פרק ל"א בדברי הימים ב' הוא המשכה הישיר של הפסח הגדול שערך חזקיהו. אחרי השמחה העצומה שהייתה בירושלים - שמימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא הייתה כמותה - התעורר העם לביעור עבודה זרה מכל הארץ, ומיד לאחר מכן סידר חזקיהו את משמרות הכהנים והלויים, ותיקן את מערכת התרומות והמעשרות. עיקרו של הפרק: בניית מערכת שלמה של החזקת לומדי תורה ועובדי המקדש, והברכה המופלאה שבאה בעקבותיה.
וּכְכַלּוֹת כׇּל־זֹאת יָצְאוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הַמִּזְבְּחוֹת מִכׇּל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד־לְכַלֵּה וַיָּשׁוּבוּ כׇּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ לְעָרֵיהֶם׃
"וככלות כל זאת" - לאחר כל מה שראינו לעיל: כלל ישראל באו אל חזקיהו, הוא חיזק את העם, הכהנים בירכו את העם, והייתה שמחה גדולה בירושלים. הדבר הזה יצר חיזוק כללי, והעם יצא לבער את העבודה הזרה - לא רק ביהודה ובנימין, אלא גם באפרים ומנשה, שהם כבר המקומות של מלכות שומרון.
והמלבי"ם מעורר: כיצד ייתכן שבני יהודה עושים פעולה כזאת בערי ישראל? התשובה היא, כפי שראינו, שהושע בן אלה ביטל את עבודת העגלים וביטל את הפרוזדאות שמנעו את העלייה לרגל. לו היו העגלים קיימים, היו שם עובדי העגלים שלא היו מאפשרים דבר כזה. וכן כל שליחת האיגרות של חזקיהו - "לא יצויר בעוד שהמלך מחזיק בעבודת העגלים". אילו הושע בן אלה היה עדיין עובד לעגלים, כיצד היה מצליח חזקיהו להביא את בני ישראל לעבוד בבית המקדש? אלא שמשביטל הושע את הפרוזדאות ואת עבודת העגלים, היו מסוגלים לשבר את המצבות והאשרים, לנתץ את הבמות, ולעלות לעבוד את ה' בירושלים.
וַיַּעֲמֵד יְחִזְקִיָּהוּ אֶת־מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל־מַחְלְקוֹתָם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְעֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְשָׁרֵת וּלְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל בְּשַׁעֲרֵי מַחֲנוֹת יְהֹוָה׃
חזקיהו מסדר את הכהנים והלויים, כל משמר וכל מחלקה על התפקיד הממונה עליה. הכהנים - תפקידם "לעולה ולשלמים", עבודת הקרבנות. הלויים - "לשרת", לשרת את הכהנים, "ולהודות ולהלל" - בשיר, שהם המשוררים; "בשערי מחנות ה'" - שהם השוערים, השומרים את בית המקדש.
וכפי שהסברנו כמה פעמים בעבר: שמירת בית המקדש לא הייתה מחמת חשש גנבים, אלא מטעם כבוד. אין כבוד שבית המלוכה יהיה מקום פרוץ ופתוח שכל הרוצה נכנס. לכן היו משמרות כראוי לבית המלך - בית מלכו של עולם.
וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן־רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהֹוָה׃
המצודת דוד מפרש: תשורת המלך מרכושו הפרטי ניתנה לדמי העולות - עולות הבוקר והערב, ועולות השבתות והחודשים והמועדים. אולם על פירוש זה עומדים תמהים: היאך שייך שהמלך ימַמן מרכושו את עולת התמיד ותמיד של בין הערביים? הרי קרבנות אלו באים מקופת הציבור, ואדם פרטי אינו יכול לומר "עליי", אפילו יהיה העשיר הגדול ביותר. לשם כך אספו מחצית השקל - כדי שהקרבנות הקבועים יבואו מממונם של כלל ישראל. וגם למלך אין זכות כזו.
המלבי"ם מפרש להפך, וזה נפלא מאוד: "מנת המלך" אין פירושו המנה שהמלך נתן, אלא המנה המגיעה לו מן העם - כמו "מנת הכהנים" שנראה בהמשך, שהיא המנה המגיעה לכהנים. התמידים צריכים לבוא מקופת הציבור, והמלך נתן לשם כך את המנה והפרס שקיבל מן הציבור. ממון זה, אף שהוא "רכושו", מקורו בציבור, ולכן דינו כקופת הציבור - נחשב כאילו בא מממונם של ישראל ולא מממונו הפרטי של המלך. וכך יהיה גם לעתיד לבוא, שהנשיא ייתן קרבנות ציבור ממנתו שמן הציבור, כפי שביאר המלבי"ם ביחזקאל מ"ה, וכפי שכבר למדנו.
וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת יְהֹוָה׃
המלך מצווה את העם לתת את מנת הכהנים והלויים, והטעם מפורש: כדי שיוכלו לעסוק בתורה. שהרי "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". העוסקים בתורה באותו זמן היו בעיקר שבט לוי והכהנים, שהיו פנויים לעבודת ה' ולעסק התורה, מפני שלא היו להם שדות לעבד והיו מקבלים מנתם מאת העם.
המיוחס לרש"י אומר: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. אוכל התרומה יש לו מזון ופרנסה קבועה והוא יכול לעסוק בתורה; אם אין - אדם מוכרח ללכת לעסוק בפרנסתו. כפי שראינו את חכמי הדורות הקודמים שלא הייתה להם ברירה ועסקו לפרנסתם - אחד סנדלר, אחד נגר, השלישי נפח וכן הלאה. אבל כשיש אפשרות, הוא יכול לעסוק אך ורק בתורה. ומה מרומם מזה, שיעסקו רק בתורה ותהי מנתם מנת הכהנים מאת העם.
ומדייק המלבי"ם: הציווי כאן הוא שהתרומה והמעשר, שהם מנת הכהנים והלויים, לא יינתנו לכהנים ההולכים בטלים, אלא רק לעוסקים בתורה - "למען יחזקו בתורת ה'", כדי שעל ידי כן יתחזקו בעסק התורה.
וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ׃
שני ביאורים יש כאן. הרד"ק מפרש שהתחילו להביא את התרומות והמעשרות, והדבר הלך ופרץ והתרבה. ולמה נקרא "פרוץ"? מביא הרד"ק דברי חז"ל שפרצו בהבאת המעשרות והביאו גם מפירות אילן וירק שאינם חייבים מן התורה - כלומר פרצו את הגדר. יש גדר שהיא החיוב - דגן תירוש ויצהר, שמוסכם על הכל שהוא דאורייתא - והם פרצו את הגדר והביאו מעבר למה שהם חייבים. זו פרצה חיובית. לאחר מכן כבר תיקנו להפריש תרומות ומעשרות גם מן האילנות ומן הירקות; יש מחלוקת אם פירות האילן בכללותם דאורייתא, אבל ירק - מוסכם שהוא דרבנן, והם הביאו גם מן הירקות.
ובפרטי הפסוק: "ראשית דגן" - ביכורים, או תרומה גדולה שנקראת ראשית. "דבש" - אלו התמרים, שהרי מדבש דבורים לא היו מביאים לא ביכורים ולא תרומה; וחז"ל אמרו "ארץ זית שמן ודבש" - זה התמרים, ומאותם שבעת המינים היו מביאים ביכורים. "וכל תבואת שדה" - שאר האילנות, גפן תאנה ורימון, שגם מהם היו מביאים ביכורים.
המלבי"ם מפרש אחרת: "וכפרוץ הדבר" - כאשר רבו הכהנים והלויים העוסקים בתורה, שהוטל על ישראל לפרנסם. לא שנתרבתה התרומה תחילה, אלא שנתרבו הכהנים העוסקים בתורה, ובעקבות זה רבו אלו המחזיקים בתורת ה' ועם ישראל צריכים לפרנסם. מכיוון שיש פיות רבות להאכיל ורבים מעוניינים לעסוק בתורה, הוסיפו ישראל ונתנו מעבר לחיובם: לא רק ראשית דגן תירוש ויצהר שהוא חיובם מן התורה, אלא גם יתר תבואות השדה, כגון קטניות ומעשר. וכן, אומר המלבי"ם, גם מעשר כספים הביאו - הכל מן הרווח שלהם, עד שהיה מספיק לכהנים ולויים כדי פרנסתם.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם־הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קׇדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת׃
בני יהודה מוסיפים גם מעשר בקר וצאן - שההלכה היא שמקריבים את האימורים על גבי המזבח והבשר נאכל לבעלים, ואת זה הם נתנו לכהנים וללויים. וכן "מעשר קדשים" - שהקדשים פטורים מן המעשרות, ואף על פי כן הפרישו מעשר קודם שהקדישו ואחר כך הקדישו; זהו "מעשר קדשים המקודשים לה'". "ערמות ערמות" - צבורים צבורים, כמו שכתוב ברות "בקצה הערמה", והכפילות מורה על הריבוי - כמויות על כמויות. וכיוון שהפרישו כמות גדולה כל כך, היה המעשר רב מאוד, יותר מכדי צורכם של הכהנים והלויים.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לְיִסּוֹד וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כִּלּוּ׃
מבאר המלבי"ם: בחודש השלישי התחיל הקציר, ומן הביכורים שהביאו אז נתנו יסוד לערמות - התחילו לייסד את הכמויות הגדולות. ובחודש השביעי, שאז נגמר האסיף, כילו - על ידי התרומות והמעשרות שהפרישו בסיום האסיף.
וַיָּבֹאוּ יְחִזְקִיָּהוּ וְהַשָּׂרִים וַיִּרְאוּ אֶת־הָעֲרֵמוֹת וַיְבָרְכוּ אֶת־יְהֹוָה וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל׃
מובן מדוע ברכו את עמו ישראל - עם ישראל תרם ונתן משלו. אבל מהו "ויברכו את ה'"? אומר המיוחס לרש"י: שנתן בלב ישראל להפריש תרומותיהם ומעשרותיהם. מכאן רואים שעל כל דבר צריך להודות להשם. גם כשאדם נתן משלו, ואתה אומר שצריך להודות לו - מי נתן בלבו לתת? זה מאת ה'. הכל בסופו של דבר מאת ה'.
ומכאן מוסר גדול: אילו רצה ה', יכול היה גם להכביד את לבו ולא ייתן. ולכן כשאדם כועס על מישהו - "תראה, ההוא לא נתן, למה לא נידב" - אולי ה' הכביד את לבו. אין לו זכות; מן השמים לא רצו שיהיה לו חלק בעניין הזה, ולכן לא נתן. ומה יש לך להלין עליו? אם היה מגיע לך, מן השמים היו דואגים שתקבל; לו אין זכות, ולכן זה לא בא על ידו.
וַיִּדְרֹשׁ יְחִזְקִיָּהוּ עַל־הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל־הָעֲרֵמוֹת׃
"וידרוש" - על ידי הערמות דרש וחקר את הכהנים והלויים. הוא ראה ריבוי גדול של ערמות והתפלא: כיצד נשאר כל כך הרבה? והעלה שתי אפשרויות. האחת: אולי אין די כהנים ולויים העוסקים בתורה שיבואו לקחת את הערמות - שהרי הוא ציווה לתת רק לעוסקים בתורה - וממילא הצטברו תרומות רבות מבלי אנשים שיבואו לקבל, ולא התחלק המעשר.
האפשרות השנייה: אולי לא נתנו להם די סיפוקם. כלומר נאסף סכום גדול, אבל - כמקובל במחוזותינו - באוצר יש עודף גבייה והציבור אינו מקבל אותו. כך חשב: נתאסף כאן ממון רב, והאוצר שומר את הדברים קרוב לחזה ואינו נותן לאיש. ואם יש כהנים העוסקים בתורה - חלקו להם, תנו להם, אל תשאירו זאת אצלכם. וכיצד ייתכן שנשארה כאן כמות כזו של ערמות ערמות?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית־יְהֹוָה אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד־לָרוֹב כִּי יְהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת־הֶהָמוֹן הַזֶּה׃
כבר הזכרתי כמה פעמים, ומבאר המלבי"ם, ש"הכהן הראש" אינו הכהן הגדול. הכהן הגדול בימי חזקיהו היה נריה, כמובא בסדר עולם. "הכהן הראש" הוא הממונה על הבית - תפקיד אדמיניסטרטיבי יותר, בעוד הכהן הגדול שייך יותר לעניין העבודה ולרוחניות של בית המקדש, כמנהלו הרוחני. וזה מסתדר יפה עם ענייננו, שכן כאן מדובר בענייני החלוקה והמזון.
ומה השיב עזריהו? מאז שהחלו להביא את התרומה לבית ה', פרצה הברכה ורבתה בלי גבול. מה שנותרו ערמות רבות אינו מפני שאין די כהנים ולויים העוסקים בתורה, ואף לא מפני שלא נתנו להם די סיפוקם - אדרבה, הם קיבלו כמות גדולה, "אכול ושבוע והותר". אלא מאז שהתחילו העם להביא תרומה לבית ה' באה הברכה בכפליים: ראשית "כי ה' ברך את עמו" - בתבואת העם; ושנית "והנותר את ההמון הזה" - בתבואת הערמות עצמן, שמה שאין סופרים אותו הולך ומתרבה. ברכת ה' שרתה בהמון הערמות שנותרו, ולכן הן רבות.
ובאמת למדנו עניין זה זה עתה בדף היומי. התוספות עומדים על כך שהשבת נקראת מצד אחד בלשון זכר ומצד שני בלשון נקבה. יש גירסה "שמא ישחוט בו עוף", והקושי הוא ב"בו" - היה צריך לומר "בה". אומרים התוספות: אל תתפלא, שכן מצינו שהשבת נקראת גם לשון זכר - "שומר שבת מחללו", ולא "מחללה"; ומאידך נקראת נקבה - "קודש היא לכם". שני הלשונות נופלים בה, ולכן אפשר לומר "בו", "בה", "בם".
ומה ההסבר לזה? פעם קראתי שבשבת יש דואליות המצריכה התבוננות: האם השבת מקבלת או נותנת? מצד אחד היא המקבלת הגדולה ביותר - כל השבוע עובדים בשבילה, ובשבת לא עובדים כלל; מכינים לשבת, עורכים לשבת, קונים לשבת, והיא רק נחה - שבת מנוחה. ומאידך גיסא, השבת היא המשפיעה לכל השבוע כולו, שהיא מקור הברכה. כתבו המקובלים שהעולם נברא לשבעה ימים בלבד; וכיצד הוא חי שבוע נוסף? השבת נותנת לו חיות לשבוע נוסף, וכך בכל פעם מחדש. נמצא שמי שהוא המקבל הגדול ביותר הוא בעצם המשפיע הגדול ביותר. האדם יראה לעיניים ויחשוב שהשבת רק מקבלת - ואומרים לו: בגודל מעלתה היא המשפיעה בלי גבול. ולכן נקראת נקבה, שהנוקבא היא המקבל, ונקראת גם זכר, שהזכר הוא המשפיע.
ושימו לב: כך כתוב גם בתיקוני הזוהר, שהרעיא מהימנא אומר שגם תלמיד חכם הוא בחינת שבת. וראו כמה זה נפלא וכמה זה מתאים לענייננו. תמיד יאמרו לך: אלה אברכים, הם רק מקבלים, הם רק רוצים שיתנו להם, מה הוא נותן, אינו פרודוקטיבי. אבל תלמיד חכם הוא בחינת שבת: נראה כאילו הוא המקבל, אבל אם יש מי שנותן חיים לכל העולם - זה התלמיד חכם. מספיק רבי חנינא אחד כדי שכל העולם יתקיים; וכשיש עדרים עדרים של בני תורה ושל אברכים, הם אלה שמעמידים את העולם. סיימנו עתה יבמות: אל תקרי בנייך אלא בונייך - הם בוני העולם, שכן בניין העולם יסודו ברוחניות.
מי בונה את הרוחניות? האם האדם שיצא למלאכת יומו? צריך להתפרנס, ואין בזה פגם. אבל מי שבנה את הרוחניות הוא זה שעזב את כל החשבונות הרבים והלך לבית המדרש - הוא בונה העולם, הוא בונה בשמים עליותיו. אומר הנפש החיים: אם בנית למעלה, כל העולם מתקיים. העולם נבנה מן הרוחניות שבו, "הוא אמר ויהי", והדיבור האלוקי הוא המחיה את כל העולם. וזה מתאים נפלא לפסוקנו: מהחל התרומה לביא בית ה' - ברגע שהתחילו להביא את התרומה לבית ה' התחילה הברכה, "אכול ושבוע והותר עד לרוב". ומדוע? כי זה היה התנאי - "למען יחזקו בתורת ה'", לתת רק למי שלומד תורה. התחילו לתת ללומדי תורה - והכל התברך.
וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית יְהֹוָה וַיָּכִינוּ׃
להכין לשכות לצורך התרומה, לשים שם את הערמות ערמות.
וַיָּבִיאוּ אֶת־הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַקֳּדָשִׁים בֶּאֱמוּנָה וַעֲלֵיהֶם נָגִיד כׇּנַנְיָהוּ הַלֵּוִי וְשִׁמְעִי אָחִיהוּ מִשְׁנֶה׃
הביאו אל הלשכות "באמונה" - כלומר ביושר. "נגיד" פירושו פקיד וממונה, ושמעי אחיו היה "משנה" - הסגן שלו. "המעשר והקדשים" - אלו התרומות והמעשרות שהקדישו מדברים שאינם חייבים מן התורה.
וִיחִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ וְנַחַת וַעֲשָׂהאֵל וִירִימוֹת וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיאֵל וְיִסְמַכְיָהוּ וּמַחַת וּבְנָיָהוּ פְּקִידִים מִיַּד כׇּנַנְיָהוּ וְשִׁמְעִי אָחִיו בְּמִפְקַד יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַעֲזַרְיָהוּ נְגִיד בֵּית־הָאֱלֹהִים׃
כל השמות הללו היו מופקדים על ידי כנניהו ושמעי אחיו, שהיו הפקידים הראשיים, וכל אלה היו הממונים תחתיהם. ומי מינה את כולם? "במפקד יחזקיהו המלך" - הראש להם היה חזקיהו המלך, ועזריהו נגיד בית האלוהים, הוא שנקרא קודם "הכהן הראש", שהיה פקיד וממונה ולא הכהן הגדול.
וְקוֹרֵא בֶן־יִמְנָה הַלֵּוִי הַשּׁוֹעֵר לַמִּזְרָחָה עַל נִדְבוֹת הָאֱלֹהִים לָתֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְקׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים׃
שמו היה "קורא", והוא היה שומר שער המזרח, וממונה על הנדבות המובאות לבית האלוקים - לחלקן בין הכהנים: תרומות, בשר קודשי קדשים, את הכל היה מחלק בין הראויים לכך. מסביר המלבי"ם: הממונים הראשונים שהזכרנו היו ממונים לקבל את הקדשים והתרומות והמעשרות בירושלים, ואילו קורא בן ימנה היה ממונה לחלק את התרומה וקודשי הקדשים בערי הכהנים והלויים. וזהו "לתת תרומת ה'" - לחלקה בערי הלויים.
וְעַל־יָדוֹ עֵדֶן וּמִנְיָמִן וְיֵשׁוּעַ וּשְׁמַעְיָהוּ אֲמַרְיָהוּ וּשְׁכַנְיָהוּ בְּעָרֵי הַכֹּהֲנִים בֶּאֱמוּנָה לָתֵת לַאֲחֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹת כַּגָּדוֹל כַּקָּטָן׃
"על ידו" - אלו שהיו תחתיו. כיוון שקורא היה הממונה לחלק בערים, היו תחתיו ממונים - עדן ומנימין וישוע וכו' - בערי הכהנים, לחלק לכהנים וללויים שלא באו לעבודה. שהרי העבודה מחולקת לעשרים וארבעה משמרות, ולא כולם באים בכל זמן; ואלו שלא באו לעבודה, אף הם זקוקים למאכלם, ולכן חילקו להם בעריהם. ואומר המלבי"ם: על ידי כן הייתה החלוקה שווה - "כגדול כקטן", כולם קיבלו בשווה.
מִלְּבַד הִתְיַחְשָׂם לִזְכָרִים מִבֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּלְמַעְלָה לְכׇל־הַבָּא לְבֵית־יְהֹוָה לִדְבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לַעֲבוֹדָתָם בְּמִשְׁמְרוֹתָם כְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם׃
הרד"ק מבאר: מדוע דווקא מבן שלוש שנים ומעלה? מפני שהזכרים הפחותים מבני שלוש לא היו ראויים כלל לבוא לבית ה', והנקבות ממילא לא היו באות. לכן נקט "לזכרים מבן שלוש שנים ולמעלה". והסבר נוסף ברד"ק: פחות מבן שלוש אין לו דעת לשמור את מה שנותנים לו, ואסור לתת לו תרומה שמא יטמא אותה - שהגמרא אומרת שהתינוקות מטפחים בין השרצים ובאשפתות; הוא משחק שם ובלי משים נוגע בצפרדע, בלטאה, בעכבר וכל השרצים, ונטמא. לכן דווקא מבן שלוש, שאז כבר יודע להיזהר בקדושת התרומה. ו"התיחשם" לרד"ק - שיבואו האבות עם הבנים; כלומר גם בבואם לבית ה' וגם בערי הכהנים היו נותנים להם את המגיע להם.
המלבי"ם מסביר ששני הפסוקים הבאים הם מאמר מוסגר. הכוונה: שקורא והממונים עמו היו ממונים רק על ערי הכהנים, לחלק לכהנים וללויים היושבים בעריהם; לעומת זאת הכהנים שבאו לעבודה קיבלו את חלוקתם על ידי כנניהו הלוי ושמעי והממונים תחתיהם שראינו בפסוקים י"ב-י"ג. וזהו "מלבד... לכל הבא לבית ה' לדבר יום ביומו לעבודתם" - אלו שבאו לעבודה לא היו תחת קורא, שהרי הם עלו לירושלים ואינם מקבלים מנתם בערים, אלא נוטלים את חלקם "במשמרותם כמחלקותיהם", כל משמר העובד נטל חלקו על ידי הממונה בירושלים. במילים פשוטות: אין כפל מבצעים. אינך יכול לקבל גם מקורא וגם מכנניהו; מה שנתן קורא - נתן בערים, ומה שנתן כנניהו - נתן בירושלים. והעובדים בירושלים קיבלו כדין הכהנים העובדים, לפי ההלכות של חלוקת המשמרות ובתי האבות בקרבנות ובכל המובא.
ובכלל זה, אומר המלבי"ם, גם בניהם הבאים עמהם: כהן או לוי שבא למשמרו היה מביא עמו את בניו הזכרים מבן שלוש שנים ומעלה, ללמוד אצל אביו. שימו לב - לא שולח אותו לחדר, אלא מביאו לבית המקדש: בוא תראה את העבודה, גם אתה עתיד לעבוד. אמנם יהיה לו עוד תקופת הכשרה, אבל שיתחיל לראות כבר מגיל קטן. ולכן כנניהו היה נותן בחלוקה גם בעבור הבנים, אף שאינם ראויים לעבודה.
ומהו "התיחשם"? אומר המלבי"ם: שם "ייחוס" נאמר בין על הייחוס למטה ובין על הייחוס למעלה - היינו המיוחסים ממך והלאה, או מי שאתה מיוחס אליו, הסבא וכן הלאה. כאן מדובר על הייחוס למטה, "התיחשם לזכרים" - הזכרים שלהם התייחסו עליהם, ולכן היו נותנים הממונים לאב מזון כדי לפרנס את בניו המיוחסים אחריו, אותם כהנים שמעל גיל שלוש, שייתן להם מן החלקים שהוא מקבל. וכמו כן יש ייחוס למעלה, וזה הפסוק הבא.
וְאֵת הִתְיַחֵשׂ הַכֹּהֲנִים לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם וְהַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: הכהנים וכן הלויים התייחסו לבית אבותיהם, וייחוס זה היה מבן עשרים שנה. כל מי שהיה בן עשרים עמד בפני עצמו ומתייחס על בית אבותיו, ומאותו בית אב שהוא מסונף אליו היה נוטל את חלקו. שהרי בתי האבות מחולקים, ולכל בית אב זמן העבודה שלו, ובו היה מקבל את חלקו. ואם היו עמו בנים זכרים מבן שלוש ומעלה - היו מייחסים את בניו אליו, ונותנים לו חלק כפי מספר נפשות הבנים שעמו.
יוצא אפוא שכולם קיבלו חלוקה, והשאלה היא רק האם קיבלת את חלקך אצל האב או בפני עצמך. עד גיל עשרים חלקך נמצא אצל האב, והוא מקבל לפי מספר הילדים; מגיל עשרים ואילך כבר אין האב מקבל בעבורו, אלא זהו חלקו של הבן בפני עצמו, בלי שלאב יהיה חלק בזה. כל אחד ואחד קיבל בפני עצמו לפי משמרו. ו"במחלקותיהם", אומר המלבי"ם - לפי חלוקתו: אנשי המשמר זכו כל אחד בזכויות מיוחדות באותו יום שעבד - בשר, עורות קדשים - והכל התחלק בין אנשי המשמר.
וּלְהִתְיַחֵשׂ בְּכׇל־טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לְכׇל־קָהָל כִּי בֶאֱמוּנָתָם יִתְקַדְּשׁוּ־קֹדֶשׁ׃
אומר המלבי"ם שפסוק זה חוזר למה שנאמר בפסוק י"ד, שקורא בן ימנה היה מחלק בערי הכהנים. שם היה מחלק לכל הקהל, לכל הכהנים והלויים, והיו מייחסים כמה בנים ובנות ונשים יש לכל אחד, וכפי המספר קיבל בחלוקה. חוץ מאלו שהיו עובדים בבית המקדש, שקיבלו בפני עצמם כפי שנתבאר בפסוק הקודם.
"כי באמונתם יתקדשו קודש" - אף שלא עבדו במקדש, התקדשו להיות קדושים לאלוקיהם על ידי אמונתם וצדקתם. היו מאמינים בתורה ובה', היו אנשי אמונה והיו קדושים, ולכן לקחו מעשר ותרומה כפי המגיע להם. כלומר: הם היו חלק מעובדי בית ה', ואף שעתה אינם עובדים בפועל, היו עושים באמונה ובצדקות, ולכן הגיע להם חלקם מאת ה'.
וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים בִּשְׂדֵי מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם בְּכׇל־עִיר וָעִיר אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת לָתֵת מָנוֹת לְכׇל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים וּלְכׇל־הִתְיַחֵשׂ בַּלְוִיִּם׃
לבני אהרן היו שדות ומגרשים. אומר המלבי"ם: חוץ מן הממונים הכוללים שהוזכרו בפסוקים י"ד-ט"ו, היו לבני אהרן היושבים בערים ואינם עובדים במקדש - בכל עיר ועיר אנשים ייחודיים הידועים בשמותם, שחילקו את מנות הכהנים. "אנשים אשר נקבו בשמות" - אנשים ידועים בשמותם, שאותם לא הזכיר הכתוב, שכן מה שהוזכר לעיל הם המנהלים הראשיים, ואין הכתוב מפרט כל אדם פרטי. אלא אומר לך שבתוך הערים היו אנשים רבים שתפקידם היה לחלק את מה שנתנו להם הממונים הראשיים.
ודייק המלבי"ם בלשון: בכהנים נאמר "לכל זכר בכהנים" - הכהנים לא היו צריכים להתייחס, שהרי אין בודקים מן המזבח ולמעלה; כל זכר בכהנים נטל מנות, שכן כל זכר עבד במקדש, וזה עצמו הייחוס שלו. לעומת זאת בלויים נאמר "ולכל התיחש בלוים", כי הלויים אינם עובדים על גבי המזבח, ואין להם מעלה זו של מי שעולה ומשמש על גבי המזבח שאינו צריך בדיקה; ולכן בלויים רק המיוחס קיבל חלק.
וַיַּעַשׂ כָּזֹאת יְחִזְקִיָּהוּ בְּכׇל־יְהוּדָה וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו׃
את הציווי הזה ציווה בכל ארץ יהודה - לחלק את התרומה והמעשרות לכל הכהנים והלויים היושבים בכל הערים שבארץ. והכתוב מדגיש שהחלוקה נעשתה בצדק וביושר. אומר המלבי"ם: "הטוב" - במצוות שבין אדם לחברו; "הישר" - בדברים שבין אדם לחברו, ולאו דווקא מצוות; "והאמת" - באמונות ודעות. והכל עשה "לפני ה' אלוקיו", על הדרך הישרה וההגונה ביותר.
וּבְכׇל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר־הֵחֵל בַּעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים וּבַתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה לִדְרֹשׁ לֵאלֹהָיו בְּכׇל־לְבָבוֹ עָשָׂה וְהִצְלִיחַ׃
בכל מעשה שהתחיל בו - בין בעבודה, בין בתורה, בין בכל ציווי ה' - עשה בכל לבו. ומהו "בכל לבבו"? אדם עושה הרבה פעמים דברים ולבו חלוק: אני עושה זאת לכבוד שמים, אבל גם שיכבדו אותי קצת, זה לא יזיק. זה נקרא לבו חלוק - אינו עובד את ה' בכל לבבו, אלא חלק מלבו נתון להשם וחלקו לאינטרסים. וכאן הכתוב מעיד שהכל היה בכל לבו, בלי שום פנייה. ולכן הצליח ועלתה בידו, והייתה לו סייעתא דשמיא בכל מעשה שעשה - "בכל לבבו עשה והצליח".
פרק ל"א פותח בביעור העבודה הזרה מכל הארץ - אפשרות שנפתחה רק לאחר שהושע בן אלה ביטל את עבודת העגלים ואת הפרוזדאות - ועובר לסידור מחלקות הכהנים והלויים ולהקמת מערכת התרומות והמעשרות. עיקר החידוש: חזקיהו קבע שהמנה תינתן דווקא לעוסקים בתורה, "למען יחזקו בתורת ה'", ומיד פרצה הברכה - "אכול ושבוע והותר עד לרוב", ערמות ערמות. מכאן למדנו שהמחזיק בלומדי התורה הוא המתברך, ושתלמיד חכם הוא בחינת שבת: הנראה כמקבל הוא באמת המשפיע הגדול ביותר, שבניין העולם יסודו ברוחניות. ולסיום מעיד הכתוב על חזקיהו שעשה את הטוב והישר והאמת, ובכל לבבו - בלי שום פנייה - ולכן עשה והצליח.