פתיחה: פרק כ"ו - עלייתו ונפילתו של עוזיהו
פרק כ"ו בדברי הימים ב' הוא פרק שכולו בניין מצטבר של עוצמה: כיבושים, ביצורים, עושר, צבא קבוע והמצאות צבאיות פורצות דרך. אלא שכל התיאור הארוך הזה אינו אלא הקדמה אחת גדולה לפסוק אחד: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית". נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד הכתוב בונה שלב אחר שלב את סיבת הנפילה.
המלכת עוזיהו ובניית אילות
וַיִּקְחוּ כָּל־עַם יְהוּדָה אֶת־עֻזִּיָּהוּ וְהוּא בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ׃ הוּא בָּנָה אֶת־אֵילוֹת וַיְשִׁיבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו׃
כל עם יהודה לוקחים את עוזיהו והוא בן שש עשרה שנה וממליכים אותו תחת אביו אמציהו, וכמו שאמרנו ההמלכה הייתה עוד בחיי אביו. ואשר לאילות, היא אילת של היום: שלמה כבש אותה מאדום, כמו שכתוב "אז הלך שלמה אל אילות אל עציון גבר". בני אדום חזרו ולקחו אותה במלחמה וסיפחו אותה לעצמם, ולאחר מכן כשהכה אמציהו את אדום לקח אותה מידם.
מה חידש עוזיהו? הוא בנה לה חומות ועשה אותה עיר מבצר, ובזה "וישיבה ליהודה". כל עוד המקום פרוץ, תמיד אפשר לחזור ולקחת אותו. איך מבטיחים שהמקום יישאר בידינו? בונים חומות, וממילא אם ירצו לבוא ולכבוש, יש חומות שיגנו עליה. ולכן נאמר "אחרי שכב המלך": אף שאמציהו לכד אותה, עדיין לא הוחזקה בידם בצורה תקיפה, כי חומות אין לה. רק על ידי שעוזיהו בנה את החומות, השיב אותה ליהודה באופן מוחלט.
שנות מלכותו: הישר בעיני ה' בלבד
בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָה מִן־יְרוּשָׁלִָם׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו׃
"בן שש עשרה שנה עוזיהו במולכו" טעון הבנה: הרי כבר נאמר למעלה "והוא בן שש עשרה שנה וימליכו אותו", ולמה לחזור? לא ראיתי מי שמדבר על זה, ואולי הכוונה לומר שהמלכות שלו הייתה מגיל שש עשרה ללא הפסקות. לפעמים יש מצב שיש הפסקה במלכות המלך, וכאן הכתוב אומר לך שזו הייתה מלכות רצופה.
"ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה אמציהו אביו" - הדגש הוא על הישר בלבד. אמציהו אביו הרי תקופה היה ישר ותקופה היה עקום, ובסוף ימיו קלקל. בא הכתוב ואומר: עוזיהו עשה רק את הישר ככל אשר עשה אביו, ולא את הרע שבהנהגתו.
"בימי זכריהו המבין בראות האלהים"
וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת־יְהֹוָה הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים׃
המיוחס לרש"י מפרש שזכריהו הוא עוזיהו עצמו, ושלושה שמות נקראו לו: עוזיהו, זכריהו, עזריהו. ויש לזה דוגמאות: יהואחז ואחזיהו, יהויכין ויכניה. אתה רואה שאדם אחד יכול להיקרא בכמה שמות. ולפי זה "המבין בראות האלהים" היינו שהבין ביראת אלוקים שטובה היא, והתיירא מהשם.
המלבי"ם מסביר אחרת: זכריהו הוא נביא, לא שם נוסף של עוזיהו. אותו זמן היה הזמן הראוי וההגון לדרוש אלוהים, כי היה בדור נביא שהוא "המבין בראות האלהים". הנביאים ובעלי רוח הקודש היו צופים במראות האלוהים: יחזקאל צפה במראות המרכבה, וכן שאר המחזות שראו הנביאים. והיו ביניהם מדרגות: יש שלא הבינו את כל המראה על אמיתתו, כמו שאנו אומרים "במראה או בחידות". אצל משה לא היה בחידות, אבל אצל שאר הנביאים הרבה פעמים כן, ואין הנביא מבין לגמרי את כל המראה על אמיתתו.
מסביר המלבי"ם שהמראות הם ציונים מושכלים שעל ידם מציינים להם את ההשגות הנוראות, כלומר מדברים איתם ברמזים: כמו העולמות וההיכלות והפרצופים והספירות שרואים הנכנסים בפרדס, שיש מהם שהציץ ונפגע, ומעשה בתינוק שיצאה אש מן החשמל והכתה אותו. כל זה מלמד שאין די בראייה, אלא צריך להיות מבין במה שרואה, וצריך בינה יתרה להבין דבר מתוך דבר, כמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. וזהו "זכריהו המבין" - הוא היה מבין את אותם מראות.
ובדור שיש בו אדם כזה, שמבין באותם מראות, זה הזמן לדרוש אלוקים מן האדם הזה. ובאותם ימים שדרשו אלוקים הייתה להם הצלחה, וכפי שנראה בהמשך: הצלחה כנגד האויבים מבחוץ וכנגד האויבים מבפנים.
וצריך לדעת: כאשר הנביא הוא איש המעלה, מכוחו גם השאר יכולים להתנבא. ראינו את זה אצל שמואל, שנאמר עד שמואל "אין חזון נפרץ". מי שפרץ את הפרץ, את הזרם האדיר של הנבואה, היה שמואל, ובעקבותיו רבו בני הנביאים והתחיל להיות חזון נפרץ. וכתוב שהייתה בחינה של סתימה בבחינות נצח והוד, ומי שפתח את אותו מקום סתום וגילה אותו היה שמואל, לפי שהנבואה היא מבחינת נצח והוד. ולכן אנו רואים שכשמגיעים אנשים לשמואל הם מיד מתחילים להתנבא: מגיע שאול לשמואל, מתפשט מבגדיו, "הגם שאול בנביאים". כשאתה מגיע למקום שיש בו שפע אדיר של רוחניות, כל מי שמגיע לשם מושפע מזה. כך גם כאן: כיוון שהיה בימיהם זכריהו המבין במראות האלוהים, לא רק רואה אלא גם מבין, ממילא כשדרשו את השם - "הצליחו האלהים", שמכוחו הייתה הצלחה לכולם.
מלחמות והצלחות: פלשתים, ערבים ומעונים
וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת־חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים׃
הוא יוצא ונלחם בפלשתים, כובש ערים בצורות, ואף מחזיק במדינה ובונה שם ערים. הבנייה מלמדת על שליטה ממש, לא על פשיטה חולפת.
וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל־פְּלִשְׁתִּים וְעַל־הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר־בָּעַל וְהַמְּעוּנִים׃
מסביר המלבי"ם: הפלשתים התחברו עם הערביים ועם המעונים (מעון הוא שם מקום, ויש אומרים שאלו הם העמונים, כמו שדיברנו בעבר). הם התחברו יחד, ובימי יהורם הם ניצחו את יהודה, ובדרך הטבע קשה היה לנצחם. ואף על פי שבאו כאן שלושה עמים יחד, עוזיהו יכול להם. איך? אומר לך הכתוב "ויעזרהו האלהים": אל תחשוב שזה היה בדרך הטבע, שכן בדרך הטבע קשה היה לנצחם, אלא הקדוש ברוך הוא סייע לו מעל הטבע.
וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד־לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד־לְמָעְלָה׃
העמונים, שהם המעונים שהוזכרו, נותנים מנחה לעוזיהו. תמיד העם הנכבש היה מעלה מנחה למלך הכובש, וכך היה גם כאן. ושמו הלך עד לבוא מצרים: הוא החזיק את כל הארצות שסביבו עד שיצא לו שם לתהילה ולתפארת והיה מפורסם בשמו הגדול. כל זה הקדמות, כדי שנבין מהיכן נבע המעשה שיעשה בהמשך.
ביצור ירושלים: שער הפינה, שער הגיא והמקצוע
וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל־שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל־שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל־הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם׃
עוזיהו בונה מגדלים בירושלים, ולפי המיוחס לרש"י הוא בא לחזק את מה שנפרץ בחומה בימי אביו. "שער הפינה": הפינה היא המקום החשוב, ובדרך כלל בפינות העיר היו בונים את המגדלים. ולכן "פינה" תמיד ביטוי למשהו חשוב, כמו "פינות צבאות רוממי שדי" שהכוונה שרי הצבאות, וכמו "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", היינו המגדל שבראש הפינה שנחשב למגדל החשוב. וכן "המקצוע" הכוונה תמיד לזוויות ולפינות, שבנה בכל המקצועות, בארבע מקצועי העיר. כאן מתאר לך הכתוב איך הוא מתבצר בארצו, בונה מגדלים מפני האויב ומחזק אותם בנשק, ומביא את עצמו למצב של עוצמה צבאית. וגם זו הקדמה למה שיעשה בהמשך.
עושרו הכלכלי: "כי אוהב אדמה היה"
וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה־רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה׃
כאן מתואר רוב עושרו. מכיוון שהיה לו מקנה רב הרועה במדבר, בנה שם מגדלים להיות למבצר, לשמור את הצאן מפני השודדים, וחצב בורות כדי להשקות את הצאן. היה לו מקנה גם בשפלה וגם במישור, והיו לו איכרים וכורמים שתפקידם להתעסק בעבודת האדמה, שיהיה בר ומזון בארץ ישראל ולא יישאו חרפת רעב. בקיצור: שפע גדול גם מבחינה כלכלית, להראותך את גדולתו ואת עוצמתו.
ומהו "כי אוהב אדמה היה"? אומר המדרש: להוטים אחר האדמה היו, הוא וקין. זה מעין מה שאומרים חז"ל על נח, שפתח ב"איש האלוקים" וסיים ב"איש האדמה", כלומר סיים בדרגה נמוכה מאוד. כך גם כאן: קין התעסק בענייני האדמה, ואף עוזיהו אוהב אדמה היה. ותמיד לשון "אוהב", כשהיא באה ביחס לדבר שלילי, היא ביטוי שלילי: "שלמה אהב נשים רבות". "אוהב אדמה" אינו שבח, אלא ארציות וחומריות, והוא בא לבטא את חסרונו. וגם זו הקדמה למה שנראה בהמשך.
הצבא הקבוע ומפקדיו
וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם בְּיַד יְעִיאֵל הַסּוֹפֵר וּמַעֲשֵׂיָהוּ הַשּׁוֹטֵר עַל יַד־חֲנַנְיָהוּ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ׃
מסביר המלבי"ם: הוא עשה לו חיל קבוע למלחמה. גם לאמציה אביו היה חיל, אבל החיל ההוא לא היה קבוע באופן תמידי, אלא ברגע שיש צרה היו עושים גיוס כללי, בלשוננו צו 8. אבל כאן היה חיל קבוע, אנשי צבא באופן תמידי, מזומנים לעת צרה, שלא היו הולכים בעת שלום לבתיהם כמו חיל אמציהו.
"במספר פקודתם" - פקודתם היינו מניינם, ומי שסופר ומונה אותם הוא יעיאל הסופר, ועל ידו מעשיהו השוטר. "שוטר" אין הכוונה לשוטר במובן שלנו היום, אלא לממונה מטעם המלך, אם תרצו כמו רמטכ"ל או מפכ"ל, אדם שהיה דואג שלא יחסר מניינם. במושגים שלנו אולי זו המשטרה הצבאית: אם יש עריקים, הוא הולך לחפש אותם. ייתכן שזה המקור ללשון "שוטר".
כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
"ראשי האבות" הם הראשיים לגיבורי החיל. אומר המלבי"ם: אם תדקדק תמצא שהיו שרי מאות, שרי חמישים, שרי אלפים ושרי עשרות, ושרי העשרות היו אלפיים, ועוד שבעה שרים על גביהם. המספר אלפיים ושש מאות כולל את שרי המאות, שרי החמישים ושרי האלפים.
וְעַל־יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל־הָאוֹיֵב׃
"על ידם" היינו נתונים בידם ותחת שליטתם: חיל צבא של שלוש מאות אלף ושבעת אלפים וחמש מאות, אנשים עושי מלחמה "בכוח חיל", כלומר גיבורים ברוב עוצמה, שהיו המסייעים ביד המלך כנגד האויב.
חימוש הצבא
וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל־הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים׃
עוד מתאר הכתוב את הכנות הצבא, שדאג להם וחימש אותם כראוי. הכובעים היו עשויים ברזל, להגן על הראש ממכת חרב. בדרך כלל הכובע היה נתון על הראש ונמשך גם מאחור, מעין זנב לכובע, שאם באים להכות את החייל מאחוריו בחרב כדי לערוף את ראשו, המכה פוגעת בחלק האחורי של הכובע. כך שהכובע היה הכרחי להגנת הלוחם. כמו כן היו להם שריונות, מעין מלבוש מברזל שלובשים על הגוף, כמו הלוחמים הוויקינגים. וכן קשתות ואבני קלעים: מסביר המצודת דוד שהיו להם כלים מיוחדים לאבני הקלע. הם היו מומחים בקליעת אבנים למרחוק, ואותם כלים מיוחדים אפשרו לקלוע את האבנים למרחק. ומיד נראה איך התמחה בעניין הזה.
"חשבונות מחשבת חושב" - ההמצאות הצבאיות
וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים וְעַל־הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד־לְמֵרָחוֹק כִּי־הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי־חָזָק׃
כל המפרשים כאן הולכים בכיוון אחד. המיוחס לרש"י אומר: "חשבונות מחשבת חושב" כמו "מעשה חושב" שבחומש שמות, כלי מלחמה שעשה באומנות, כגון דייק ואילים המנגחים בחומה, "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". כלומר המציא כלים מיוחדים לצורך הלחימה. וכן המצודת דוד: מעשה אומנות הבא על ידי מחשבה ועיון רב, מה שנעשה במחשבת החושב הרגיל במחשבת העיון. ואותם כלים העמיד על גבי המגדלים, שמהם יוכל לירות בחיצים ובאבנים, והפליא לעשות דברים שלא היו לשום מלך לפניו, ואף מלך שכנגדו לא עשה כדברים האלה.
המלבי"ם אומר שהיה חכם גדול בחכמת החשבון ובמכניקה. חכמת החשבון נצרכת כדי לדעת לחשב את הירי: כמו שלומדים היום בליסטיקה, לדעת באיזו צורה אתה יורה, מה הכוח הדרוש כדי שהקליע יגיע למטרה, באיזו קשת וכן הלאה. ובקיאות במכניקה נצרכת כדי להמציא את הכלים המתאימים שאיתם ניתן לזרוק אבני בליסטראות מעל החומה, וזה עוזר מאוד במלחמה כנודע. וערך מערכות כאלה על המגדלים לירות משם על האויב, ובזה יצא שמו למרחוק, שהמציא שיטות שלא היו, תחבולות חדשות שלא ידעו מלפנים. וכל זה, רבותיי, הקדמה לפסוק הבא.
"וכחזקתו גבה לבו" - שורש החטא
וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד־לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּיהֹוָה אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל־הֵיכַל יְהֹוָה לְהַקְטִיר עַל־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת׃
כל מה שתיארנו עד כה - כמה עלה והתעלה על כל המלכים שלפניו בעוצמה הצבאית, בצבא הקבוע, בחשבונות שידע לחשב להמצאת כלי ירייה - כל זה "כחזקתו", ובעקבות זה נעשה חזק ביותר, ואז "גבה לבו". ומהו "עד להשחית"? אומר המלבי"ם שבא להבדיל מגבהות לב לטובה, כמו שנאמר ביהושפט "ויגבה לבו בדרכי ה'". כאן גבה לבו יותר מן המידה, עד שהשחית בגובה לבו: ראה את עצמו ראוי כבר לכהונה גדולה.
ולמה? מסביר המלבי"ם שמקובל היה שהנהגת העם היא תחת המלך, אבל הנהגת הדת היא תחת הכהן. מי שמנהיג את העם מבחינה דתית אינו המלך, והוראות בענייני עבודת השם היו מקבלים מן הכהן, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". שם הייתה האוטוריטה העליונה שממנה דבר ה' יוצא: לשכת הגזית והכהנים שבבית המקדש. והוא, בתור מלך, לא היה מוכן להרשות שתהיה אוטוריטה נוספת מלבדו. הוא רצה להיות המחליט גם בענייני המלוכה וגם בענייני הדת.
זהו "גבה לבו עד להשחית": בגבהות לבו השחית לקחת ממשלה על חלק שאין לו בו ממשלה. אתה לא כהן, השם לא נתן לך את הכוח הזה. אומר המלבי"ם: המלך אינו יכול לחדש שום דבר בלי הסכמת הכהן, והוא לא רצה להיות כפוף להסכמת הכהן, ולכן רצה להיות גם הכהן, וממילא לתפוס את כל הסמכויות. כמו שאנו מכירים במדינות טוטליטריות, שהשליט תופס אט אט את כל הסמכויות, גם בתקשורת, גם בצבא, גם בכל העניינים, עד שהוא נעשה שליט על. זה מה שהוא רצה, ולכן הלך ומעל מעל בה', ורצה לבוא ולהקטיר קטורת.
כאן אומר המיוחס לרש"י דבר תמוה: "וימעל בה' אלהיו" - כאן נופל לומר מעילה, כי בשגגה עשה, והוא מביא ראיה מ"נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה". ואני למען האמת התקשיתי בזה מאוד, שהרי כל המעילות שכתובות בפסוקים הן במזיד ולא בשגגה: "ומעלה בו מעל" בסוטה, וכי בשגגה היה? "וימעלו בני ישראל בחרם", וכי בשגגה היה? וכן "וימעלו בה' אלהי אבותיהם". אדרבה, כשהכתוב רוצה לומר שהיה בשגגה הוא כותב במפורש "וחטאה בשגגה", ואילו כשכתוב "מעל" סתם, משמע שהיה במזיד.
מחאת הכהנים
וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהֹוָה שְׁמוֹנִים בְּנֵי־חָיִל׃
מאוד לא פשוט לעצור את המלך כשהוא בא לעשות דבר כזה. מחד גיסא, אתה האחראי ואמור לדאוג שלא ייעשו דברים שלא כהוגן. מאידך גיסא, יש פחד וחשש מפני המלך, שהרי מלכים רשעים הרגו גם כהנים, ושלחו להרוג את זכריהו שהיה הכהן הגדול. לכן באופן טבעי היה חשש לגשת אל המלך. ושימו לב: עזריהו לא בא לבדו, אלא באו איתו שמונים כהנים. סימן שהיה צריך לאסוף כאן אנשים כדי להצליח לבוא ולדבר לפני המלך. ולכן גם מגדיר אותם הכתוב "בני חיל": צריך להיות איש חיל כדי להיות מסוגל לעמוד מול המלך ולמחות כנגדו.
וַיַּעַמְדוּ עַל־עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהֹוָה כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי־אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן־הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא־לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהֹוָה אֱלֹהִים׃
דווקא הכהנים בני אהרון שאותם השם קידש. לא לך, אתה נוגע בגבול שאינו שלך. הכהונה נמסרה רק לבני אהרון המקודשים, ולכן "צא מן המקדש": אין זר רשאי להיכנס להיכל שלא לצורך, והרי את הקטורת מקטירים בפנים, בהיכל. נמצא שאתה זר הנכנס להיכל, ויש בזה מעילה.
"ולא לך לכבוד מה' אלהים": מי שראוי לכהונה, זה כבוד לו מאת האלוהים. אבל מי שהולך ולוקח אותה נגד רצון האלוהים, אין בזה כבוד. במילים פשוטות: "טוב אשר יאמר לך עלה הנה". עדיף לאדם שיכבדו אותו ויאמרו לו בוא ושב במזרח, מאשר שיבוא וישב במזרח מעצמו, ואז יגיע אדם חשוב ממנו ויאמרו לו במחילה, כבודו יכול לגשת לשם. למה לך אי נעימויות? למה לך שיאמרו לך לרדת? המתן עד שיקראו לך. וזהו שאומר המלבי"ם: מי שראוי לכהונה, זה כבוד לו מאת האלוהים, ומי שאינו ראוי ולוקח אותה בעל כורחו, זה לבוז לו, כי "ובוזי יקלו". אתה מבזה בזה את מלאכת השם, ואל תחשוב שיהיה לך בזה כבוד, אלא אדרבה, ביזיון הוא לך.
הצרעת זורחת במצח
וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם־הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהֹוָה מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת׃
"מקטרת" אין הכוונה למה שקוראים היום מקטרת, אלא למחתה שבה היו מקטירים. "ובזעפו עם הכהנים" היינו שהיה לו זעם ומריבה עם הכהנים. וזעמו נבע מכך שלא אהב שמיחו בו: מלך אינו רגיל שמישהו יאמר לו מה לעשות, ופתאום באים הכהנים ואומרים לו שאינו במקום הנכון וכועסים עליו, והדבר מעורר בו זעם. וכבר הייתה בידו המחתה עם הקטורת, ממש מוכן לעבודה, ותוך כדי שהוא בא להקטיר ובזעפו, פרחה הצרעת במצחו.
הצרעת לבנה, כמו שכתוב "ואם בהרת לבנה היא", ולכן נאמר "זרחה": לשון דבר המאיר וזורח למרחוק, שכיוון שהוא לבן הרי הוא מבהיק ונראה למרחוק. ומהו גדר הזעם? אומר המלבי"ם: שמתעצב ברוחו וכהה על שלא הושלם רצונו. אדם שרוצה דבר ובסופו של דבר אינו יוצא אל הפועל, הוא זועף, ומתעצב ברוחו.
ולמה דווקא במצחו? הרי יכלה הצרעת לפרוח בידו או בכל גופו. אלא לסימן על רוע מחשבותיו, שבקעה הטומאה דרך המצח. היה כאן מחשבת זדון, ואותה מחשבה פורחת ויוצאת החוצה כצרעת הבוקעת מתוך המצח. ועוד, שהמצח הוא ביטוי לעזות פנים, כמו "ומצח אשה זונה היה לך", "עז מצח". ולכן דווקא במצחו פרחה הצרעת, להראות על עזות המצח שבה הלך לקחת לעצמו שררה שלא ניתנה לו.
הוצאתו מן המקדש
וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל־הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה־הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם־הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְהֹוָה׃
"כהן הראש" היינו שהיה ראש לכהנים, הכהן הגדול. הם מסתכלים ורואים אותו מצורע במצחו, ומבהילים אותו משם, כלומר מוציאים אותו בבהילות ובמהירות. למה? אומר המלבי"ם: לפי שהמצורע מטמא בביאה. ואמנם עדיין לא הוחלט על הנגע שם של טומאה, אבל כבר ניכר עליו שמדובר בצרעת, ולכן היו מחויבים שלא לעכבו בפנים, והבהילו אותו שימהר לצאת. "וגם הוא נדחף", כי הרגיש שזה עונש מאת השם, שהוא משלם מחיר על השטות שעשה.
בית החופשית
וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד־יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְהֹוָה וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל־בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת־עַם הָאָרֶץ׃
מהו "בית החופשית"? אומר הרד"ק: מפורש בגמרא ירושלמי שעשה לו בית בבית הקברות, כמה דאת אמר "במתים חפשי". בית הקברות הוא מקום המתים, ושם עשה לו בית, וזהו "בית החופשית", מקום ש"במתים חפשי".
המצודת דוד מסביר שהכוונה שעזב את הנהגת המלוכה, ולמה נקרא חופשית? כמו שחז"ל אומרים שהמלכות נחשבת עבדות: "שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". ולא משנה שהיום אינסוף אנשים רודפים אחרי העבדות הזאת, על כל פנים עבדות היא. וכעת שסרה ממנו העבדות הזו, ואינו מנהל עוד את העם במלכותו ואינו מלך בפועל, נקרא חופשי: יצא לחופשי, פנסיונר.
"כי נגזר מבית ה'" היינו נכרת מלבוא לבית ה', שבעקבות טומאת הצרעת כבר אינו יכול להגיע לבית השם ואסור לו. ולכן גם עזב את הנהגת המלוכה. והמלבי"ם אומר: "וישב בית החופשית" כיוון שמצורע משתלח מחוץ לשלוש מחנות, ובבתי ערי חומה משתלח מחוץ לחומה, וכאן זו ירושלים וצריך להשתלח מחוץ לחומה. וזהו שאמרו חז"ל שעשה לו בית בבית הקברות, שגם בית הקברות היה בזמנם מחוץ לחומה. ובפשוטו מסביר המלבי"ם כמצודת דוד, שנעשה חופשי מעבודת המלך.
ומי שמלך בפועל היה יותם בנו, שהיה שופט את עם הארץ. וחז"ל אומרים שבכל דין ודין שהיה שופט היה אומר בשם אביו, ונהג בזה כבוד באביו. כלומר אף שאביו כבר אינו המנהיג בפועל, כביכול הוא ממשיך למלוך: כל דבר היה אומר "אבי אומר בדין זה כך וכך", כדי שעדיין יהיה הכבוד ושם המלוכה לאביו.
סוף ימיו וקבורתו
וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא׃
"הראשונים" הן כל הפעולות החיוביות שעשה, "והאחרונים" הוא הסיום הטרגי שהיה לו, ואת כל זה כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא. ומה הקשר של ישעיהו אליו? הם היו בני דודים: ישעיהו בן אמוץ, ועוזיהו בן אמציה, ואמוץ ואמציה אחים היו.
וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
שימו לב ללשון: בזמנם היו רגילים לקבור את המלכים במערת קבורה, וכאן אין קוברים אותו במערה אלא "בשדה הקבורה", מקום פתוח. למה? כיוון שהוא מצורע, ולא היה ראוי להביא מצורע שיהיה יחד עם שאר המלכים, שאין זה כבוד להם. המצורע הוא מי שתמיד היו מרחיקים אותו, ולכן גם לאחר מותו הרחיקו אותו. לקבור אותו במקום אחר לגמרי, לא. אבל גם במערה, לא. אלא הקרוב ביותר למערה: שדה הקבורה שהייתה צמודה למערת קבורת המלכים. אמרו "מצורע הוא", ובתור מצורע אינו ראוי להיכנס לקבורה החשובה שבה נקברו כל המלכים.
לסיכום: פרק כ"ו הוא פרק של בנייה גדולה שקרסה מבפנים. עוזיהו מולך מגיל שש עשרה, בונה את אילות ומחזירה ליהודה, דורש את ה' בימי זכריהו המבין בראות האלוהים ומצליח: מנצח פלשתים, ערבים ומעונים בעזרת ה' שמעל הטבע, מקבל מנחה ושמו הולך עד לבוא מצרים, מבצר את ירושלים במגדלים, צובר עושר חקלאי עצום, מקים צבא קבוע מחומש ומצטיין בהמצאות מלחמה נדירות. אלא שכל זה היה הקדמה: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית". רצה לרכז בידו גם את סמכות הכהונה, בא להקטיר בהיכל, ולמרות מחאת עזריהו הכהן ושמונים כהנים בני חיל זעף עליהם, ואז זרחה הצרעת במצחו, במקום שמסמל את עזות המצח ואת מחשבת הזדון. מכאן ואילך ישב בבית החופשית מצורע, נכרת מבית ה' ומן המלוכה, ובנו יותם ניהל את העם תוך שהוא מכבד את אביו ואומר כל דין בשמו, ולבסוף נקבר בשדה הקבורה ולא במערת המלכים. שיעורו של הפרק פשוט: ככל שאדם מתחזק, כך עליו לשמור על גבולו, כי "לא לך לכבוד מה' אלהים".