לוותר עליו, כי בכל מקרה אתם תימסרו בידי.
המלבי"ם מוסיף, שבמלכים ובישעיה מוזכר שסנחריב שלח אליו עוד פעם, כאשר יצא להילחם עם מלך כוש, ועזרא קיצר מתוכן הדברים ובחר להביא דווקא את מה שגידף כלפי השם, שכביכול לא יוכל להושיע כנגדו. ועל ידי זה בסופו של דבר, כמובא בישעיה, נפל בחרב - בגלל החירוף והגידוף שלו כלפי שמים.
הֲלֹא יְחִזְקִיָּהוּ מַסִּית אֶתְכֶם לָתֵת אֶתְכֶם לָמוּת בְּרָעָב וּבְצָמָא לֵאמֹר: יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יַצִּילֵנוּ מִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
זו ההסתה של חזקיהו, שכביכול אומר לכם שתרוויחו. ומה באמת תרוויחו? תמותו פה ברעב - זה כל הרווח. חזקיהו אכן חושב ומקווה שתוכלו להינצל, אבל אני אומר לכם שאין כאן אלא הסתה. מה ההצעה שהוא מציע לכם? למות ברעב. הצלה לא תהיה לכם. "ה' יצילנו" אינו ביטחון, ואין לכם על מה לבטוח בו.
הֲלֹא הוּא יְחִזְקִיָּהוּ הֵסִיר אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר: לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד תִּשְׁתַּחֲווּ וְעָלָיו תַּקְטִירוּ׃
עתה הוא מסביר להם מדוע אין להם מקום לבטוח בה': תדעו לכם שחזקיהו הסתכסך עם ריבונו של עולם. ואקדים ואומר - זו התפיסה של אותו ראש גוי, ולא הדברים על פי אמיתתם. כוונתו לומר: גם אם היה לאלוהיו יכולת לעזור, הוא לא היה רוצה לעזור לו, שהרי חזקיהו חטא כנגדו - הסיר את הבמות, הסיר את המזבחות, ואמר ליהודה ולירושלים "לפני מזבח אחד תשתחוו". האם לא טוב יותר שיהודה ישתחוו לפני מזבח אחד וירושלים יהיו לה שניים ושלושה מזבחות? עם רב כל כך - ורק מזבח אחד?! הרי עשה דבר הפוך מן הרצון האלוקי.
והמיוחס לרש"י מבאר, שסנחריב היה בטוח שכל מה שנאמר בחזקיהו - שגידע את האשרה וכדומה - הכל היה בנוי לשם ה'. ואל תתפלאו על טעותו, שהרי הבמות באמת בנויות היו לשם ה'. וכיוון שראה שחזקיהו מבטל במות שנבנו לשם ה', חשב שגם האשרות בנויות לשם ה', והדבר הזה בא להכעיס את ה' יתברך. ואם כן, הסתכסך חזקיהו עם ריבונו של עולם, ואין לו כבר אינטרס לעזור לו.
הֲלֹא תֵדְעוּ מֶה עָשִׂיתִי אֲנִי וַאֲבוֹתַי לְכֹל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, הֲיָכוֹל יָכְלוּ אֱלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת לְהַצִּיל אֶת אַרְצָם מִיָּדִי׃
מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶחֱרִימוּ אֲבוֹתַי אֲשֶׁר יָכוֹל לְהַצִּיל אֶת עַמּוֹ מִיָּדִי, כִּי יוּכַל אֱלֹהֵיכֶם לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי׃
טענתו: ההיסטוריה מוכיחה שאף אחד לא יכול היה לעמוד כנגדי. אף שלכל הארצות הללו היו אלוהים חזקים וכבירים, לא יכלו להציל מידי. "החרימו אבותי" - הכוונה לפול מלך אשור ולתגלת פלאסר, שראינו כיצד באו ונלחמו כנגד ישראל. ואם כן, למה אתה חושב שתוכל כנגדי?
ובמלכים ובישעיה ראינו טענה נוספת: ואם תשאל, האם אתה משווה את ה' לכל אלוהי הארצות? הוא עונה: אכן כן, בהחלט - שהרי כבשתי את שומרון. ומי האלוה שם? הרי זה הקדוש ברוך הוא, זה עמו. לך תסביר לראש גוי שהם המרו את פי ה' והוא זה שהביא אותך לשם כדי שתכבוש אותם, ושכל זה היה עונש על מעשיהם הרעים. אבל בתפיסה שלו, יש לעם ישראל אלוה, והאלוה הזה לא הצליח להציל אותם. ואם לא הציל את שומרון - אחיכם - למה אתם חושבים שאתכם יוכל, או ירצה, להציל? ואפילו אם ירצה, אין לו אינטרס לאחר שהסרתם את מזבחותיו.
וְעַתָּה אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ וְאַל יַסִּית אֶתְכֶם כָּזֹאת וְאַל תַּאֲמִינוּ לוֹ, כִּי לֹא יוּכַל כָּל אֱלוֹהַּ כָּל גּוֹי וּמַמְלָכָה לְהַצִּיל עַמּוֹ מִיָּדִי וּמִיַּד אֲבוֹתָי, אַף כִּי אֱלֹהֵיכֶם לֹא יַצִּילוּ אֶתְכֶם מִיָּדִי׃
שימו לב: כאן הוא מדבר מעל ראשו של חזקיהו. הוא פונה ישירות אל העם, ותכף נראה זאת בצורה מובהקת עוד יותר - כיצד הוא עוקף את חזקיהו ואינו מדבר איתו כלל. עם חזקיהו אין מה לדבר, אבל עם העם יש טעם לדבר, שיבינו שחזקיהו רק עושה להם רעה, ואני יכול לגאול אותם מצרותיו ולהצילם מן המוות, אם רק יסכימו להיות לי לעבדים. "כל אלוה כל גוי וממלכה" - הכוונה: אלוהיו של כל גוי ושל כל ממלכה. "אף כי אלוהיכם" - כל שכן אלוהיכם, שחזקיהו הסיר את במותיו והוא מסוכסך איתו, על אחת כמה וכמה שלא יעזור לכם. ו"ישיא" - כמו "השיאני ואוכל", לשון פיתוי והטעיה.
וְעוֹד דִּבְּרוּ עֲבָדָיו עַל יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְעַל יְחִזְקִיָּהוּ עַבְדּוֹ׃
כלומר, עוד הוסיפו לדבר דברי חירוף וגידוף.
וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֵאמֹר עָלָיו לֵאמֹר: כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ עַמָּם מִיָּדִי, כֵּן לֹא יַצִּיל אֱלֹהֵי יְחִזְקִיָּהוּ עַמּוֹ מִיָּדִי׃
"ספרים" בלשון הנביא הם איגרות, ולא ספר במובן שאנו קוראים לו היום. המיוחס לרש"י מציין שבספר מלכים ובספר ישעיה כתוב "ויקח חזקיהו את הספרים מיד המלאכים ויקראם, ויעל בית ה' ויפרשהו חזקיהו לפני ה'" - הוא פורש את האיגרות לפני הקדוש ברוך הוא, כאומר: ריבונו של עולם, ראה מה מחרפים ומגדפים כנגדך, המלחמה היא שלך. והמלבי"ם מדגיש שכאן יש לנו תוספת על הכתוב שם, שכן שם לא מוזכר מה היה כתוב באיגרות, ובא עזרא ומפרש שהיו כתובים בהן גידופים על ה' - "לחרף לה' אלוהי ישראל".
וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית עַל עַם יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה, לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם, לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר׃
"יהודית" - בלשון עברית, בשפה שהעם מבין. כפי שאמרנו, הוא מדבר מעל הראש של חזקיהו ופונה ישירות אל העם, וכל מטרתו "ליראם ולבהלם" - מלחמה פסיכולוגית. הראשון שהמציא את הנשק הזה היה גוליית, שיצא לחרף ולגדף מערכות אלוהים חיים, ומי שמשכלל אותו אחריו הוא סנחריב: אין לכם כוח, אינכם יכולים, אינכם מסוגלים. זה עוד הרבה לפני "קול הרעם מקהיר", שהערבים שידרו בעברית ועשו מזה לוחמה פסיכולוגית (ובשל הטעויות שהיו להם עשו מזה גם הרבה בדיחות). וגם ארצות הברית בווייטנאם נקטה בכך: הציבו רמקולים בתוך היערות והבהילו את הווייטקונגים בהודעות "אנחנו מקיפים אתכם, אנחנו עומדים להשמיד אתכם", כדי ליצור לוחמה פסיכולוגית.
כאן עזרא דילג על פרטי הדברים, ולכן נביא כמה פסוקים ממלכים ב פרק יח: "ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עימנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מאוד הפריע להם הדבר, והם מבקשים ממנו לדבר בארמית, שהייתה שפת החשובים, כיוון שהרגישו שהדיבור היהודית מטיל מורך בלב העם. "ויאמר אליהם רבשקה: העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלא על האנשים היושבים על החומה, לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם עימכם". כלומר: אתה חושב שהמסר מכוון לאדונך ולך? המסר הוא לעם.
וממשיך: "ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית ויאמר: שמעו דבר המלך הגדול מלך אשור. כה אמר המלך: אל ישיא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם מידו. ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמור, הצל יצילנו ה' ולא תינתן את העיר הזאת ביד מלך אשור. אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור: עשו איתי ברכה וצאו אלי, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו". זה כנגד מה שאמר להם קודם - בעיר תאכלו את צואתכם ותשתו את מימי רגליכם מחמת הרעב - ולעומת זאת אני מציע לכם גפן ותאנה ומי בור. "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש, וחיו ולא תמותו". דרכו הייתה להגלות עמים ממקום למקום, ולכן אמר: יש לי מקום אחר, אינני רוצה להרוג אתכם אלא רק להגלות אתכם, מפני שחזקיהו מרד בי.
וממשיך בטענתו: "ההצל הצילו אלוהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור? איה אלוהי חמת וארפד, איה אלוהי ספרוויים, הנע ועיווה, כי הצילו את שומרון מידי? מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל ה' את ירושלים מידי?" - שוב אותה טענה, שגם אלוהיכם לא יכול, שהרי את שומרון כבשתי. "והחרישו העם ולא ענו אותו דבר, כי מצוות המלך היא לאמור לא תענוהו. ויבוא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנה הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים, ויגידו לו דברי רבשקה" - שהרי מי ששומע חירוף וגידוף צריך לקרוע בגדיו, ולכן באו קרועי בגדים.
וַיְדַבְּרוּ אֶל אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם׃
כאן עזרא קובל ואומר: ראה את החוצפה ועזות הפנים. הם מדברים על אלוהי ירושלים כאילו הוא כאלוהי עמי הארץ שהם מעשה ידי אדם. הוא משווה את הקדוש ברוך הוא לפסילים - כביכול כמותם: הם לא הצילו מידי, ואף הוא לא יוכל להציל מידי.
וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת, וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם׃
המיוחס לרש"י, וכן המלבי"ם, מציינים שנוסח תפילת חזקיהו כתוב בספרים הקודמים, ועזרא בא להודיע כאן חידוש - שגם ישעיהו התפלל, דבר שאינו מופיע שם אלא רק כאן.
ומהי התפילה? נחזור למלכים ב פרק יט: "ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו ויתכס בשק ויבוא בית ה'. וישלח את אליקים אשר על הבית ושבנה הסופר ואת זקני הכהנים מתכסים בשקים אל ישעיהו הנביא בן אמוץ. ויאמרו אליו: כה אמר חזקיהו, יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. אולי ישמע ה' אלוהיך את כל דברי רבשקה אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלוהים חי, והוכיח בדברים אשר שמע ה' אלוהיך, ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה". וישעיהו עונה: "כה תאמרון אל אדוניכם, כה אמר ה': אל תירא מפני הדברים אשר שמעת אשר גידפו נערי מלך אשור אותי. הנני נותן בו רוח, ושמע שמועה ושב לארצו, והפלתיו בחרב בארצו" - "אתן בו רוח" היינו אשנה את רוחו שיחזור לארצו, ושם ייפול בחרב.
והלאה: "ויקח חזקיהו את הספרים מיד המלאכים ויקראם, ויעל בית ה' ויפרשהו חזקיהו לפני ה'" - כאומר: ריבונו של עולם, ראה החירופים והגידופים אשר כתבו לפניך. "ויתפלל חזקיהו לפני ה' ויאמר: ה' אלוהי ישראל יושב הכרובים, אתה הוא האלוהים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ. הטה ה' אוזנך ושמע, פקח ה' עיניך וראה, ושמע את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלוהים חי. אמנם ה', החריבו מלכי אשור את הגויים ואת ארצם, ונתנו את אלוהיהם באש, כי לא אלוהים המה כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן ויאבדום. ועתה ה' אלוהינו הושיענו נא מידו, וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלוהים לבדך".
ואז בא המענה: "וישלח ישעיהו בן אמוץ אל חזקיהו לאמור, כה אמר ה' אלוהי ישראל: אשר התפללת אלי אל סנחריב מלך אשור שמעתי. זה הדבר אשר דיבר ה' עליו: בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים. את מי חירפת וגידפת ועל מי הרימות קול, ותישא מרום עיניך על קדוש ישראל. ביד מלאכיך חירפת ה' ותאמר: ברוב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון, ואכרות קומת ארזיו מבחור ברושיו, ואבואה מלון קיצו יער כרמילו" - כלומר, אתה מתהדר שתגיע עד בית המקדש. "אני קרתי ושתיתי מים זרים, ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור" - אף למים אינני זקוק שידאגו לי; "קרתי" מלשון חפירה וניקור באדמה, ומתוך כך שתיתי מים זרים. ו"אחריב בכף פעמי" - בכף מנעלי, שהצבא שלי כשהוא עובר את הירדן מייבש אותו, כל אחד לוקח עוד קצת מים עד שהנהר מתייבש.
וממשיך הנביא: "הלא שמעת למרחוק אותה עשיתי, למימי קדם ויצרתיה, עתה הבאתיה ותהי להשאות גלים נצים ערים בצורות. ויושביהן קצרי יד, חתו ויבושו, היו עשב שדה וירק דשא, חציר גגות ושדפה לפני קמה. ושבתך וצאתך ובואך ידעתי, ואת התרגזך אלי. יען התרגזך אלי ושאננך עלה באוזני, ושמתי חחי באפך ומתגי בשפתיך" - החח והמתג הם הכלים שבהם מושכים את הבהמה. "והשיבותיך בדרך אשר באת בה. וזה לך האות: אכול השנה ספיח ובשנה השנית סחיש, ובשנה השלישית זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו פריים. ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שורש למטה ועשה פרי למעלה. כי מירושלים תצא שארית ופליטה מהר ציון, קנאת ה' צבאות תעשה זאת. לכן כה אמר ה' אל מלך אשור: לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ, ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה. בדרך אשר בא בה ישוב, ואל העיר הזאת לא יבוא נאום ה'. וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי". וסוף המעשה: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף, וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים. ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינווה. ויהי הוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט, וימלוך אסר חדון בנו תחתיו". כל זה בא בהרחבה במלכים ובישעיה, והבאנו כאן רק כהשלמה, בלי לבאר את הפסוקים, שכן שם ביארנו את כל העניין בהרחבה על פי המלבי"ם.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ, וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וּמִיצִיאֵי מֵעָיו שָׁם הִפִּילֻהוּ בֶחָרֶב׃
מלאך ה' מכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף - וחז"ל אומרים שראשי גייסות היו אלה, ואילו כלל החיל היה מיליונים. ומובא שהקדוש ברוך הוא פתח את אוזנם לשמוע שירת המלאכים, ובזה הייתה מיתתם: הנפש ניתקת ואינה יכולה לעמוד בזה, היא מתחברת אל העליונים. קמים בבוקר - וכולם פגרים מתים. דיברנו בזמנו שגם אצל ההיסטוריונים הסיפור הזה מוכר, והם מגדירים ש"מגפה מסתורית פגעה בחילו של סנחריב". אנחנו יודעים מה טיבה של אותה מגפה, כיצד באה ועל מה באה; בשבילם זו מגפה מסתורית.
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִיַּד כֹּל, וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב׃
"וינהלם" - אומר המצודת דוד: הנהיג אותם בנחת ובחמלה.
וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַיהֹוָה לִירוּשָׁלַ͏ִם וּמִגְדָּנוֹת לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן׃
שני עניינים יש כאן: מנחה לה' - שהכירו בגדלות הבורא וידעו שה' עשה להם את כל הניסים; ומאידך מגדנות לחזקיהו. "מגדנות", אומר המצודת ציון, מורה על דבר מעולה, בין בפירות, בין בבגדים ובין באבנים יקרות. הביאו לו תשורה כדרך שמביאים למלך, וכיוון שה' עשה לו נס כזה, נעשה על ידי כן מנושא ומכובד לעיני כל העמים. וכאן הדבר נכתב בקצרה, לפי שהיה כאן גם נס נוסף שעליו נקרא מיד.
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לוֹ וּמוֹפֵת נָתַן לוֹ׃
חזקיהו חלה והגיע עד שערי מוות, התפלל אל ה', ונענה, ומופת ניתן לו. שואל המלבי"ם: מדוע שם נאמר "אות" וכאן "מופת"? ומשיב: לפי שהתפלספו קצת, כלומר היו מן המתפלספים שלא רצו להבין את הדברים כפשוטם. שם נאמר שהשמש חזרה עשר מעלות אחורנית, והם רצו לומר שלא השמש חזרה אלא רק הצל חזר, והשמש נשארה במקומה, לפי שהיה קשה להם להבין שהקדוש ברוך הוא יעשה נס כזה ויזיז את השמש ממקומה, כמו שהביא שם הרלב"ג. לכן בא עזרא ומשנה את הביטוי: לא "אות" אלא "מופת", ומופת הוא דבר זר היוצא מגדר הטבע - ללמדנו שהשמש עצמה חזרה עשר מעלות אחורנית, ולא כדעתם שכל השינוי היה רק בצל בעוד השמש ממשיכה במהלכה.
וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ, וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
פירוש הדברים: לא כמו שגמל לו הקדוש ברוך הוא - שריפא אותו והצילו מיד סנחריב - כך השיב הוא. עם כל הטובה הזאת נהג בדרך של גאווה, כאשר באו לבקרו והוא הראה להם את כל בית נכותו. כאן עזרא אינו מפרט, ואנחנו נזכיר את העניין מן הספרים האחרים שבהם בא בהרחבה.
אומר המלבי"ם: כבר שם הסברנו שתכלית המופת הייתה להגדיל את מעלת ישראל, כדי שהאומות ייראו מפניהם ולא יבואו להילחם כנגדם. והוא לעומת זאת ניכס את הנס לעצמו - כאילו מפני שאני ראוי והגון עשו לי את הנס. וגם מה שנאמר "גבה לבו" כולל את מה שעשה לו אוצרות לכסף ולזהב, כפי שנראה מיד, והרי המלך מוזהר "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד", "לבלתי רום לבבו מאחיו". ואם כן בזה גבה לבו, שהלך ועשה לו אוצרות כסף וזהב.
וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף יְהֹוָה בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ׃
הוא נכנע, כפי שנראה מן המקורות האחרים, והדבר הזה גרם שהקדוש ברוך הוא אמר לו שהקצף לא יבוא בימיו אלא בימי בניו. רואים אם כן שהייתה כאן כניעה אמיתית מצידו.
וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד, וְאֹצָרוֹת עָשָׂה לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְאֶבֶן יְקָרָה וְלִבְשָׂמִים וּלְמָגִנִּים וּלְכֹל כְּלֵי חֶמְדָּה׃
חזקיהו עשה לו עושר הרבה מאוד, וכפי שהזכיר המלבי"ם זה היה חלק מן הקצף כנגדו.
וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְאֻרָוֹת לְכָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה, וַעֲדָרִים לָאֲוֵרֹת׃
"מסכנות" - מקום אוצרות, כמו "ויבן ערי מסכנות לפרעה", ערים לאוצרות. הרי שעשה אוצרות של תבואה, דגן, תירוש ויצהר. "אורוות" - המקום שבו היו מעמידים את הבהמות, בעיקר הסוסים. ומה הן "עדרים לאורות"? "אורות" הוא כלשון רבים של אוויר, כמו "אווירות". אומר המלבי"ם, כפי שביאר בחבקוק, ששם "אורווה" בא מלשון אוויר, לפי שהסוס זקוק למקום רחב שיהיה בו אוויר. ואם הבהמות עומדות באוויר הפתוח ולא בתוך מכלאות, נקרא המקום "אווירה" - מקום אוויר; ואם הן בתוך מכלאות, נקרא אורווה. ומה שנאמר כאן "עדרים לאורות" הכוונה למקום שהאוויר רב בו, מקום שאינו סגור.
וְעָרִים עָשָׂה לוֹ וּמִקְנֵה צֹאן וּבָקָר לָרֹב, כִּי נָתַן לוֹ אֱלֹהִים רְכוּשׁ רַב מְאֹד׃
וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ׃
חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון, ו"ויישרם למטה" - הנהיג אותם בדרך ישרה מערבה לעיר דוד. מסביר הרד"ק שהיו שני פלגים לנחל גיחון: את העליון סתם, ואת מי המעיין יישר למטה לעיר דוד. אלא שהרד"ק תמה: חז"ל אמרו "סתם מי גיחון ולא הודו לו", והלוא למעלה כתוב "ויוועץ עם שריו וגיבוריו לסתום את מימי העיינות", ובכללם היו גם חכמי ישראל, שהרי שרי האלפים הם היו החכמים והשופטים. ואם כן, למה נאמר שלא הודו לו? הרי אתה רואה שחכמי הדור כן הסכימו עמו. אומר הרד"ק: אבל ראיתי מדרש שיישב את דעתי, ובהגדה מצאתי "סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום". כלומר, הקדוש ברוך הוא הסכים לדעתו; ואף שחכמים לא הודו לו, הקדוש ברוך הוא אחז בצדו של חזקיהו והסכים למעשהו.
והמלבי"ם מוסיף: כל מה שנמנה כאן עשה חזקיהו מדעת עצמו, שהרי חכמים לא הסכימו עמו, וכאן מספר לך הכתוב שאף על פי שעשה שלא מדעת חכמים - בוא וראה שהצליח במעשיו. ומדוע? מפני שהקדוש ברוך הוא עשה זאת לניסיון לו: לראות האם יסמוך על דבר ה', או יחפש כל מיני תחבולות אנושיות כיצד להבטיח את ביטחונו כנגד אויבים שעלולים לבוא עליו.
וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ, עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ לָדַעַת כָּל בִּלְבָבוֹ׃
"מליצי" - שלוחי, כמו "כי המליץ בינותם", שהשליח הוא המליץ בין השולח לנשלח; "מליצי שרי בבל" היינו שלוחיו של מלך בבל. אחרי כל ההצלחה הגדולה הזאת רצה הקדוש ברוך הוא לנסותו לדעת כל אשר בלבבו, ולכן נשלחו אליו שלוחי בבל, ובאו "לדרוש המופת אשר היה בארץ" - לנסות להבין את מה שאירע בארץ בעניין תנועת השמש. והמדרש מביא שמלך בבל קם בבוקר ושאל: מדוע לא העירו אותי עד שעה מאוחרת כזאת? אמרו לו: השמש חזרה לאחוריה. אמר להם: מה אתם מדברים שטויות? אמרו לו: בוא וראה, כך היה הדבר. בירר אצל מי אירע הנס, ונתברר לו שזה חזקיהו, ואז שולח מרודך בלאדן בן בלאדן אנשים אל חזקיהו, מתוך הערכה לאדם שזכה שהקדוש ברוך הוא הניע את השמש לכבודו. ו"עזבו האלוהים", מבאר המצודת דוד, שלא הטה את לבו לא לטובה ולא לרעה, אלא נתן לו בחירה מושלמת, והמגמה - "למען נסותו".
ונקרא את הדברים בישעיה פרק לט: "בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו, וישמע כי חלה ויחזק. וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכותו, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב ואת כל בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרותיו, לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו". וחז"ל אומרים שהוציא להם גם ספר תורה. אומר שם המלבי"ם: "וישמח עליהם" בא לומר לך שלא שמח בהם עצמם, שהרי ידע שאינם באים מתוך אהבה גדולה, אלא שמח בסיבתם - שעל ידם יכול להתפאר ולהראות להם: ראו כמה אני יקר וחשוב בעיני ה', ראו איזה עושר ואיזה כבוד נתן לי הקדוש ברוך הוא. כאן בעצם לקח את הנס שעשה ה' לכלל ישראל וניכס אותו לעצמו - כאילו הוא בגלל חשיבותו ומעלתו.
ובזה, אומר המלבי"ם, חטא בשניים. חטא אחד כנגד חוכמת ההנהגה: מה שעשית לא היה חכם כלל, מסיבה פשוטה - אם אתה מבין שהם באים כמרגלים, מה ההיגיון להראות למרגלים כמה אתה עשיר? נתת להם תיאבון גדול יותר. הראית להם את כל בית נכותך, והם מבינים שאם יבואו על חזקיהו יש להם הרבה מאוד מה לקחת. וחטא שני כנגד ה': הקדוש ברוך הוא הוא שנתן לך את כל האושר הזה, והוא עצמו אמר לך שלא להתהדר בו, שהרי נאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" ו"לא ירבה לו כסף וזהב עד מאוד" - ואתה הולך ועושה בדיוק הפך רצון ה', רם לבבך באושר, ועוד מתפאר בו ומראה אותו לעיני כל.
וממשיך: "ויבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו: מה אמרו האנשים האלה ומאין יבואו אליך? ויאמר חזקיהו: מארץ רחוקה באו אלי מבבל. ויאמר: מה ראו בביתך? ויאמר חזקיהו: את כל אשר בביתי ראו, לא היה דבר אשר לא הראיתים באוצרותי. ויאמר ישעיהו אל חזקיהו: שמע דבר ה' צבאות, הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא יוותר דבר אמר ה'".
והמלבי"ם שם בישעיה לט שואל: מה היה חטאו שבעבורו בא עונש גדול כזה? וכי אסור למלך להראות את בית אוצרותיו? והרי אצל שלמה ראינו שהתהדר בעושרו הרב. ובדברי הימים - כאן אצלנו - מוזכר שחזקיהו גבה לבו והיה קצף על יהודה וירושלים; ולמה זה נקרא גבהות הלב, אם עשה זאת לפי תומו? ועוד: אצלנו מוזכר שה' עזבו בידי מליצי שרי בבל לנסותו לדעת כל בלבבו - מה צריך לנסותו, ומה היה העניין בזה? וגם למה העונש לבניו, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? וכי ירושלים לא חטאה חטאים גדולים דיה בלי החטא הזה של חזקיהו, שתצטרך לומר שיבואו מלכים ויקחו את כל מה שיש בירושלים? הרי כבר נגזרה גלות על חטאי מנשה, בעבור הצלם שהכניס בהיכל ועוד.
"ויאמר חזקיהו אל ישעיהו: טוב דבר ה' אשר דיברת. ויאמר: כי יהיה שלום ואמת בימי". והדבר מאוד מפליא, ושואל המלבי"ם: איך אומר "טוב דבר ה'" משום ש"יהיה שלום בימי"? האם אב אינו דואג לבניו? מודיעים לך שמעשיך יגרמו צרות לבניך, ולא רק שאינך מוטרד מצרותיהם, אינך מוטרד גם מכך שאתה עצמך הגורם לזה - אתה הוא שהבאת עליהם את הצרות.
קודם כל, אומר המלבי"ם, בדברי ישעיהו יש שתי תשובות. האחת: אתה חושב שאין מה לחשוש כי "מארץ רחוקה באו אלי" - הם אינם באים עכשיו, הם אינם גרים לידי, ולא אראה מהם פצמ"רים וקטיושות; מה לי לדאוג מהם? ועל זה אומר לו הנביא: עתה תראה שדווקא על ידי שראו את אוצרותיך, התעוררו לבוא מרחוק. הם יבינו שהדבר משתלם, ויגיעו מארץ רחוקה. ודבר נוסף אומר לו: עשית כאן מעשה שאינו הגון. וראינו שחזקיהו חזר בתשובה והודה בטעותו, והבין שעשה מעשיו בסכלות.
ומה כוונת דבריו "טוב אשר דיברת כי יהיה שלום ואמת בימי"? כאן עושה המלבי"ם הסבר נפלא מאוד. כאשר יש נבואה שיש בה טובה ורעה יחד, על החלק של הטובה צריך לשמוח, ועל החלק של הרעה אין בהכרח להתעצב. מדוע? כי נבואה לטובה בהכרח תתקיים, ואילו נבואה לרעה יש אפשרות לבטלה, שכן הקדוש ברוך הוא ניחם על הרעה, ואם יעשו תשובה יוכלו לבטלה. ולכן אומר חזקיהו: כמה נפלא! כאן יש לי הבטחה ששלום ואמת יהיה בימי, הבטחה שלא הייתה לי עד עכשיו - לא יהיו לי מלחמות, יהיה שלום ואמת, ומזה ה' אינו חוזר בו, שהבטחה לטובה הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בה ויהי מה. ולעומת זאת מה שנאמר שתהיה רעה לבני - זו נבואה לרעה, ומזה הקדוש ברוך הוא כן יכול לחזור בו, אם באמת בני ייטיבו את מעשיהם. ולכן אין כאן אלא טוב: הטוב הוא ודאי, והרע הוא בספק גדול, שכן הוא נתון לתיקון על ידי תשובת בניו.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ וַחֲסָדָיו הִנָּם כְּתוּבִים בַּחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
ישעיהו היה הנביא שבזמנו, וגם היה חמיו - נתן לו את בתו. אלא שהשידוך הזה לא יצר תוצאות טובות, שכן מאותה בת נולד נכד, ואותו נכד בסופו של דבר רצח את הסבא. ועם כל זה, אם תרצה לראות את כל הדברים - מופיעים הם בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא על ספר מלכי יהודה וישראל.
וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד, וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם, וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
מהו "במעלה קברי בני דוד"? אומר הרד"ק: במעולה שבקברי בני דוד. וחז"ל אומרים: המעולים שבמשפחה, והם דוד ושלמה - הם המעולים שבמשפחת בית דוד, ושם קברו אותו. ואחריו מלך מנשה בנו.
חז"ל כותבים על נס ההצלה שהיה לחזקיהו, שחזקיהו אמר: ריבונו של עולם, הדור שלי הוא החלש ביותר, אין לי כוח לעשות מאומה - אני שוכב על מיטתי ואתה עושה. וכך אכן היה: חזקיהו שכב על מיטתו, והקדוש ברוך הוא הציל את עמו. וכבר דיברנו בעבר שהדבר הזה הראה על פחיתות דורו, שהרי דוד המלך לעומתו אמר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ולכאורה נראה שביטחונו של דוד חלש יותר - חזקיהו יכול ללכת לישון, ודוד צריך לרדוף ולהשיג ולכלות. ושם מובאת הדרגה, מדוד המלך עד חזקיהו, כאילו הייתה כאן הידרדרות.
והתשובה היא, אדרבה: מעלתו של דוד המלך גדולה יותר מזו של חזקיהו. דוד אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ועם כל זה כולנו יודעים שזה מאיתך ה'. ואילו חזקיהו אומר: הדור שלנו כל כך חלש באמונה, שאם אפילו נאמר שירה, יאמרו - ראית מה זה? השירה שלנו בקעה רקיעים, ובזכותה הגיעו המלאכים. לכן אנחנו חייבים ללכת לישון: כשאדם ישן ברור שלא עשה כלום, מה תאמר - שהנחירות שלי הבהילו אותם? כאן ברור שהכל רק הקדוש ברוך הוא. ומכאן שדווקא זה מראה את חולשת הדור, שהיו צריכים שיהיה ברור בצורה שאין עליה פקפוק שאנחנו לא עשינו כלום, ורק אז יודו הכל שהכל מאת ה'.
פרק לב מביא בקצרה את מה שכבר בא בהרחבה במלכים ובישעיה: טענותיו של סנחריב שנאמרו מעל ראשו של חזקיהו ישירות אל העם - "על מה אתם בוטחים", "חזקיהו מסית אתכם", "הסיר את במותיו", "היכול יכלו אלוהי הגויים" - כולן לוחמה פסיכולוגית שמטרתה "ליראם ולבהלם". ועזרא מוסיף כאן שני חידושים: שבאיגרות היו כתובים גידופים כלפי ה', ושגם ישעיהו התפלל יחד עם חזקיהו. התפילה בקעה שמים, המלאך הכה במחנה אשור, וסנחריב חזר בבושת פנים ונפל בחרב בניו. אחר כך בא נס הרפואה והמופת של חזירת השמש - ודווקא שם מתחיל הניסיון: חזקיהו ניכס את הנס לעצמו, גבה לבו, אגר אוצרות כסף וזהב והראה אותם לשלוחי בבל, וחטא בזה גם בחוכמת ההנהגה וגם כנגד ה'. אך הוא נכנע ושב בתשובה, ולכן לא בא הקצף בימיו. ובסיום הכתוב מלמדנו שבכל הצלחתו הצליח מפני שדעתו הסכימה לדעת המקום, ושמפלת סנחריב באה כשחזקיהו שוכב על מיטתו - כדי שיהיה ברור לכל שהישועה כולה מאת ה' לבדו.