פרק כח בדברי הימים ב' עוסק כולו במלכותו של אחז בן יותם, מן המלכים הרשעים שקמו לבית יהודה. הפרק פותח בתיאור חטאיו, ממשיך בשורת המפלות והמכות שבאו עליו מכל עבר, וחותם במותו ובעליית חזקיהו בנו הצדיק תחתיו. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי המלבי"ם, האלשיך הקדוש ושאר המפרשים.
בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמׇלְכוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְלֹא־עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִיד אָבִיו׃
אחז עלה למלוכה בן עשרים שנה, ומלך שש עשרה שנה בירושלים. המלך הזה, כפי שנראה מיד, הרשיע ביותר - ואף על פי כן הכתוב מסתפק בלשון הרכה "ולא עשה הישר בעיני ה' כדויד אביו". זהו דבר פלאי ביותר: לכאורה הכתוב מוציא אותו בזול. נחזור לקושי הזה בהמשך, בדברי האלשיך הקדוש.
וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים׃
"וילך בדרכי מלכי ישראל" - כבר הסברנו שמלכי ישראל כולם היו רשעים, ואילו מלכי יהודה - חלקם רשעים וחלקם צדיקים. לכן כשרוצה הכתוב לומר שמלך הרשיע, הוא אומר שהלך בדרכי מלכי ישראל. "מסכות" פירושה מתכה, כתרגום: "אלוהי מסכה לא תעשה לך" - אלוהי מתכת. כלומר עשה פסילים יצוקים ממתכת לעבודת הבעל.
וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
מוסיף הרשע על חטאיו: הוא מקטיר בגיא בן הינום ומבעיר את בניו באש. זוהי עבודת המולך, שהיו עושים בה שתי מדורות ומעבירים את הילד ביניהן, ולפעמים הילד היה נשרף. ודאי שהילד היה צועק וצווח, ולכן היו מתופפים בתופים כדי שלא תישמע צעקתו - ומכאן נקראה העבודה הזאת "תופת", על שם התופים. בעיניהם נחשב הדבר לקורבן החשוב ביותר, שאדם מעביר את בנו למולך.
חז"ל עומדים על שינוי הלשון: בספר מלכים כתוב "ויעבר את בנו באש", ואצלנו "ויבער את בניו באש". האם מדובר בבן אחד או בשניים? אומרים חז"ל: שני בניו העביר, אלא שאת חזקיהו סכתו אמו בדם סלמנדרא. הסלמנדרא היא סוג של לטאה שנוצרה מהיסק תנור במשך שבע שנים, ובכוחה לחיות גם בטמפרטורות גבוהות מאוד, וכל הסך בה גופו - נעשה חסין אש. לכן דווקא אצל חזקיהו נאמר "ויבער": הוא רק הבעיר בו אש, אך האש לא שלטה בו - התחילה מעט לבעור ובסוף כבתה והוא לא ניזוק. ואילו על הבן השני נאמר במלכים "וגם את בנו העביר באש" - העברה גמורה.
וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל־עֵץ רַעֲנָן׃
וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ־בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ־בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה׃
חלק מתועבותיו: מזבח ומקטר בבמות, על הגבעות ותחת כל עץ רענן. ובעקבות זה - "ויתנהו ה' אלוהיו ביד מלך ארם": הארמים הכו בו ושבו ממנו שביה גדולה והביאום לדרמשק, וגם ביד מלך ישראל ניתן, שהיתה לו מלחמה עם מלכות שומרון, והיכה בו מכה גדולה.
יישוב הסתירה מול מלכים וישעיהו
מעיר המלבי"ם: במלכים כתוב "אז יעלה רצין ופקח ירושלים למלחמה... ולא יכלו להלחם", ובישעיהו "ולא יכול להלחם עליה" - משמע שלא הצליחו לכבוש. וכאן כתוב שהכו בו וניצחוהו. מיישב המלבי"ם: שם מדובר כשבא כל אחד בפני עצמו - רצין לבדו ומלכי ישראל לבדם - ולכן נאמר "לא יכול" בלשון יחיד, כי כל אחד בפני עצמו לא היה יכול. אבל לאחר מכן, כשהתחברו ארם ואפרים יחד כנגד יהודה, אז כן יכלו להם. וזהו גם הרקע לכך ששלח אחז אל מלך אשור לקבל סיוע. ומכל מקום, אף שלא כבשו את ירושלים, הרג ואובדן הם כן עשו בהרי יהודה - וזה המתואר כאן.
וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי־חָיִל בְּעׇזְבָם אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם׃
הפסוק הזה ממש קשה לקליטה: מאה ועשרים אלף מתו ביום אחד. לשם השוואה, כל הנופלים בכל מלחמות ישראל מפרוץ המדינה ועד היום נאמדים בכעשרים וחמישה אלף, כולל נפגעי פעולות איבה, והשם יצילנו. וכאן - מאה ועשרים אלף ביום אחד. והכתוב מיד נותן את הטעם: "בעוזבם את ה' אלוהי אבותם". העונש בא על עזיבת ה', והתביעה על יהודה היתה גדולה יותר, שכן יהודה היו במשך תקופות שלמות דבוקים בה', וממילא התביעה כלפיהם חמורה יותר.
אומר המלבי"ם: הכתוב מונה כאן את מפלתם בשלושה עניינים. האחד - שהרג מהם מאה ועשרים אלף גיבורים על שעזבו את ה'. השני - שגיבור אפרים הרג את בן המלך ואת שרי השלטון. השלישי - ששבו מהם מאתיים אלף לעבדים ולשפחות.
וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת־אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ׃
כאן מראה לך הכתוב שהמפלה פגעה באושיות השלטון עצמן: מעשיהו בן המלך, עזריקם נגיד הבית ואלקנה משנה המלך - האנשים המרכזיים במלכותו של אחז - בכולם פגעו.
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם־שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת־הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן׃
זו המפלה השלישית: מאתיים אלף נשים, וכן בנים ובנות - היינו קטנים וקטנות. וחוץ מזה שלל רב בזזו מהם והביאוהו לשומרון. בני ישראל שבשומרון שובים את אחיהם בני ישראל שביהודה.
וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַה' עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי־אֲבוֹתֵיכֶם עַל־יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ־בָם בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ׃
"ויצא לפני הצבא" - יצא לקראת הצבא הבא לשומרון. ואומר להם: אל תחשבו שהניצחון בא בזכותכם. אתם אנשי שומרון, רשעים גדולים - מה פתאום שתהיו ראויים שיפלו בידכם בני יהודה, שהם באופן יחסי טובים מכם? אין זה אלא "בחמת ה' אלוהי אבותיכם על יהודה" - עונש השגחי, ביד ה', ולא בגבורתכם.
המצודת דוד מסביר: במה שהוסיף "ותהרגו בם בזעף עד לשמיים הגיע" רומז שכבר קיבלו את עונשם. עשיתם בהם דין, מאה ועשרים אלף הרגתם מהם - את המחיר הם כבר שילמו.
והמלבי"ם מוסיף הבחנה עדינה באיכות העונשים: כאשר החימה גדולה להשמיד, מוסר הקדוש ברוך הוא את ישראל ביד אויבים זדים ואכזרים, כדי להשמידם, השם ישמור. וכאשר הקצף מעורב ברחמים, מוסר אותם ביד אחיהם - שכן מטבעו אח מרחם על אחיו. וזה שאמר "ה' אלוהי אבותיכם נתנם בידכם": אב אחד לנו ולהם, ומסרם בידכם כדי שתרחמו עליהם. אלא שאתם לא נהגתם כאחים - "ותהרגו בם בזעף". לא הרגתם כשלוחי השגחה, לנצח אך לרחם, אלא בזעף אישי נגדם ולא כקיום ציווי ה'; לא במידת העונש שרצה ה', אלא בזעף עד שהגיעה צעקתם השמיימה, ואף על פי כן לא חמלתם עליהם.
וְעַתָּה בְּנֵי־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק־אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַה' אֱלֹהֵיכֶם׃
כלומר: את בני יהודה וירושלים אתם, אנשי שומרון, רוצים לכבוש לעבדים ולשפחות? אומר המצודת דוד: היות שכבר קיבלו את עונשם די והותר, אין ראוי להוסיף להם עונש על עונשם, ועוד לכבשם לעבדים ולשפחות.
והמלבי"ם מוסיף: ה' לא שלח אתכם ולא חשב מחשבה שתחזיקום לעבדים, שזה נגד התורה. הרי הקונה עבד עברי - שש שנים יעבוד, ומי שגוזל עבד ודאי עונשו רב. יש הלכות כיצד אדם נמכר לעבד, ואין זה מכלל מכירת עבד שתלך ותשבה את אחיך היהודי במלחמה ותיקחנו לעבד. ועוד: "הלוא רק אתם עמכם אשמות לה' אלוהיכם" - חטא יהודה כבר נתכפר, את עונשם קיבלו במיתת מאה ועשרים אלף ובשביה. ואילו אתם - האשמות שלכם עדיין עומדות ולא נתכפרו. ואיך אתה, החייב, בא ולוקח לעבד את מי שכבר שילם את המחיר ונתכפרו עוונותיו? זהו סיכון עצום, ובהכרח יתהפך הדבר עליכם ותשלמו עליו מחיר יקר.
וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף־ה' עֲלֵיכֶם׃
אם לא תשיבו את השביה - חרון אף ה' עליכם, שהרי אתם החייבים, והם, שכבר נתכפר להם, זכאים כנגדכם.
וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי־אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן־יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן־מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן־שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן־חַדְלָי עַל־הַבָּאִים מִן־הַצָּבָא׃
"על הבאים מן הצבא" - קמו עליהם כדי לעורר אותם על פי דברי הנביא.
וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא־תָבִיאוּ אֶת־הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל־חַטֹּאתֵנוּ וְעַל־אַשְׁמָתֵנוּ כִּי־רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל־יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: כבר שמעתם מהנביא שיש עלינו אשמת ה'. אנחנו, אנשי שומרון, רשעים מאז ומעולם, ועוונותינו עומדים עלינו לעונש - ואתם באים להוסיף עוונות על עוונותינו? "להוסיף על חטאתינו" - בזה יגדל מספר החטאים; "ועל אשמתינו" - בזה יגדל חיוב העונש כלפינו. ואף שהבינו שמה שהכו באחיהם היה בשליחות מאת ה', שהרי העונש הגיע לאנשי יהודה והקדוש ברוך הוא הביא עליהם את מעשי שומרון כעונש - עדיין יש לדעת שהקדוש ברוך הוא מוסר אותם בידכם כדי שתכו בהם, ואחר כך ייפרע מכם.
והדוגמה לזה - נירון קיסר: "בעי קודשא בריך הוא לאחרובי ביתיה, ולכפורי ידיה בההוא גברא" - הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו ואחר כך לקנח את ידיו באותו אדם, להיפרע ממי שהחריב. אף כאן: מה שעשה אתכם שלוחים להכות באחיכם, זה כדי להיפרע מכם לאחר מכן, שהרי גם אתם מלאים אשמה. וזהו "כי רבה אשמה לנו וחרון אף על ישראל" - כיוון שרבה אשמתנו ויש חרון אף עלינו, לוקח אותנו ה' להיפרע מאנשי יהודה, ואחר כך יחול החרון אף עלינו.
וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת־הַשִּׁבְיָה וְאֶת־הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכׇל־הַקָּהָל׃
כאן רואים באמת שהמצפון היהודי עדיין עובד. גם אחרי כל מה שעשו, אחרי הרג מאה ועשרים אלף ואחרי השביה - הבינו והתעוררו. ויש להבין: שביה פירושה הון רב, הון אנושי רב - אדם לוקח לעצמו עבדים ושפחות. זהו ויתור עצום. ואף על פי כן "ויעזוב החלוץ" - החלוץ הם האנשים המזוינים שיצאו לצבא - הם עוזבים הכול לפני השרים ואומרים להם: עשו בזה הטוב בעיניכם. "השביה" - בני האדם; "הביזה" - הרכוש.
וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכׇל־מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן־הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכׇל־כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר־הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן׃
כאן מראה לך הכתוב עד כמה נהגו בהם בחסידות יתרה בעקבות דברי המוסר של עודד הנביא. אותם אנשים שניקבו בשמות - עזריהו בן יהוחנן וחבריו, ראשי אפרים - מחזיקים בשביה ומחזקים אותם: מלבישים, מנעילים, מאכילים, משקים וסכים. ולא עוד, אלא "וינהלום בחמורים לכל כושל" - לא אמרו להם לשוב הביתה ברגל; כל מי שקשה היה לו ללכת רגלי, הרכיבוהו על חמור. והביאום ליריחו עיר התמרים אצל אחיהם, ושבו לשומרון.
האלשיך הקדוש עומד על הקושי הגדול שפתחנו בו: איך ייתכן לומר "ולא עשה הישר בעיני ה' אלוהיו כדויד אביו". וזו לשונו: כמה יתחמץ לבב אנוש ויותר ממנו - הלב מנתר - איך אפשר כן, אחר כל הכתוב בפסוקים שלאחר מכן: "וילך בדרכי מלכי ישראל", "גם את בניו העביר באש כתועבות הגויים", "ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" - ואיך יאמר "לא עשה הישר בעיני ה' אלוהיו כדויד אביו", שנראה כאילו הטוב עשה אלא שלא כל כך כדויד אביו?! והלוא הרשיע והכעיס את ה' כתועבות הגויים אשר מאס ה'. מה זה הביטוי המקל והעדין הזה - "לא היה צדיק כמו אביו"?
ולא עוד, אלא שמכנה עליו את אלוהותו יתברך: בספר מלכים נאמר "ולא עשה הישר בעיני ה' אלוהיו". איך קוראים עליו שם "ה' אלוהיו" לאחר כל התועבות, והרי לקח לו אלוהים אחרים לעבודה זרה, ואפילו את חזקיה בנו מסר ביד הכומרים לשורפו לעבודת אלילים, כמו שאמרו חז"ל, לולי שה' עמו ומשחתו אמו בדם סלמנדרא ולא נשרף.
ומיישב האלשיך: הכתוב מתאר לנו את ראשית הידרדרותו של אחז. בתחילה היתה כאן רק סטייה דקה - "לא עשה הישר בעיני ה' אלוהיו כדויד אביו" - כי בתחילה התנהג כהגון, ומשם הלך מדחי אל דחי והוסיף רשע עד שהגיע לרשעות הגדולות ביותר שאנו רואים בהמשך. הנביא מתמצת לנו מערכת חיים שלמה בשלושה־ארבעה פסוקים, אך דע לך שהדבר לא היה מיידי. יש שרצו להסביר להיפך, אך על כל פנים כך מיישב האלשיך את הקושי.
ומוסיף האלשיך: "אך כל זה איננו שווה רק לקושיה" - כלומר, כל מה שתירצתי מיישב את הקושיה הראשונה בלבד, ועדיין יש קושיה אחרת, והיא אותה סתירה שעליה עמד המלבי"ם: במלכים נאמר "אז יעלה רצין מלך ארם ופקח... ויצורו על אחז ולא יכלו להלחם", ואצלנו "ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה... וגם ביד מלך ישראל ניתן ויך בו מכה גדולה... ויהרוג פקח בן רמליהו". שם לא הצליחו, וכאן הצליחו וכבשו.
המלבי"ם יישב, כאמור, שכל אחד לבדו לא הצליח, אך כשהתאחדו ארם וישראל - הצליחו. והאלשיך מיישב בדרך אחרת: "ולא יכלו להלחם" פירושו שלא הצליחו לכבוש את העיר, שזו היתה תוכניתם; אך להכות בהם - כן הכו. ולפי זה אין סתירה כלל: כאן "יכלו" - להכות בהם; ושם "לא יכלו" - לכבוש את העיר.
ומביא האלשיך "עד ממהר" לדבר - עד המהווה הוכחה גמורה - מישעיהו: "ויהי בימי אחז... עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו ירושלים למלחמה עליה ולא יכול להלחם עליה". דייק: "עליה" - ולא "עליהם". עליהם יכלו; אבל "עליה", לתפוס את ירושלים, לא הצליחו. וזו היתה תוכניתם, כמו שאמרו: "נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה" - התוכנית הזאת לא יצאה אל הפועל, וזהו "לא יכול להלחם". אבל להכות בישראל - הכו והרגו בהם.
ועוד שואל האלשיך: מדוע בספר מלכים מסתיר הכתוב את מעשיו הרעים של אחז ואינו מאריך בהם כאן בדברי הימים? ומשיב, שייתכן מאוד שבמלכים חסו על הכבוד אשר לו פנים ואחור: יותם אביו מוזכר לפניו וחזקיהו בנו לאחריו, ולא רצה להזכיר את מעשיו הרעים כדי שלא ליצור כביכול פגם משפחה באביו ובבנו, ולכן העלים את מעשיו הרעים. ואם כן, מדוע בדברי הימים, שגם בו מוזכרים יותם וחזקיהו, כן מגלה את אשר הסתיר שם? אומר האלשיך: בדברי הימים אינו משמיט, כי על כן נקרא "דברי הימים" - קורות הימים, בלי חוכמות, כאן צריך לספר מה היה. אבל שם אינו מוכרח לספר הכול, ומה שאינו חייב אינו מספר, וסומך על כך שתבין את הדברים מן המקומות שבהם פורטו - ובכך שמר על כבודם של יותם וחזקיהו.
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז עַל־מַלְכֵי אַשּׁוּר לַעְזֹר לוֹ׃
באותו זמן שמלך ישראל נלחם נגדו, שולח אחז אל מלכי אשור שיבואו ויסייעו בידו נגד הצרים עליו. אומר המלבי"ם: כבר הסברתי שזה היה בזמן שהתחברו ארם ואפרים יחד, שאז היתה לו מפלה - כי כשכל אחד היה לבדו יכול היה כנגדם. וכבר למדנו בישעיהו פרק ז' שישעיהו התנבא לו ואמר לו "אל תירא מפניהם", אלא שאחז, מלך רשע היה, ולא שמע לנביא, ושלח אל מלך אשור שיסייע לו.
וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ וַיַּכּוּ בִיהוּדָה וַיִּשְׁבּוּ־שֶׁבִי׃
נוסף לכל, באו גם בני אדום. כזכור, בני אדום היו במשך תקופות ארוכות נתונים תחת ידינו ומעלים לנו מס; וכאן, משהתחילו להכות ביהודה, מצטרפים גם האדומים לחגיגה.
וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת־בֵּית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־אַיָּלוֹן וְאֶת־הַגְּדֵרוֹת וְאֶת־שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־גִּמְזוֹ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃
וכאשר יש חגיגה - הפלשתים תמיד בשטח. הם מעולם לא פספסו הזדמנות להכות בישראל, כמו הזבוב שאתה מניס אותו והוא חוזר, ממש סאגה שאיננה מסתיימת. ראו שיהודה נחלשה - ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו את בית שמש, אילון, הגדרות, שוכו, תמנה - היא תמנתה שבכרמי תמנתה - וגמזו. "ובנותיה" תמיד פירושו, כתרגום, כפרניה: הערים והכפרים אשר סביבותיה, ערי הלוויין של עיר מרכזית. וכן "תגלנה בנות יהודה" - לא הבנות ממש, אלא הערים הסמוכות ליהודה.
אומר המלבי"ם: ארם היה במזרח, מקדם; הפלשתים במערב, מצד הים, היכן שהם נמצאים גם היום, מאחור; אדום מנגב ליהודה; ואפרים בצפון. נמצא שכשאתה מסתכל על המפה - מארבע רוחות צרו עליו. וכאשר שלח אל מלך אשור, ואשור הגלה את ארם והגלה מעשרת השבטים וסילק את האויבים מרוח צפון ומזרח - התעוררו אויבים אחרים מדרום וממערב: אדומים באו, פלשתים פשטו. אל תחשוב שפתרת את הבעיות עם מלך אשור; הנביא אמר לך מראש שלא לפנות לעזרתו. ואם תשאל, מלך אשור - למה לא הציל אותו גם מאלה, הרי שילמת לו? יאמר לך: שילמת רק על הראשונים, לא על אלה, זה תשלום נוסף. כמו שיפוצניק שאומר לך: ריצוף - כן, לא כולל פאנלים; ולא כולל רובה. ואתה שואל למה המחיר היה זול כל כך - מפני שהוא כמעט לא כולל כלום. גם כאן, מה שעשה מלך אשור היה המנה הראשונה; תוספות - בתשלום נפרד.
ומוסיף האלשיך: הפלשתים היו נכנעים בימי עוזיהו, והאדומים נכנעו בימי אמציהו - ועתה הם מרימים ראש. ומדוע? כי ה' הכניע את יהודה, שהרעו מעשיהם, ולכן הביא עליהם הקדוש ברוך הוא את האויבים הללו. ואגב הזכרת "ואת גמזו ואת בנותיה": מובא שנחום איש גמזו היה מן העיר גמזו, וזה היה שמו - איש גמזו; אלא שמפני שהיה רגיל ושגור על לשונו לומר תמיד "גם זו לטובה", שינו וקראו לו "נחום איש גם זו", על שם אמירתו.
כִּי־הִכְנִיעַ ה' אֶת־יְהוּדָה בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל בַּה'׃
"הפריע" - מלשון "כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם", לשון גילוי, כמו "ופרע את ראש האישה" - שמגלה את שערה. עד עתה היתה על יהודה מעין מטרייה אווירית שסוככת עליהם ומגינה עליהם; ומשהרשיע אחז - והכתוב מכנהו "מלך ישראל" מפני שהלך בדרכי מלכי ישראל הרשעים - גרם לכך שיהודה נעשו פרועים ומגולים, ובאו האויבים והכו בהם. "ומעול מעל בה'" - וגם הוא עצמו מעל בה'.
וַיָּבֹא עָלָיו תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חֲזָקוֹ׃
כִּי־חָלַק אָחָז אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיִּתֵּן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא לְעֶזְרָה לוֹ׃
הוא שלח אליו שיעזור לו, כמו שכתוב "וישלח מלאכים אל תגלת פלאסר". ואגב, פעמים נקרא "תגלת" ופעמים "תלגת", וכן מצינו בשמות נוספים: דמשק ודרמשק, נבוכדנאצר ונבוכדראצר - פעם בנו"ן ופעם ברי"ש.
אומר הרד"ק: "ויצר לו ולא חזקו" - לא זו בלבד שלא חיזקו מלך אשור, אלא עוד בא והצר לו. כנראה ראה שאחז נמצא במצב של חולשה, ואם במצב כזה הוא שולח לי כסף וזהב שאעזור לו - אם אבוא לכבוש אותו ארוויח הרבה יותר. ולכן במקום לעזור, בא כנגדו והצר לו. וזהו "ולא לעזרה לו": מחד לא חיזקו, ומאידך גם השוחד שנתן לו לא הועיל, שהרי בסופו של דבר בא בעצמו והצר לו.
המלבי"ם מפרש: "ויצר לו" - זהו שמתאר הכתוב "כי חלק אחז את בית ה' ואת בית המלך והשרים". בתחילה שלח לו כסף מבית ה' ומאוצרות המלך, ולאחר מכן, כשבא מלך אשור לארצו, הוצרך אחז לחלק את בית ה' עצמו - לפרק את ציפוי הזהב שבהיכל ואת ציפוי בית המלך ולתתו למלך אשור. והיינו חושבים שמכוח זה יינצל ממנו, ועל כך אומר "ולא חזקו ולא לעזרה לו": לא עזר לו כנגד האויבים שפרצו במדינתו ולא סייע בידו.
המצודת דוד מסביר "כי חלק אחז את בית ה'" - שחלק את האוצרות שבבית ה' וחלק אחד נתן למלך אשור, מלשון חלוקה; ועם כל זה "ולא לעזרה לו" - הדבר לא סייע בידו.
ושואל המיוחס לרש"י: הרי כתוב במלכים "ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית" - ולכאורה כן היתה כאן עזרה, שהרי רצין היה נגד אחז? ומתרץ: לא היה לו לעזרה כל כך לחזקו ולהשיב לו את הערים שלקחו ממנו. כלומר, אמנם הכה את רצין, אך להשלים את החסר ולהחזיר לו את הערים שנלקחו ממנו - זאת לא עשה.
וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּה' הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז׃
וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי־אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ־לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכׇל־יִשְׂרָאֵל׃
"המכים בו" אינו מוסב על האלוהים אלא על אנשי דמשק: זבח לאלוהי דמשק, שאנשי דמשק הכו בו. וזו היתה סברתו הכסילית: הם הכו אותי - סימן שאלוהיהם סייע בידם; אם סייע בידם, יש כאן אלוה בעל כוח; ואם יש לו כוח, אעבוד לו אני ויהיה לצידי.
בספר מלכים מוזכר שכשהלך לקראת תגלת פלאסר לדמשק, ראה שם מזבח וציווה לעשות כתבניתו בהיכל ה', וביטל את מזבח הנחושת שהוא מזבח האבן, וקיצץ את כלי ה'. וזאת משום שכבר מתחילה החל לזבוח לאלוהי ארם, ולאחר שאשור הגלה את ארם קירה חשב: הנה עבדתי את אלוהי ארם ובעקבות זה הגיע אשור והגלה אותם, ומלך אשור בא לסייע לי - סימן שכדאי לעבוד את אלוהי ארם. ואף שלכאורה תמוה - הרי ראית שארם נחלה מפלה, ומדוע תעבוד את אלוהיה - כך היה חשבונו המעוות. ובעקבות זה ביטל את מזבח ה' מפני המזבח המיוחד לאלוהי ארם שהקים במקדש. "והם היו לו להכשילו ולכל ישראל" - התחיל בביטול מזבח הנחושת וסיים בכל הכלים, שאף אותם קיצץ והוריד מהם את הכסף ואת הזהב, וזה היה הגורם לכישלונו.
וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכׇל־פִּנָּה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
"ויקצץ" - קילף וקרצף מהם את הזהב; כל הכלים שהיו מצופים זהב, קילף את הזהב שעליהם. "ויסגור את דלתות בית ה'" - סגר את הדלתות כדי שלא יוכלו הכוהנים לבוא ולעבוד במקדש, אלא רק במזבחות שבנה בכל פינה בירושלים. ולאחר מכן אנו רואים כיצד חזקיהו פותח את דלתות בית ה', שכן אביו סגרן. ואמרו שנקרא שמו אחז - מפני שאחז וסגר את דלתות בית המדרש, אחז וסגר את דלתות בית ה'.
וּבְכׇל־עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
וְיֶתֶר דְּבָרָיו וְכׇל־דְּרָכָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
כאן יש מקום לדייק כדרכו של האלשיך הקדוש: "הראשונים והאחרונים". כבר דיברנו בעבר שכשנאמר "הראשונים והאחרונים", משמע ששינה כיוון בשלב מסוים - היו לו מעשים ראשונים ומעשים אחרונים. וזה מתאים מאוד לדברי האלשיך, שבתחילת דרכו לא הרבה להרשיע, אלא הלך בדרכי ה' אלוהיו, אך לא כדויד אביו - אלו הראשונים; ולאחר מכן האחרונים, שהרבה להרשיע עד מאוד כפי שראינו בהמשך הכתובים. נמצא שדברי האלשיך מסתייעים מן הפסוק הזה.
וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלַ͏ִם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יְחִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
הכתוב מדגיש "בעיר בירושלים" - ולא בקברי מלכי ישראל, שכן היו שם מלכים צדיקים ולא רצו שמלך רשע כזה יבוא במחיצתם. קברוהו בירושלים, בסמוך לקברות המלכים, אך לא בתוכם. והפשטות היא שהדבר נעשה על ידי חזקיהו בנו הצדיק - הוא זה שעליו נאמר שגירר עצמות אביו, ורואים שהיה בכוחו לנהל את הממלכה ולהתנהל כראוי גם ביחס לאביו, והוא שהחליט שקבורתו לא תהיה בקברות המלכים.
פרק כח מתאר את אחז, שהתחיל בסטייה דקה - "לא עשה הישר בעיני ה' כדויד אביו" - והידרדר עד לעבודת המולך, לסגירת דלתות בית ה' ולבניית מזבחות בכל פינה. כנגד זה באו עליו מפלות מארבע רוחות: ארם, אפרים, אדום ופלשתים, ועד מאה ועשרים אלף הרוגים ביום אחד ומאתיים אלף שבויים. נבואת עודד לימדה את אנשי שומרון שהניצחון לא בא בזכותם אלא בחמת ה', ושהשליח שמנוצל להכות אחרים עתיד להיפרע בעצמו - ומכוחה נהגו בחסידות יתרה בשבויים והשיבום לאחיהם. ואחז, שביקש עזרה ממלך אשור ולא מן הקדוש ברוך הוא, מצא שהעזרה הופכת למצור, והכסף שנתן לא הועיל: "ולא לעזרה לו". כך נחתמת מלכותו בקבורה מחוץ לקברי המלכים, ומתוך החושך הזה עולה חזקיהו בנו, שבו נעסוק בפרק הבא.