פרק כט בדברי הימים ב פותח דף חדש לגמרי. אחרי מלך רשע כאחז, שקיצץ את כלי בית האלוקים, סגר את דלתות בית המקדש ואת דלתות בית המדרש, והפך את פני העם ממשכן ה' - מגיע מלך צדיק, יחזקיהו, ומיד בראשית דרכו הוא פותח את מה שאביו סגר.
יְחִזְקִיָּהוּ מָלַךְ בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִיָּה בַּת־זְכַרְיָהוּ׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה דָּוִיד אָבִיו׃ הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמׇלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־יְהֹוָה וַיְחַזְּקֵם׃
יחזקיהו התחיל למלוך בן עשרים וחמש, ומלכותו נמשכה עשרים ותשע שנה. הוא עשה הישר בעיני ה', וכבר בשנה הראשונה למלכותו, בחודש הראשון, פתח את דלתות בית ה' וחיזקן. על אותו 'חודש ראשון' מביא המלבי"ם את דברי חז"ל שיחזקיהו עיבר אז את השנה - עיבר ניסן בניסן - ולכן הוא קורא לו החודש הראשון למלכותו, שכן לשיטתו עדיין היה זה חודש אדר.
אגב השם 'יחזקיהו', נעיר מה שכבר הזכרנו לא פעם בשם הרד"ק: בנביא מופיע אדם אחד בכמה צורות שם - ישעיה וישעיהו, חזקיה, חזקיהו ויחזקיהו, יויכין ויהויכין. כך דרך העולם, שאדם אחד נקרא בכמה שמות, כשם שאדם אחד יכול להיקרא יעקב, יאנקי, קובי, יאנקלה וכדומה - והכל אדם אחד.
וַיָּבֵא אֶת־הַכֹּהֲנִים וְאֶת־הַלְוִיִּם וַיַּאַסְפֵם לִרְחוֹב הַמִּזְרָח׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת־בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וְהוֹצִיאוּ אֶת־הַנִּדָּה מִן־הַקֹּדֶשׁ׃
יחזקיהו מרכז את הכהנים ואת הלוויים ברחוב המזרח שבהר הבית, כי הוא רוצה להחזיר ולהפעיל את עבודת בית המקדש, ולשם כך הוא זקוק להם. בדבריו אליהם יש שני שלבים, כפי שמדייק המלבי"ם: ראשית "התקדשו" - אתם בעצמכם; ורק אחר כך "וקדשו את בית ה' אלהי אבותיכם". מכאן למדים את היסוד של "התקוששו וקושו" - קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וכן "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל עדת ישראל". קודם כל אדם מתקן את עצמו ומטהר את עצמו, ורק לאחר מכן הוא בא לתקן ולטהר אחרים.
מהי "הנידה" שיש להוציא מן הקודש? הרד"ק מסביר שנידה היא מלשון ריחוק - נדה מבית בעלה, "וינידו ראש", להניד דבר ממקומו. הנידה מרוחקת, ובזמנם לפעמים אף ייחדו לה מקום נפרד, שכן כל דבר שנגעה בו או ישבה עליו נטמא. "הדבר המרוחק" כאן היא העבודה הזרה, כלשון "וידו אבן בי" שאף היא לשון השלכה וריחוק. תוציאו את העבודה הזרה מן המקדש וממזבח ה', שם הניח אחז את עבודתו הזרה.
המלבי"ם מבאר שהכוונה לטהר את בית המקדש מטומאת העבודה הזרה, וכן מן הצורות שחקק שם אחז בכותלי הבית - היה צריך לנקות ולקלף אותן; והכלים ששימשו לעבודה זרה היה צריך לגנוז ולעשות אחרים תחתיהם. ומדוע דווקא לשון "נידה"? מפני שמכאן למדו חז"ל "מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה" - וזהו הקשר שבין השניים, ולכן קורא הכתוב לעבודה הזרה "נידה".
כִּי־מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה־אֱלֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן יְהֹוָה וַיִּתְּנוּ־עֹרֶף׃
יחזקיהו מתוודה גם על עוון האבות, כדרך שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם". המלבי"ם מפרט את השלבים: תחילה "מעלו ועשו הרע" - עברו על התורה. אחר כך "ויסבו פניהם ממשכן ה'" - הלכו לעבוד את הבעל ואת השמש. השמש זורחת במזרח, וכיוון המזרח הוא לצד הר הזיתים, ומי שפניו לשם - אחוריו אל היכל ה'. הם היו יוצאים בסוסים להקביל את פני החמה, עובדי חמנים, משתחווים למזרח, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה לשמש.
גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת־הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא־הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
השלב השלישי היה ביטול גמור של עבודת בית ה' - סגירת דלתות האולם, וזה היה בסוף מעשי אחז ורשעתו, כדברי המלבי"ם. כיבו את נרות המנורה, לא הקטירו קטורת על מזבח הקטורת, ולא העלו עולה על מזבח העולה.
וַיְהִי קֶצֶף יְהֹוָה עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם וַיִּתְּנֵם לְזַעֲוָה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם׃ וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל־זֹאת׃
"זעווה" פירושה חרדה - כל השומע נחרד וזע ממקומו, מלשון זיעה, כאדם שקופץ ממקומו למשמע הדבר. "לשמה" - מקום שממה ותימהון, שאדם עומד שומם ונדהם: מה קרה כאן? "ולשרקה" - כדברי המצודת ציון, הקול הנעשה בקיבוץ השפתיים, "ודרך בני אדם לעשותם על דבר חשוב שנחרב". אדם שורק מתוך תימהון. ייתכן שהיום הדבר פחות מוכר, אבל המבוגרים זוכרים שכאשר היו נדהמים היו שורקים שריקה של תדהמה. וכן "העומד ישום וישרוק", "ושמתי את העיר הזאת לשמה ולשרקה" שבירמיהו.
והמלבי"ם מעמיד כאן הקבלה: כנגד שלוש מדרגות הנפילה שלהם - בתחילה "מעלו אבותינו ועשו הרע", אחר כך פנו ממשכן ה' עורף והשתחוו למזרח, ולבסוף סגרו את דלתות האולם וביטלו לגמרי את העבודה - כך באו עליהם שלוש מדרגות של עונש: תחילה "זעווה", אחר כך "שמה ושרקה", ולבסוף "נפלו בחרב", כמופיע בנבואות התוכחה.
עַתָּה עִם־לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ׃
"עם לבבי" - רצוני. אותה ברית שהופרה עד עתה, כפי שראינו, אני רוצה לחדש עם הקדוש ברוך הוא. וכבר נאמר בתורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוקיך", "ושב ה' אלוקיך את שבותך". כלומר: נחדש את הברית כדי שנוכל לשוב ולעבוד את ה' כראוי, והקדוש ברוך הוא ישוב ויגן וישמור עלינו.
בָּנַי עַתָּה אַל־תִּשָּׁלוּ כִּי־בָכֶם בָּחַר יְהֹוָה לַעֲמֹד לְפָנָיו לְשָׁרְתוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ מְשָׁרְתִים וּמַקְטִרִים׃
"אל תשלו" - מלשון שגגה; התרגום מתרגם 'בשגגה' - 'בשלו'. כלומר: לא תהיה בכם שגגה ולא שכחה בעניין זה, אלא טהרו את הבית כראוי, בצורה מדויקת ומלאה, בלי להיכשל בדבר. ומדוע מוסיף "כי בכם בחר ה' לעמוד לפניו"? מבאר המצודת דוד: אם כן ראוי שתהיו זהירים בעבודת ה', שהרי המשא הזה הוטל עליכם וסומכים עליכם. והכפילות "לשרתו ולהיות לו משרתים ומקטירים" - מפרש המלבי"ם: "לשרתו" אלו הלוויים, "ולהיות לו משרתים ומקטירים" אלו הכהנים, שהרי ההקטרה - של האימורים ושל הקטורת - אינה עבודת לוויים אלא עבודת כהנים בלבד.
וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מַחַת בֶּן־עֲמָשַׂי וְיוֹאֵל בֶּן־עֲזַרְיָהוּ מִן־בְּנֵי הַקְּהָתִי וּמִן־בְּנֵי מְרָרִי קִישׁ בֶּן־עַבְדִּי וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן־יְהַלֶּלְאֵל וּמִן־הַגֵּרְשֻׁנִּי יוֹאָח בֶּן־זִמָּה וְעֵדֶן בֶּן־יוֹאָח׃
וַיַּאַסְפוּ אֶת־אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת־הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי יְהֹוָה לְטַהֵר בֵּית יְהֹוָה׃
הכתוב מונה בשמות את בני קהת, מררי וגרשון, את בני אליצפן, בני אסף, בני הימן ובני ידותון. אנו רואים שלנביא יש עניין להזכיר תמיד את שמותיהם של המשתדלים בדבר מצווה, ולחקוק אותם לנצח - אלו האנשים שהתנדבו ובאו ראשונים לטהר את בית ה'. "בדברי ה' לטהר בית ה'" - זו עבודת ה' ממש, לטהר את הבית כדי שיהיה ראוי לקורבנות.
וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית־יְהֹוָה לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כׇּל־הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל יְהֹוָה לַחֲצַר בֵּית יְהֹוָה וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל־קִדְרוֹן חוּצָה׃
הדגשת "הכהנים" דווקא אינה מקרית: הכניסה פנימה היא לכהנים ולא ללוויים, וכדין המובא בסוף עירובין, כפי שמציין המלבי"ם. "כל הטומאה" היא העבודה הזרה שהניחו בבית ה'. הכהנים הוציאוה עד חצר בית ה', שם קיבלו אותה הלוויים - שהרי פנימה אינם נכנסים - והם הוציאוה אל מחוץ לעיר, לנחל קדרון, כדי לשורפה שם.
וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם יְהֹוָה וַיְקַדְּשׁוּ אֶת־בֵּית־יְהֹוָה לְיָמִים שְׁמוֹנָה וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ׃
הם החלו באחד לחודש הראשון, בשמונה לחודש הגיעו לאולם, ובשישה עשר לחודש סיימו - כחצי חודש שלם לטהרת הבית. במיוחס לרש"י מבואר שאחז צייר את כל הכתלים בצלמי משכית, כלשון "צלמי כשדים חקוקים בששר" - חקק צלמים בצבעים בכותלי בית המקדש, ולקח שמונה ימים עד שהשחיתו את דמות הצלמים מן הכתלים, שהיה צריך לגרד את הכתלים; ובשישה עשר לחודש כילו את כל הבית והעזרה. זהו ההסבר מדוע ארך הדבר זמן רב כל כך: לכאורה להוציא עבודה זרה מן המקום אפשר ביום עבודה אחד, אבל כשכל הכתלים מצופים בצלמי עבודה זרה וצריך לקלף את כולם - זו מלאכה ממושכת.
המלבי"ם עומד על החלוקה עצמה: מה היה עד שמונה לחודש ומה עד שישה עשר? בתחילה קידשו את הכלים, וטהרת כלים מטומאת מת טעונה הזאת שלישי ושביעי, ורק ביום השמיני הושלמה הטהרה. אחר כך הכהנים עצמם, שנגעו בטומאה, היו צריכים אף הם להיטהר - וזה לקח שמונה ימים נוספים, ובסך הכל שישה עשר יום. ובירושלמי מובא שהייתה שם טומאת מת ממש, שמצאו את גולגלתו של ארוונה היבוסי תחת המזבח, ומכאן שהיו טמאי מתים וצריכים הזיית שלישי ושביעי. ואף שיש מי שאומר שגוי אינו מטמא באוהל, אין זו ההלכה, ולהלכה נוקטים שגם גוי מטמא באוהל.
וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל־חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ טִהַרְנוּ אֶת־כׇּל־בֵּית יְהֹוָה אֶת־מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וְאֶת־שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו׃
"פנימה" כאן - אל הבית הפנימי, מקום מושב המלך. הם באים ומבשרים לו שהשלימו את המלאכה שהטיל עליהם. "שולחן המערכת" הוא השולחן שעליו היו עורכים את לחם הפנים, ועל שם העריכה נקרא כך.
אגב כך ראוי להעיר על נטילת מושגי קודש לענייני חולין. היום לוקחים כל מושג קדוש ומחללים אותו. "היכל" הוא ביטוי של קודש; "חשמל" הוא מושג גבוה רם ונישא שמופיע בספרים, ולכן נוהגים לכתבו בהפרדה בין האותיות. ומשום כך תראו שהפוסקים אינם כותבים 'חשמל' אלא 'עלעקטריק'. מי שקורא זאת תמה מדוע מתעקשים על מילה לועזית כשיש מילה עברית - והתשובה היא שהמילה העברית היא מילה קדושה שלקחו וסיפחו אותה לענייני חולין, ולא בה היה ראוי להשתמש.
וְאֵת כׇּל־הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה׃
לפי פשוטו נראה שאת הכלים שהזניח אחז הכינו והקדישו. אך הגמרא בעבודה זרה מבארת: "הכנו" - גנזנו, "והקדשנו" - הקדשנו אחרים תחתיהם. אל תחשוב שאותם כלים ששימשו לעבודה זרה חזרו לשמש לקודש - ודאי שלא. אין משתמשים לקודש לא באבנים ששימשו לעבודה זרה, לא בכלים ששימשו לעבודה זרה, ולא בכהן שעבד על מזבח עבודה זרה: כהן ששירת לעבודה זרה נפסל עולמית מלהעלות על מזבח ה'. כל דבר ששימש לעבודה זרה שוב אינו יכול לשמש בבית ה'.
וכך כותב הרד"ק: לפי פשוטו "הכנו" - שטיהרנו אותם והקדשנום לה' כבתחילה; אבל חז"ל פירשו "הכנו" - גנזנו אותם, כי לא היו ראויים עוד לשרת בהם לה', "והקדשנו" - הקדשנו אחרים תחתיהם. המלבי"ם לעומת זאת מסכים שהקדישו כלים חדשים, אלא שמפרש "הכנו" לא במובן של גניזה אלא במובן של הכנה: הכנו כלים אחרים תחת הכלים שטימא אחז, ואותם הקדשנו לגבוה.
וַיַּשְׁכֵּם יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֵת שָׂרֵי הָעִיר וַיַּעַל בֵּית יְהֹוָה׃
וַיָּבִיאוּ פָרִים־שִׁבְעָה וְאֵילִים שִׁבְעָה וּכְבָשִׂים שִׁבְעָה וּצְפִירֵי עִזִּים שִׁבְעָה לְחַטָּאת עַל־הַמַּמְלָכָה וְעַל־הַמִּקְדָּשׁ וְעַל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים לְהַעֲלוֹת עַל־מִזְבַּח יְהֹוָה׃
המיוחס לרש"י כותב שהוראת שעה הייתה כאן, והדגש הוא "על מזבח ה'" - ולא על אותם מזבחות שעשה אחז. הקורבנות באו לכפר על הממלכה, על המקדש ועל יהודה - כולם היו צריכים כפרה.
המלבי"ם מסביר אחרת: מדובר כאן כעין חטאת ועולה שמביאים על העלם דבר של ציבור, שבהם מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת. וכבר חלק מן השבטים אינם - ראובן, גד, חצי מנשה, זבולון ונפתלי גלו קודם לכן - ונותרו שבעה שבטים. לפיכך מביא שבעה מכל מין, לכפר על שבעת השבטים שנותרו. ואף שבדרך כלל השבטים גוררים אחריהם את שאר השבטים, אומר המלבי"ם שזה דווקא כשהם בארץ ישראל; אבל כאן שגלו ונשארו שבעה, מביאים שבעה בלבד. ולכן נאמר "על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה" - שהנמצאים כאן הם רק אלו שביהודה.
ומדוע נחשב הדבר להעלם דבר? מפני שאחז בעצה אחת עם גדולי הדור החטיאו את העם, והעם נחשבים כשוגגים - כשגגת הוראה של סנהדרין. וכיוון שהעם שוגגים, צריך להביא עליהם קורבן, ולכן מביאים כעין חטאת ועולה של העלם דבר. האילים והכבשים היו נדבה.
וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וַיִּזְרְקוּ הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הָאֵלִים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַכְּבָשִׂים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה׃
שואל המלבי"ם: הרי דם חטאת קודם לדם עולה, ומדוע כאן הוקדמו הבקר, האילים והכבשים? ומשיב: בהעלם דבר הסדר הפוך - העולה קודמת לחטאת. וכיוון שהקדים את העולה, הקדים אגב זאת גם את האילים, שהיו נדבה בלבד.
וַיַּגִּישׁוּ אֶת־שְׂעִירֵי הַחַטָּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַקָּהָל וַיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם׃
כמו שנאמר "וסמכו זקני העדה" - המלך ושניים מן הסנהדרין סומכים; ולדעת רבי שמעון חמישה סומכים. ולפי המובא בירושלמי, נשיאי השבטים סומכים כאשר מדובר בחטא של הקהל. ולכן כאן הגישום לפני המלך והקהל, וסמכו ידיהם עליהם.
וַיִּשְׁחָטוּם הַכֹּהֲנִים וַיְחַטְּאוּ אֶת־דָּמָם הַמִּזְבֵּחָה לְכַפֵּר עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל כִּי לְכׇל־יִשְׂרָאֵל אָמַר הַמֶּלֶךְ הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת׃
נתינת הדם באצבע על קרנות המזבח נקראת "חיטוי". הכפרה היא על כל ישראל, כדברי המלבי"ם - על העלם דבר, על העבודה הזרה שכלל ישראל נכשלו בה, ולכן אמר המלך להקריב את הכל. והחטאת טעונה חיטוי על ארבע קרנות המזבח באצבע; ומוסיף המלבי"ם שהיה צריך חיטוי גם על מזבח הזהב, שהרי קורבן העלם דבר דמו ניתן פנימה - ולכן נאמר "לכפר על כל ישראל".
וַיַּעֲמֵד אֶת־הַלְוִיִּם בֵּית יְהֹוָה בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה־הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד־יְהֹוָה הַמִּצְוָה בְּיַד־נְבִיאָיו׃
עניין שירת הלוויים בכלי שיר אינו כתוב בתורה במפורש - אין בתורה שהקורבן טעון שירה, אלא ה' ציווה ביד הנביאים לשיר על הקורבן. חז"ל במסכת ערכין שואלים מניין שהלוויים טעונים לשורר בכלי שיר, ולומדים מ"עבודת עבודה": איזוהי עבודה שצריכה עבודה אחרת עמה? הוי אומר זה השיר בכלי שיר - הנגינה במצילתיים ובכינורות היא "עבודת עבודה". והמיוחס לרש"י מוסיף שגם "עבודת משא" נכון לפרש על השיר, כמו שכתוב "וכנניהו שר הלוויים במשא כי מבין הוא" - שהיה ממונה להרים את קול ניגון השיר; הרי שעניין השירה נקרא משא.
המלבי"ם מסביר שמה שעשו כאן היה מעין חינוך בית המקדש. כידוע, כשבונים את הבית צריך לחנכו, כפי שראינו בימי שלמה, וכן כשמרחיבים את העזרות צריך לחנך את המקום - והחינוך נעשה בקורבנות ובשיר. כאן, כיוון שהעבודה בטלה ימים רבים, היה זה כעין חינוך מחדש, ולכן העמיד את הכהנים בחצוצרות, כדרך שהיה בחנוכת הבית של שלמה ובחנוכת בית שני. וזהו שאמר להלן "מילאתם ידכם לה'" - שהחינוך נקרא מילוי יד.
וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת׃
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר־יְהֹוָה וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל־יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל׃
הלוויים עומדים בכלים שהכין להם דוד, והכהנים בחצוצרות לתקוע בהן. עם תחילת העלאת העולה החל שיר ה' והחצוצרות, וכולם מנגנים בכלי דוד. וזהו שנאמר קודם "במצוות דוד" - הכלים הללו נעשו במצוות דוד, והדבר היה על פי נביא: "וגד חוזה המלך ונתן הנביא, כי ביד ה' המצווה ביד נביאיו". אל תאמר שחידשו כאן דבר מדעתם - הכל מאת ה' ביד נביאיו.
וְכׇל־הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה׃
"והשיר משורר" מתבאר בשני אופנים. הרד"ק מפרש שזה לשון קצרה - בעל השיר משורר, כאילו כתוב "והשר משורר"; או שהכוונה "והשיר" כמו "משתורר", כלומר השיר נשמע ומתנגן. איננו באים לתקן את המקרא, אלא להבין מה אומר המקרא. "והחצוצרות מחצרים" - החצוצרות מנגנות; והרד"ק מעיר שאף שהכתיב "מחצצרים", הקרי הוא "מחצרים", שהצד"י השנייה אינה נקראת.
וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכׇל־הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ׃
כאשר סיימו להעלות את הקורבנות, נפלו כולם על ברכיהם והשתחוו.
וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַיהֹוָה בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה וַיְהַלְלוּ עַד־לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ׃
חזקיהו והשרים אומרים ללוויים להמשיך ולהלל בדברי דוד ואסף, שאף הוא היה מן המשוררים. המיוחס לרש"י מבאר שזהו "הודו לה' קראו בשמו" שראינו בדברי הימים. "ויהללו עד לשמחה" - מתוך ההילול והשיר והשבח הגיעו למדרגת השמחה. וזה יסוד גדול: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות - על ידי השיר וקול הזמרה וההלל, הגיעו אל מדרגת השמחה.
וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַיהֹוָה גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת לְבֵית יְהֹוָה וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכׇל־נְדִיב לֵב עֹלוֹת׃
"מילוי ידיים" הוא התחלת הדבר וחינוכו, כמו "ומילאת יד אהרן". אומר להם חזקיהו: עד עתה לא עבדתם בבית המקדש, ועכשיו אתם מתחילים את העבודה וחונכים את הבית מחדש. ומכאן ההבחנה שבפסוק: "זבחים ותודות" הביא הקהל, ואילו "עולות" הביאו רק נדיבי הלב. מדוע? כי בזבחים ובתודות יש הנאה גם לבעלים - נהנה מן הבשר, ואין צריך להיות נדיב גדול; אבל העולה כליל לאישים, "כליל תוקטר", וכדי להביאה צריך נדיבות לב, שהרי אתה מקטיר את הכל לה'.
וְכׇל־נְדִיב לֵב עֹלוֹת
מכאן מקור להלכה הידועה, שאדם שהרהר בליבו לתת צדקה חייב לתת את מה שהרהר, אף שלא הוציא בפיו. זה דבר מצוי מאוד, ורבים נכשלים בו. מגיע אדם לאסוף צדקה, וזה אומר בליבו: כשיעבור כאן אתן לו חמישה שקלים. ואם לא עבר, הוא אומר "ברוך השם שלא עבר". אין "ברוך השם" - אתה חייב לתת. צא אחריו ורדוף אחריו. ואם אינך מוצא אותו, תן לאותה מטרה: אם אסף להכנסת כלה - להכנסת כלה; אם ליתומים - ליתומים. אבל אם אתה מוצא אותו, לו אתה צריך לתת.
ומניין הדבר? בתורה נאמר כמה פעמים "ידבנו ליבו", ובויקהל נאמר "כל נדיב לב". והגמרא בשבועות כ"ו אומרת: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בליבו מניין? תלמוד לומר "כל נדיב לב". הרי שהקדש חל במחשבה. וכך למדים גם מן הכתוב כאן "וכל נדיב לב עולות" - אדם שנדב בליבו להביא עולה, כבר מתחייב להביאה.
הרמ"א בסימן רנ"ח מביא שתי דעות אם הדבר חל במחשבה גם בצדקה כמו בהקדש, ומכריע שהעיקר שכן; וכך פוסק המשנה ברורה להלכה, שמי שהרהר לתת סכום מסוים לצדקה חייב לתת. ואין זה קשור לנדרים בבית הכנסת: כשמוכרים מצווה וזה אומר שלושים, וזה ארבעים, חמישים, שבעים, שמונים, ונמכר במאה - אין המציע שמונים חייב לשלם שמונים, שהרי מראש דעתו הייתה שאם ארכוש אשלם. אבל כשדעתו של אדם הייתה שבכל מקרה הוא מתכוון לתת צדקה, ולבסוף לא נתן - עובר על "כל נדיב לב עולות", וזה מעין נדר שהתחייב בו.
לכן העצה הטובה ביותר: כשמגיע אדם לאסוף צדקה, יאמר בליבו "בלי נדר, אם יעבור דרכי אתן לו". אין צורך לומר "הריני נודר" - מחשבת הלב מספיקה; אבל שיחשוב בליבו שרק אם יעבור דרכו ייתן, כלומר שאינו מתחייב - ואז אין עליו התחייבות.
עניין הרהור הלב נאמר רק בקורבנות ובצדקה, ולא בשאר עניינים. אבל באמירה בפה - הגמרא במסכת נדרים אומרת על האומר "מחר אקום ואשנה פרק זה": "נדר גדול נדר לאלוהי ישראל". זו טעות נפוצה מאוד, ואדם בטוח שאין לו בעיה עם נדרים - ואם יבדוק את עצמו, יראה כמה פעמים נכשל בזה. שואלים אותו: מה קרה, כבר לא רואים אותך? והוא עונה: מחר אני בא להתפלל בנץ - זה נדר, והוא חייב מחר להגיע. "מחר אני בא לשיעור, תראה אותי ראשון" - נדר, ואתה חייב להגיע ראשון. "עד סוף השבוע אני מסיים את המסכת" - נדר. "מחר אקרא כך וכך פרקי תהילים" - נדר. "אני אתקשר להורים" - נדר, שהרי זה כיבוד אב ואם. כל דבר מצווה שאדם מוציא מפיו - נדר.
בענייני חולין אין זה נדר: האומר "מחר אסע לתל אביב" אינו נודר, ואינו נדר אלא אם יאמר "אני נודר" או "אני נשבע". אבל במצוות אין צורך להזכיר לשון נדר כלל - עצם האמירה "אעשה דבר זה" היא נדר. לכן ירגיל אדם את עצמו שכשהוא אומר שיקיים מצווה - אתן צדקה, אעשה כך, אבוא, אלמד, אתקשר אליך, אביא לך - יאמר תמיד "בלי נדר", ויהיה שגור על לשונו כדי שלא ייכשל בנדרים.
ולעניין התרת נדרים: התרת נדרים כללית מועילה רק לנדרים שאיננו זוכרים אם נדרנו, ולנדרים מן הסוג הזה שאדם אמר שיעשה דבר מצווה. אבל כשאדם זוכר נדר מסוים, צריך לפרוט את הנדר בפני חכם; אם לא יפרוט - אין זו התרת נדרים. עליו לגשת לחכם, שישמע, ימצא לו פתח וחרטה, ואז יתיר לו.
וַיְהִי מִסְפַּר הָעֹלָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַקָּהָל בָּקָר שִׁבְעִים אֵילִים מֵאָה כְּבָשִׂים מָאתָיִם לְעֹלָה לַיהֹוָה כׇּל־אֵלֶּה׃ וְהַקֳּדָשִׁים בָּקָר שֵׁשׁ מֵאוֹת וְצֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים׃
"לעולה לה' כל אלה" נאמר לתוספת ביאור, כדברי המצודת דוד. ואילו "והקודשים" - אלו קודשים קלים, זבחים ושלמים שהבעלים נהנים מהם, ומהם הביאו בקר שש מאות וצאן שלושת אלפים.
רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָט וְלֹא יָכְלוּ לְהַפְשִׁיט אֶת־כׇּל־הָעֹלוֹת וַיְחַזְּקוּם אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם עַד־כְּלוֹת הַמְּלָאכָה וְעַד יִתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים כִּי הַלְוִיִּם יִשְׁרֵי לֵבָב לְהִתְקַדֵּשׁ מֵהַכֹּהֲנִים׃
הכהנים היו מועטים ולא יכלו להפשיט את כל העולות, והלוויים סייעו בידם עד כלות המלאכה. המלבי"ם מונה כאן שתי סיבות: המלאכה באותו יום הייתה מרובה והכהנים מועטים; ועוד, שרבים מן הכהנים עדיין לא נטהרו ולא התקדשו - ולכן נאמר "ועד יתקדשו הכהנים". ומדוע הקדימו הלוויים להתקדש? "כי הלוויים ישרי לבב" - לעניין הקידוש היו זריזים יותר. ומהו ישרי לבב? מבאר המלבי"ם: נפרשים מן התאוות, וליבם מושל ביראת אלוקים על פי היושר הנטוע בליבם. זה מה שהביא אותם להזדרז בהתקדשות, וממילא יכלו לסייע לכהנים.
וְגַם־עֹלָה לָרֹב בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים וּבַנְּסָכִים לָעֹלָה וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית־יְהֹוָה׃
אומר המצודת דוד שגם לעניין זה נזקקו לסיוע הלוויים, כיוון שהמלאכה הייתה מרובה: הקריבו עולות רבות יחד עם חלבי השלמים והנסכים, והכהנים לא יכלו גם להקריב את כל זה וגם להפשיט. ולכן "ותיכון עבודת בית ה'" - הלוויים סייעו בהפשט, ועל ידי כך עמדה עבודת הבית על מתכונתה. המלבי"ם מוסיף שכאן נרמז טעם שלישי: מעבר לכך שהכהנים היו מועטים ומעבר לכך שלא כולם התקדשו, הם היו עסוקים בהעלאת האיברים ובהקרבת הקורבנות הרבים. ראשית, העולות כולן כליל, ולכל עולה נדרשים כמה כהנים, כמו שמבואר במשנה ביומא. ועוד, היה עליהם להעלות גם את חלבי השלמים ואת נסכי העולות - דברים שאי אפשר בלוויים כלל, ורק כהנים עושים אותם. לכן נזקקו לסיוע הלוויים דווקא במלאכת ההפשט.
וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכׇל־הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר׃
חזקיהו וכל העם שמחו על אשר הכין האלוקים לעם - שהכל התנהל בסדר נפלא, והכל נעשה "בפתאום", כלומר במהירות רבה ובלא הכנה מוקדמת. אומר המלבי"ם: ההתעוררות באה בהתעוררות דלתתא, והם הרגישו שהיא נבעה מהתעוררות דלעילא - שהקדוש ברוך הוא הכין את ליבם לטהרת הקודש, והכין להם ריבוי זבחים כראוי לשמחת אותו היום.