פרק ל' בדברי הימים ב' הוא שיאו של מעשה חזקיהו: לאחר טיהור המקדש וחידוש העבודה, כינס חזקיהו את כל ישראל ויהודה לעשות פסח בירושלים. בחלק זה של הפרק אנו נכנסים אל תוך מעשה הפסח עצמו - הסרת המזבחות, שחיטת הפסח, העבודה שנעשתה בידי הלויים, אכילת הפסח בטומאה, תפילתו של חזקיהו, ושבעת ימי השמחה שהתווספו על החג. נלך על סדר הפסוקים בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם, ולעתים לאור המיוחס לרש"י, המצודות, הרד"ק והראב"ע.
וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלַיִם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד׃ וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן׃
העם נאסף לירושלים לעשות את חג המצות בחודש השני. איך שנסביר: או שהכוונה שעיבר את השנה וזהו חודש ניסן המעובר, או שהכוונה לחודש אייר ואז מדובר בפסח שני. בשלב זה קמו והסירו את המזבחות והמקטרות - אותם מזבחות ומקומות שהיו מיועדים לקטר בהם לעבודה זרה - והשליכו את הכל מחוץ לירושלים, לנחל קדרון.
מדוע דווקא עכשיו עשו זאת? מסביר המלבי"ם: מפני שהמאכיל פסח למומר לעבודה זרה לוקה. "וְכָל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" - ומתרגם התרגום: "וכל בר ישראל דאשתמד", כל בן ישראל שהמיר דתו. הרי שגם ישראל שהמיר נקרא "בן נכר" לעניין זה. לפיכך היה הכרח לבער מעם ישראל את כל מיני העבודה הזרה, כדי שלא יהיו בגדר מומרים לעבודה זרה, ואז יוכלו לאכול את הפסח.
וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית יְהוָה׃
מדוע נכלמו? אומר המיוחס לרש"י: מפני שהם עיכבו להתקדש. כפי שראינו למעלה, הכהנים לא מיהרו להתקדש; הלויים התקדשו מהר יותר, והכהנים היו המאחרים, ולכן התעכבו מלהגיע עד עכשיו. ומה גרם לעיכוב? הם לא האמינו שהדבר אמיתי: הרי אחז במשך עשרות שנים לא נתן לעלות ולהקריב בבית המקדש, אתמול אחז עבד עבודת כוכבים - והנה בנו חזקיהו כבר בשנה הראשונה, מיד בחודש הראשון, קורא לכולם לבוא ולהקריב קרבנות. "מה, פתאום צריכים אותנו, לאחר שכל כך הרבה שנים לא עשינו מאומה?" הם שיערו שייקח עוד זמן רב עד שירפאו את כל התחלואים שעשה אחז, ולא האמינו שהכל יהיה מיידי. ולכן התעצלו והתרשלו מלבוא. וכך גם שאר יהודה שלפניהם, שאחז הזניחם ולא נתן להם להגיע להקריב קרבנות.
וכאשר באו הכהנים וחקרו בדבר, התברר להם באמת שחזקיהו הצליח לטהר את בית המקדש, להכין את המזבח ולהתכונן כראוי להקרבת הקרבנות. אז הבינו שהכל תוקן כאן לשם שמים, ומכאן הכלימה - ומיד באו והתקדשו. והעולות שהביאו, אומר המצודת דוד, היו לרצות את ה' על מה שאיחרו להתקדש, ועל מה שבסופו של דבר איחורם גרם לצורך לעבר את השנה.
וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם׃
למצודת דוד יש כאן הסבר נפלא: הפסוק חוזר על הלויים. כיוון שנאמר שהכהנים זורקים את הדם מיד הלויים, בא הכתוב ומדגיש שהלויים עמדו על מקום עומדם ולא הוליכו את הדם. והעניין כך: הבעלים כשרים בשחיטה, וזר כשר בשחיטה, וממילא יכלו הישראל עצמם לשחוט. בפועל הם לא שחטו משום שלא התקדשו, ולכן מי ששחטו היו הלויים, שהם התקדשו כבר קודם. הלויים סייעו כאן והיו יד ימינם של הכהנים בהקרבת הקרבן, שכן הכהנים איחרו להתקדש. אך בחלק סיועם לכהנים הם רק הגישו את הדם לכהנים - שהרי ההולכה כבר ממלאכות הכהנים היא, ואסור ללוי להוליך את הדם.
ארבע עבודות יש בזבח: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. מקבלה ואילך מלאכת הכהנים - "וְלָקְחוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם". ואם כן לא ייתכן שהלויים הוליכו את הדם; זו אינה מלאכת הלויים אלא הכהנים בלבד. וזה מה שמדגיש הכתוב: "ויעמדו על עומדם כמשפטם כתורת משה איש האלוהים" - הם אמנם לקחו את הדם על ידי השחיטה, וקיבלו אותו ממה שנתנו להם הכהנים, אבל לא הוליכו. הם רק סייעו בכך שהחזיקו בינתיים את כלי הדם בידם עד שהכהן לקח וזרק על גבי המזבח; מעין מעשה מדף - אתה נותן לי ואני מחזיק. להחזיק את הדם רשאי הלוי, להוליך אינו רשאי. "והכהנים זורקים את הדם מיד הלויים" - נוטלים מידם וזורקים.
כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיהוָה׃
כאן מבאר המלבי"ם מדוע הכהנים הם שזרקו את הדם מיד הלויים, ומדוע הלויים שחטו ולא הבעלים: "כי רבת בקהל אשר לא התקדשו" - רוב הישראל שבקהל לא היו קדושים, כלומר לא היו טהורים, ולכן לא יכלו לעשות בעצמם את השחיטה. כל אדם שלא היה טהור, היה לוי במקומו שביצע את השחיטה, "להקדיש לה'" - כדי שזריקת הדם תהיה בטהרה. וזה פירוש "לכל לא טהור להקדיש לה'": אין הלא טהור יכול להקדיש לה', ולכן דווקא הלויים עשו זאת, הם קיבלו את הדם ולאחר מכן נזרק בטהרה. והישראל לא עשו את פעולת השחיטה מפני שטמאים היו.
ואף שהבעלים אכלו בטומאה - הרי דין הפסח שהוא קרב בטומאה ונאכל בטומאה, ולאכול בטומאה לא הייתה מניעה. אבל את הקדשת זריקת הדם עשו בטהרה. ועכשיו יסביר לנו הכתוב איך הביאו ואכלו את הפסח בטומאה.
כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יְהוָה הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד׃
"לא הטהרו" - לא הספיקו להיטהר, והיו טמאים. וכשרוב הקהל טמאים, אומר המלבי"ם, הרי הפסח בא בטומאה, ולכן אכלו את הפסח "בלא ככתוב" - לא כמו שראוי לאכול את הפסח בעיקרו, שהוא בטהרה, אלא במצב שאין ברירה ואוכלים אותו בטומאה. וכלשון הרד"ק: שלא כמשפטו. שהרי באופן הרגיל טמא שאכל קודש דינו בכרת - "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה", ומה שכתוב "יקרב" דורשים חז"ל שהכוונה אכילה, שבנגיעה לבד אינו מתחייב כרת. והנה האנשים האלה לכאורה באופן הטבעי היו חייבים כרת, אלא שכיוון שלא הייתה ברירה והיו טמאים, עשו את הפסח בטומאה כפי ההלכה שהפסח קרב בטומאה כאשר רוב ישראל טמאים.
ומהו "כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמור ה' הטוב יכפר בעד"? לכאורה זה פסוק חתוך - היה צריך לומר "יכפר בעדכם" או "בעד עמו ישראל". אגב, כאן מקורו של הביטוי המצוי כל כך בספרים: "והשם הטוב יכפר בעד". יש אומרים שזהו מקרא קצר, וכן דעת הראב"ע: ה' הטוב יכפר בעד אלו שאכלו את הפסח בטומאה ולא בטהרת הקודש - ועל זה מתפלל חזקיהו. ולעומת זאת יש מבארים שהפסוק הזה הוא בעצם התחלת הפסוק הבא:
כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ׃
לפי זה הקריאה היא: "ה' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין לדרוש האלוהים" - הקדוש ברוך הוא יכפר בעד עמו ישראל, שאמנם בפועל הקריבו בטומאה, אבל את לבבם הכינו כראוי. ומסביר המלבי"ם: אף שהקרבן קרב "לא כטהרת הקודש", כלומר לא כפי הראוי לכתחילה, ישקיף ה' על לבבו המוכן. אין הקדוש ברוך הוא מתבונן כביכול על חסרונו הפיזי, שהוא טמא בגופו, אלא על ליבו - שבגופו טמא הוא, אבל ליבו טהור וברצון עז להקריב לה'; ועל כן יכפר ה' בעדו על מה שאכל את הפסח בטומאה.
ויש להעיר שלפי פשטות לשון הכתוב, וכדעת האבן עזרא, פסוק זה אינו חוזר על העם אלא על חזקיהו עצמו: חזקיהו את כל לבבו הכין לדרוש האלוהים ה' אלוהי אבותיו, ו"לא כטהרת הקודש" - אף שעל ידו נאכלו הפסחים בלי הטהרה הראויה לקודש, עם כל זה היה זה הוראת שעה, כי הכין את לבבו לשם ה'. ולפי זה "וה' הטוב יכפר בעד" הוא סיומו של הפסוק הקודם.
וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם׃
ה' שמע אל חזקיהו וסלח להם, שהרי ודאי שלהקריב בטומאה אינו לכתחילה. ו"וירפא" עניינו כפרה, כדברי המצודת ציון והרד"ק: החטא הוא חולי הנפש, אדם שחוטא הוא אדם חולה, והכפרה נחשבת רפואה. וכלשון הכתוב "רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ" - אני זקוק לתשובה, הנפש חולה, חטאתי לך.
אומר המלבי"ם: מפשטות הכתוב משתמע שהתפילה הייתה על מה שחטא בו העם בכך שלא התקדשו למדי. כלומר חזקיהו מתפלל שה' ימחל, שהרי היו צריכים להתקדש קודם, ואם היו מתקדשים לא היו מגיעים למצב הזה - אלא שרבים מהם, "די מהם", לא התקדשו, ועל זה הוא מבקש כפרה. אך המלבי"ם תמה על כך, שהרי זה נגד דברי חז"ל. חז"ל אומרים שיחזקיהו התפלל על עצמו: על שעיבר את השנה שלא כהלכה, או על שהשיאן לפסח שני - שהרי רק חלק מן הקהל עובר לפסח שני ולא כל הקהל, והוא הלך והשיא את כל הקהל לפסח שני. ואם כן לכאורה סותרים חז"ל את פשטות הכתובים, שלפיהם התפלל בעד הקהל על שהקריבו בטומאה.
מיישב המלבי"ם: באמת הדברים אחדים הם. שהרי אם היו כולם מיטהרים, לא היה מתפלל על עצמו על שעיבר מפני הטומאה, כי אז לא הייתה בעיה של טומאה כלל. כל האיסור הוא "אין מעברין מפני הטומאה", וכאן הייתה בעיה של טומאה. ומצד העיבור עצמו - בדיעבד אם עיברו מפני הטומאה הדבר קיים, "אם עיבר - מעוברת השנה", וכן אם עיבר את יום ל' של אדר הרי מעובר ומקודש, כדברי רב נחמן שם. ואם כן מן הצד הזה לא היה מקום לתפילה, וכמו שמשתמע מן הברייתא: אם מפני הטומאה עיברוה, רבי שמעון אומר מעוברת. אלא על מה הוא מבקש רחמים? על עצמו - מפני שעיבר ניסן בניסן, שאת ניסן אין מעברין, וזה דבר שאסור לעשותו. ועל זה הוא מבקש רחמים על עצמו. נמצא שהדבר מתאים למה שאמרו חז"ל, שביקש רחמים על שעיבר את השנה או על שהשיאן לפסח שני.
ומביא המלבי"ם את הרמב"ם, שכותב בהלכות ביאת מקדש את שני הטעמים: שביקש רחמים על שעיבר מפני הטומאה, ועל שעיבר ביום ל' של אדר שכבר ראוי להיות ניסן - ששתי הסיבות אינן מוצדקות, שאין מעברין מפני הטומאה ואין מעברין ביום שכבר ראוי להיות ניסן. ושואל הכסף משנה: הרי בדיעבד השנה מעוברת, ומה לו לבקש רחמים על עצמו? ומשיב: היות ובסוף התברר הדבר למפרע - עיברת מפני הטומאה, למה? כדי שיספיקו להיטהר; ובסוף בכל זאת עשו את הפסח בטומאה, ומה הרווחת? כל הסיבה שבגללה עשית מעשה שלא כדין, לעבר בשל הטומאה, הייתה כדי שיהיו טהורים, ובסוף בזמן שעיברת עשו את הפסח בטומאה. נמצא שלא יצא להם מזה כלום, ונגלה למפרע שעיבר שלא כדין ולא הרוויח בעבור זה - ולכן היה צריך להתפלל גם בעד עצמו.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַיהוָה יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַיהוָה׃
ישראל הנמצאים בירושלים עושים את חג המצות שבעה ימים בשמחה גדולה, ובנוסף היו מהללים לה' יום ביום, הלויים והכהנים בכלי עוז. "כלי עוז" הן החצוצרות, ואומר המלבי"ם שכך הוא הדין - לתקוע בחצוצרות על הקרבן בעת המועדים, והלויים אומרים שירה. והרד"ק מפרש "בכלי עוז" על דרך הכתוב בדוד "מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז", שהכוונה ריקוד ושמחה לכבוד הבורא יתברך.
וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל טוֹב לַיהוָה וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
"וידבר על לב" - אומר המצודת דוד: דברים המקובלים על הלב, להכניס בליבם אהבת המקום; ו"שכל טוב לה'" הם דברים המעוררים לעבודת ה'. והמיוחס לרש"י מבאר ש"המשכילים שכל טוב" מדבר על מלאכת השירה, שמלאכת השירה נקראת השכלה, כמו שכתוב "וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמָר לְעֻמַּת מִשְׁמָר כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד" - "מבין" היינו משכיל, וכולם היו יודעים שיר לה'. ובא חזקיהו ודיבר על ליבם תנחומים ודברים טובים לחזק אותם, שימשיכו ויתחזקו לשיר לה' בשכל טוב.
"ויאכלו את המועד" - את מה אכלו? מסביר הרד"ק: זבחי המועד, ויאכלו את זבחי המועד שבעת הימים. והמלבי"ם מביא את הרמב"ם, שיש מצווה לשמח את הלוי בשלמי שמחה יותר מהכל, מפני שאין ללוי חלק ונחלה בבשר - הוא אינו מקבל מן הקרבנות שמקריבים בבית המקדש, וזרוע לחיים וקיבה לכהנים הם. ומאין יהיה בשר ללוי? לכן יש מצווה לשמחו בשלמי שמחה יותר מכולם. ולפיכך נאמר כאן "ויאכלו את המועד" בהמשך ל"וידבר יחזקיהו על לב כל הלויים", שיש עניין לשמח את הלויים בבשר.
ומהו "ומתודים לה' אלוהי אבותיהם"? מביא המלבי"ם מן המיוחס לרש"י שהכוונה לזבח תודה - שהיו מודים לה' על נס שעשה להם, שזבח תודה על הנס בא. אך גם כאן תמה המלבי"ם כמו למעלה: איך אפשר שהקריבו זבח תודה בפסח, והרי בתודה יש לחמי חמץ ואין מקריבים תודה בפסח? ובעל כורחך צריך לומר שהוא נוקט כשיטה שמדובר כאן בפסח שני, ואז אין בעיה, שהרי בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית. אבל לפי מה שהסברנו, שלא היה זה פסח שני אלא פסח ראשון שעיבר את השנה - כיצד נפרש "מתודים"? אלא ש"מתודים" אינו מלשון קרבן תודה אלא מלשון וידוי: הם התוודו על חטאיהם. וזהו "מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' אלוהי אבותיהם".
וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה׃
כל הקהל התייעצו להוסיף עוד שבעה ימים של שמחה. אומר המלבי"ם: שבעת הימים הראשונים היו שמחת החג, ואין מערבין שמחה בשמחה, ולכן את שמחת חנוכת בית המקדש - על שחוזרים כעת לעבוד עבודה לפני ה' - עשו בשבעה ימים נפרדים. והקהל התייעץ והסכים על העניין.
כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב׃
חזקיהו הרים לקהל מן הצאן הפרטי שלו אלף פרים ושבעת אלפים צאן, והשרים הרימו אלף פרים ועשרת אלפים צאן. וכל זה נותן לנו הסבר, אומר המצודת דוד, מהיכן היה בשר לכל העם הזה. הרי מדובר כאן על ארבעה עשר יום שהעם יושב שש ושמח; אדם שאינו עובד - אין לו מה לאכול. וזה לא כמו היום, שתאמר יאכל מן החסכונות; פעם לא היה דבר כזה חסכונות, האדם היה אוכל מן היד לפה. אלא בוא וראה שאלפי בקר וצאן הביאו כאן חזקיהו והשרים, והכהנים היו מרובים, הם היטהרו והקריבו אותם שלמים, ואכל הקהל את הבשר.
וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה׃
ומי הם "הגרים הבאים מארץ ישראל"? אלה שהתגיירו מן האומות. רואים אם כן שבאותו הזמן גם גרים באו להסתפח על עם ישראל.
וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלָיִם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלָיִם׃
אומר המיוחס לרש"י: אמנם אם נבוא לשקול לפי מספר האנשים, מן הסתם בימי שלמה באו לירושלים אנשים רבים יותר; אבל שמחה כזאת לא הייתה מימי שלמה. ומדוע? כי בזמנו של שלמה עדיין היו מורגלים בעבודת ה', לא הייתה הפסקה, ולא היה להם חידוש בדבר. אבל עכשיו - אלה שהיו בחלק שומרון לא הקריבו פסחים ולא עשו מאומה כבר מאות בשנים, ואלה שביהודה, כל ימי אחז הרשע, שסגר את דלתות בית המקדש ובית המדרש, לא עלו לרגל ולא הקריבו קרבנות ולא הקריבו פסח. לכן הייתה שמחה גדולה מאוד שזוכים כעת לעשות מה שמאות בשנים לא עשו. ומשום כך שבעת ימי חג המצות היו קטנים בעיניהם, והיו צריכים להוסיף עוד שבעה ימים לשמחה הגדולה על שחוזרים סוף כל סוף לחדש את עבודת בית ה'.
והמלבי"ם לוקח את "כי מימי שלמה בן דויד לא כזאת" לעניין האחדות: זמן שלמה הוא התקופה האחרונה שעוד הייתה בה אחדות, שכל השבטים עלו לעשות פסח בירושלים. מאז נתפלגה הממלכה, וגם אם עשו פסח בירושלים, היה זה רק חלקם של יהודה ובנימין, ולא חלק שומרון.
וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם׃
הכהנים והלויים קמים ומברכים את העם. ומסביר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות, חלקו הראשון של הפסוק כנגד חלקו השני: "וישמע בקולם" - כנגד "למעון קודשו"; "ותבוא תפילתם" - כנגד "לשמים". שנאמר "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הכהנים על ידי ברכותיהם משכינים את שם ה' על עם ישראל, כדי שהשכינה תהיה קבועה במעון קודשו, כלומר במקדש. ובכל מה שנוגע למעון קודשו, שהם מבקשים שישרה ה' שכינתו - נשמע בקולם. ואז ה' שם שמו עליהם, "ותבוא תפילתם לשמים", וה' בירך את עמו, כמו שכתוב "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
פסח חזקיהו נעשה בדוחק ולא כטהרת הקודש: הכהנים איחרו להתקדש ונכלמו, רוב הקהל היה טמא, הלויים שחטו והגישו והכהנים זרקו, והפסח נאכל בטומאה "בלא ככתוב". ובכל זאת שמע ה' אל חזקיהו וריפא את העם, כי "כל לבבו הכין לדרוש האלוהים" - שאין הקדוש ברוך הוא מביט על חסרון הגוף אלא על הלב המוכן. חזקיהו ביקש רחמים גם על עצמו, על עיבור השנה שלא כדין, ומן העם לא נמנעה השמחה: שבעה ימי חג ועוד שבעה ימים של שמחת חידוש העבודה, בשר לרוב מן המלך ומן השרים, גרים המסתפחים, ושמחה שכמותה לא הייתה מימי שלמה - שמחת חזרה לעבודת ה' לאחר מאות שנים של הפסקה, שנחתמה בברכת הכהנים ובתפילה שעלתה למעון קודשו לשמים.