פתיחה: הפסח הגדול של חזקיהו
בפרק זה הנביא מתאר לפנינו את הפסח שעשה עם ישראל באותה שנה, לאחר שנים רבות שבהן לא נעשה פסח כתיקונו. חזקיהו המלך אינו מסתפק ביהודה בלבד, אלא שולח אגרות גם אל שבטי הצפון, ומנסה לעורר את כל האומה לשוב אל ה' ולעלות לבית המקדש. הפרק כולו הוא שילוב של התעוררות גדולה מזה, ושל לעג וזלזול מזה - תמונה שמלווה את עם ישראל בכל הדורות.
וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם־אִגְּרוֹת כָּתַב עַל־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית־ה' בִּירוּשָׁלָ͏ִם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
המיוחס לרש"י מבאר: מדוע כתב אגרות גם על אפרים ומנשה? משום שבאותה שעה אפרים ומנשה עדיין לא גלו. גלותם הייתה בשנת שש ליחזקיהו, ואנו עומדים עדיין בשנים הראשונות למלכותו. אמנם חלקים מהם כבר גלו, כפי שנראה בהמשך, ולכן אל אלה שנותרו עדיין בשומרון הוא שולח אגרות ואומר להם: עתה יש בידכם לבוא לבית ה' בירושלים ולעשות פסח לה' אלוהי ישראל.
ומדוע דווקא עכשיו התאפשר הדבר? כי באותם ימים מלך בשומרון הושע בן אלה. וכבר למדנו במלכים שהושע בן אלה הוא זה שנתן רשות לעלות לרגל, והוא הראשון שפתח את הדרכים לאחר שירבעם בן נבט סגר אותן, וכל ימי המלכים שאחריו היו הדרכים סגורות. השנה שעליה אנו מדברים כאן היא השנה התשיעית להושע בן אלה מלך ישראל.
והמלבי"ם כבר לימד אותנו שם דבר עמוק: דווקא פתיחת הדרכים היא שקירבה את הגלות. כל עוד לא עלו לרגל מחמת שהיו אנוסים, היה להם צידוק - מה נעשה, מלך רשע אינו מאפשר לנו. אבל משעה שבא הושע בן אלה ופתח את הדרכים, שוב אין תירוץ: מדוע אינכם עולים לרגל? מעתה יש תביעה כלפיהם, ומיד נראה שלא ששו ושמחו לעלות.
לעשות הפסח בחודש השני - עיבר ניסן בניסן
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכׇל־הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָ͏ִם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי׃
מה שנאמר בפסוק הראשון "וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה" בא בעקבות ההתייעצות הזו: המלך נועץ בשריו ובקהל לעשות את הפסח בחודש השני, ורק לאחר מכן שלח את האגרות.
ומהו פסח בחודש השני? חז"ל אומרים שחזקיהו עיבר ניסן בניסן, וזה אחד מן הדברים שלא הודו לו חכמים. פירושו של דבר: כל עוד אתה בתוך אדר, בידך לעבר את השנה ולהוסיף אדר נוסף, ואחריו ניסן. אבל משנכנס ניסן, שוב אין מעברים ואין אומרים שעכשיו יהיה אדר ואחר כך ניסן - הרי כבר בתוך ניסן אתה עומד. זהו "עיבר ניסן בניסן", ולא הודו לו חכמים.
והרד"ק תמה על כך: מדוע אתה אומר שלא הודו לו? הרי כתוב במפורש "ויוועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים", משמע שהתייעץ קודם והודו לו!
המלבי"ם בא ליישב את קושיית הרד"ק, אך לפני כן הוא מביא מחלוקת בסנהדרין. יש דעות שאומרות שחזקיהו עיבר את השנה שלא על פי החכמים, ואז "בחודש השני" פירושו שהוא עשה מאייר חודש ניסן, שהוא החודש הראשון לחודשי השנה. ודעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון, שהכוונה היא באמת לחודש אייר - כלומר פסח שני. לשיטה זו כלל לא עיבר את השנה, אלא דחה אותם לעשות פסח שני.
קושיות המלבי"ם על השיטה של פסח שני
אומר המלבי"ם: אם כן יש לתמוה. הרי ראינו בפרק הקודם שהביאו קורבנות בשישה עשר לחודש הראשון, והוא אמר להם "גשו והביאו זבחים ותודות". והרי תודה אינה קרבה בפסח, שהרי קרבן תודה כולל עשרה לחמי חמץ! ואם נאמר שהחודש הראשון שם הוא ניסן, כיצד הביאו תודות בתוך ימי הפסח?
ואל תאמר שקרא לשלמים בשם תודה - שבאמת מדובר בשלמים, אלא שכינה אותם תודה. לא ייתכן. הגמרא בזבחים דף ז' אומרת: תודה קרויה שלמים, ואין שלמים קרויים תודה. השלמים אינם נקראים תודה, ואם כתוב "תודה" בהכרח שמדובר בקרבן תודה.
עוד הוא שואל: לדעה זו רוב הציבור עשו פסח ראשון, שהרי יחד עם הנשים הם הרוב, ורק מיעוט הציבור נדחה לפסח שני - שכן רוב ציבור אינו נדחה לפסח שני. ואם כן, הרי משתמע מן הכתוב שלא סיימו לטהר את המקדש עד שישה עשר בניסן. כיצד הקריבו פסח בארבעה עשר, כשעדיין לא סיימו לטהר את המקדש? על כרחך תאמר שהפסח בא בטומאה.
ואם כך - איך נאמר כאן "כי לא יכלו לעשותו... כי הכהנים לא התקדשו למדי"? הרי הפסח קרב בטומאה ונאכל בטומאה כאשר רוב ישראל טמאים, ובארבעה עשר ובחמישה עשר המקום עדיין טמא (שהרי רק בשישה עשר טיהרוהו), ובהכרח עשו בטומאה. אם כן יכלו לעשותו, ואדרבה - עשו אותו בטומאה. כך שואל המלבי"ם.
דעת הרמב"ם להלכה
ובאמת הרמב"ם תפס להלכה שחזקיהו עיבר את השנה, ולא כדעה שעשו פסח שני - שהרי כפי שראינו היא קשה מאוד מן המקראות. אלא שהעיבור היה שלא על פי הסנהדרין, ומשתי סיבות: ראשית, שעיבר ביום הראוי להיקבע כבר לניסן, דהיינו בשלושים באדר, שכבר ראוי להיות א' ניסן, ואז אין מעברים - וזהו "עיבר ניסן בניסן". ושנית, שעיבר מפני הטומאה, לפי שלא הספיקו להיטהר, ואין זו סיבה מוצדקת: אין מעברין את השנה מפני הטומאה. זהו אפוא הדבר שלא הודו לו חכמים.
"קהל" ולא "עדה", "ויישר" ולא "וייטב"
אך עדיין קשה קושיית הרד"ק: הרי כתוב "ויוועץ המלך ושריו וכל הקהל", והוא התייעץ! מדוע אתה אומר שעשה שלא כדין ושלא הודו לו חכמים?
אומר המלבי"ם: דקדק בלשון. "ויוועץ המלך ושריו" - ולא נאמר "והחכמים". "וכל הקהל" - ולא נאמר "והעדה". וכבר ביארתי בכמה מקומות: כשזקני העדה בראשיהם - קרויים "עדה"; וכשאין זקני העדה בראשיהם - קרויים "קהל". ולכן דקדק כאן לכתוב "ויוועץ המלך ושריו וכל הקהל". מי חסר כאן בתמונה? חכמי ישראל. מכאן תבין שהעניין לא היה כראוי ובהסכמת חכמי ישראל.
וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כׇּל־הַקָּהָל׃
ולכן דווקא "ויישר הדבר" ולא "וייטב הדבר" - שהרי הדבר לא היה טוב באמת, אם הסנהדרין לא הסכימו לו. עשה משאל עם, כינס את המליאה, אבל את החכמים לא שאל.
ומדוע לא מיחו בו? עם מלך אין אדם יכול להתחכם. היו מלכים שהרגו את הנביאים, והיו שהרגו את החכמים - הורדוס הרג את כל חכמי ישראל. עם מלך אי אפשר לומר את דעתך בחופשיות, ואם תנסה לבטל את דבריו אתה עלול לעורר מרד, והדבר עלול להיות סיבה למלך להרוג אותך. ודאי שעל פי הנהגת התורה אין זו הנהגה נכונה - הנהגת התורה היא שהמלך כפוף לסנהדרין וכפוף לנביא. אבל כשהמלך אינו רוצה לשמוע, נשארים הדברים בגדר "דברים שלא הודו לו חכמים", ונרשם לדיראון שעשה דבר שחכמים לא הודו לו - ואף על פי שחזקיהו היה מלך צדיק.
כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא־הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא־נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלָ͏ִם׃
לא יכלו לעשות את הפסח בעת ההיא בטהרה, כי הכהנים לא התקדשו "למדי" - כלומר למין די, שלא התקדשו כל כך עד שיהיה די בכהנים כדי להקריב את הקורבנות, ולכן לא יכלו לעשות את הפסח כראוי. וב"ויישר הדבר" מוסיף הכתוב לומר לנו שלאחר שהתייעצו בדבר, היה הדבר ישר בעיני כולם - ושוב: המלך והקהל, וחכמי ישראל אינם בתמונה ואינם מסכימים לזה.
ויעמידו דבר - צו מלכותי
וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכׇל־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר־שֶׁבַע וְעַד־דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב׃
"ויעמידו דבר" - גזרו אומר להכריז בכל ישראל מבאר שבע ועד דן. כלומר לא רק ביהודה, שעליה מלך חזקיהו, אלא הוא מזמן את כל ישראל. "כי לא לרוב עשו ככתוב" - שזמן מרובה לא עשו פסח כמו שכתוב בתורה, ולכן היה צריך להזכיר להם בכלל את עניין הפסח, לעורר אותם ולזרז אותם. שהרי כל המצוות היו ידועות מאב לבן, וכאן, שלא עשו פסח שנים רבות, היו צריכים ללמדם מחדש מהו פסח. מאות בשנים ירבעם בן נבט והבאים אחריו השכיחו מהם את העלייה לרגל, והם הלכו אך ורק אחר העגלים שבדן ובבית אל.
והמלבי"ם מביא את דברי רבא, שחשש שאם מעברים את אדר בסוף אדר יבואו לזלזל בחמץ בפסח. ומדוע? משום שכבר התחילו לדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, ואם עכשיו יאמרו להם שאין זה פסח אלא רק לאחר חודש - יבואו לזלזל. לכן מיד שלחו שלוחים, והיה צריך לזרז את הדבר באופן מיידי.
ומהו "ויעמידו דבר"? משתמע שהיה צריך להעמיד את הדברים בכוח. ובצדק, אומר המלבי"ם, שהרי החכמים חלקו עליו בזה, ולכן נדרשה כאן הוראה וצו מלכותי - להכריח את העניין ולהעמידו בצו המלך ובפקודת השרים.
"כי לא לרוב עשו" - שיקול הטומאה ותשובת חכמים
ומסביר המלבי"ם את טעמו של חזקיהו: אילו לא היו מעברים והיו עושים את הפסח הראשון בטומאה, היו מתאספים מעטים בלבד מישראל. וחשש חזקיהו, שמועטים אינם עושים בטומאה - רק מרובים עושים פסח בטומאה. לכן דחה את הפסח על ידי עיבור השנה, כדי לתת להם זמן להספיק להיטהר.
ולכאורה הוא צודק - כשרק מעטים באים והם טמאים, אין סומכים על כך לעשות בטומאה, שצריך שרוב ישראל יהיו טמאים. אלא שחכמים אמרו לו: טועה אתה בדבר הזה. אין אנו משערים את הרוב ביחס לכלל ישראל, אלא ביחס לנכנסים לעזרה. אם רוב הבאים לעשות את הפסח והנכנסים לעזרה טמאים - אפילו אם אינם אלא עשרה אחוזים מעם ישראל - זה נקרא רוב ישראל טמאים. ואם כן לא היית צריך לעבר את השנה ולהוסיף חודש מפני הטומאה, ויכולת לעשות את הפסח כבר בזמנו, שהרי רוב הבאים להקריב את הפסח באמת היו טמאים.
אגרות הרצים: קריאה לתשובה
וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכׇל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל־הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר׃
הרצים רצים עם האגרות ששולח המלך כדי לעורר את העם לבוא ולהקריב את הפסח. ותוכן האגרת: "בני ישראל שובו אל ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל" - ואם תשובו אליו, אף הוא ישוב אל הפליטה שנשארה לכם מכף מלכי אשור, לסייע בידכם. אומר המלבי"ם: הוא אומר להם שובו בתשובה, ואז הקדוש ברוך הוא לא ישחית את יתר הפליטה, אלא ישמור בהשגחה פרטית על אלה שנותרו.
וְאַל־תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים׃
"לשמה" - לשון שממה. אל תהיו כאבותיכם שמעלו, ואז נתנם הקדוש ברוך הוא לשממה - וזה בהשגחה, כמו שנאמר "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". הגלות באה בהשגחה, בעקבות שאבותיכם ואחיכם מעלו בה' אלוהי אבותיהם.
עַתָּה אַל־תַּקְשׁוּ עׇרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ־יָד לַה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ׃
"הקשיית עורף" היא לשון מליצית: כאילו יש לו גיד ברזל בעורפו, וכשקוראים לו מאחור ואומרים לו שהוא הולך בדרך שגויה ועומד ליפול - אינו מטה את צווארו להסתובב ולשמוע בקול הקורא לו. עורפו כיצוק בטון, ואינו מזיז את צווארו לראות מי קורא לו ומי מתרה בו. וכך היו אבותיהם, שהנביאים נשלחו אליהם השכם והערב ובסופו של דבר לא חזרו בתשובה.
"תנו יד לה'" - אומר המצודת דוד: כמו תוקע כף בדרך התחייבות. אמנם זו מטאפורה, שהרי מה שייך לתקוע כף כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא כאדם המתחייב על דבר - כך התחייבו לעבוד את ה'.
ומוסיף המלבי"ם: יש לכם על כל פנים להיות יראים יראת העונש. שהרי מה הוא מזכיר להם? ראו שאבותיכם גלו - וזה גם מה שמעותד לכם אם לא תתקנו את מעשיכם. והגם שנתינת היד הזו היא במדרגה נמוכה, מיראת העונש ולא מאהבה, ולכאורה זו תשובה חסרה - אף על פי כן יהיה די בזה להשיב מעליכם חרון אפו. העונש בא בהשגחה, וכשם שבא בהשגחה כך הקדוש ברוך הוא מסיר אותו בהשגחה, מפני שעשיתם תשובה. גם בתשובה נמוכה של יראה יש כוח להסיר חרון אף.
תשובה מאהבה - ומה היא פועלת
כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל־ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָיו׃
כאן הוא מוסיף ואומר להם: אם תוסיפו ותשובו תשובה מאהבה, יהיה בזה כוח לתקן אף את העבר, וממילא יוסיף הקדוש ברוך הוא לעשות חסד גם עם אלה שכבר גלו. אותם גולים נמצאים בעונש השגחי, שה' בהשגחה מלאה הגלה אותם על מעשיהם הרעים - ועתה ירחם עליהם בשני היבטים.
ההיבט הראשון: "לרחמים לפני שוביהם". גם בתוך הגלות עצמה יש הבדלים גדולים. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות גלות כגלות אמריקה של היום, ויכול לעשות גלות כגלות גרמניה במלחמת העולם השנייה. זו גלות וזו גלות - וכל ההבדל הוא באיזו גלות מדובר. ויתן אותם לרחמים לפני שוביהם.
ההיבט השני: "ולשוב לארץ הזאת" - שירחם עליהם גם לשוב, וישיב את שארית הפליטה שבגלות, כי חנון ורחום ה' אלוהיכם, ויתעוררו רחמיו להחזיר גם את הגולים.
"ולא יסיר פנים מכם" - הסרת פנים היא הפניית עורף, ובלשון המצודת דוד: הנחתה ביד המקרה, כמו "ואנוכי הסתר אסתיר פניי מהם", שמניחם ביד המקרה. וכשתשובו אליו מאהבה: א' לא יגלה אתכם; ב' את אלה שכבר גלו יתן לרחמים לפני שוביהם; ג' אף יחזיר אותם.
משחיקים ומלעיגים - וחתימת גזר הדין
וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד־זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם׃
כמה קשה לקרוא את הפסוקים הללו, והם מזכירים לנו שאנחנו נצר לעם היהודי הקדום ושהדברים לא השתנו. אם מישהו היום מנסה לעורר משהו בתקשורת, כולנו יודעים מה תהיינה התגובות. ואל תתפלא - כבר היה לעולמים. הנה, מנסים לדבר איתם דברי חיזוק והתעוררות, והם עושים אותם לשחוק וללעג, רעים וחטאים.
ואומר המלבי"ם: אז נחתם גזר דינם של השבטים לגלות. מדוע? כי עד עתה עוד יכלו לטעון "אנוס אני". עכשיו שולח להם חזקיה בדברי שכנוע ובדברי טעם: בואו תקנו דרכיכם, אני נותן לכם את האפשרות לעלות לרגל, הדרכים פתוחות, אל תסרבו - ועל הסירוב הזה כבר אין תירוץ.
ומצד שני יש כאן אולי לימוד זכות עליהם: הם כבר הורגלו מאבותיהם ומאבות אבותיהם, אינם מכירים מהו פסח ואינם יודעים מהו בית המקדש. ירבעם בן נבט דאג להכניס להם לראש שאיננו צריכים את כל הדברים האלה, יש לנו עגלים, וכבר דורות שהם הולכים בדרך הקלוקלת הזו. לבוא ולדבר עם הצאצאים, עם הנינים ובני הנינים, על עבודת ה' שלא שמעו עליה מאות בשנים - זה קשה מאוד. על כל פנים רואים שכך הייתה המציאות, והרוב לא השתכנע.
אַךְ־אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלָ͏ִם׃
עם כל זה היו אנשים מאשר, ממנשה ומזבולון שנכנעו ובאו - יחידים, אומר המלבי"ם. וגם הם באו מיראת העונש ולא מיראת הרוממות: משום שנאמר להם "אל תהיו כאבותיכם" אשר מעלו בה' והגלה אותם, ומחמת הפחד הזה הם באים.
גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר ה'׃
גם ביהודה היה צורך בסייעתא דשמיא, שהרי אף הם כבר סרו מאת ה' בימי אחז. לא כל מלכי יהודה היו צדיקים, ואחז אביו של חזקיהו סגר את דלתות בית המקדש ואת דלתות בית המדרש ולא נתן שיעסקו בתורה. ועל אף כל זה, בזכותו של חזקיהו ניתן להם לב אחד לעשות את מצוות המלך והשרים בדבר ה'.
לסיכום: חזקיהו המלך מתעורר לעשות פסח לאחר דורות של שכחה, ושולח אגרות לכל ישראל ויהודה. הוא מעבר את השנה כדי לדחות את הפסח לחודש השני מפני הטומאה, ובכך עיבר ניסן בניסן - דבר שלא הודו לו חכמים, כפי שרמז הכתוב בדקדוקו: "המלך ושריו וכל הקהל" ולא "העדה", "ויישר" ולא "וייטב". באגרותיו הוא קורא לעם לשוב אל ה', לא להקשות עורף ולתת יד לה', ומבטיח שאף תשובה מיראה תסיר את חרון האף, ותשובה מאהבה תפעל רחמים אף על הגולים ותשיבם לארצם. אך רוב שבטי הצפון השחיקו והלעיגו על הרצים, ובכך נחתם גזר דינם לגלות - ורק יחידים מאשר ממנשה ומזבולון נכנעו ובאו לירושלים, וביהודה הייתה יד האלוהים לתת להם לב אחד לעשות את דבר ה'.