פתיחה: מלכות אמציהו בן יואש
בפרק הקודם סיימנו עם מיתתו של יואש מלך יהודה, וראינו את המתקשרים עליו: זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית, שהביאו למותו. עתה מתאר לנו הכתוב את המשך המלכות על ידי בנו, אמציהו. פרק זה מלווה אותנו מהתחלה טובה ועד לנפילה קשה: מלך שעשה הישר בעיני ה' אך לא בלבב שלם, שזכה לניצחון נסי ובכל זאת הביא עמו את אלוהי שעיר, ובסופו של דבר נפל ביד מלך ישראל ונהרג בקשר שקשרו עליו.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ יְהוֹעַדָּן מִירוּשָׁלָיִם׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה רַק לֹא בְּלֵבָב שָׁלֵם׃
נקמת דם האב, אך לא בבנים
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה עָלָיו וַיַּהֲרֹג אֶת־עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת־הַמֶּלֶךְ אָבִיו׃
כאשר התחזק אמציהו במלכותו, מצא את ההזדמנות להיפרע מאותם עבדים שרצחו את אביו יואש. בתחילה לא יכול היה להרשות זאת לעצמו, מפני שמלכותו עדיין לא הייתה תקיפה; אך משחזקה הממלכה עליו, סגר עמם את החשבון.
וְאֶת־בְּנֵיהֶם לֹא הֵמִית כִּי כַכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּסֵפֶר מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא־יָמוּתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יָמוּתוּ עַל־אָבוֹת כִּי אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּתוּ׃
כאן מדגיש הכתוב את יושרו של אמציהו, בשונה ממנהג המלכים באותה תקופה. דרכם הייתה שכאשר הרגו אדם, הרגו עמו את כל משפחתו, והמגמה הייתה למנוע ניצני מרד: הבנים של ההרוג תמיד ישאפו לנקום את נקמת הדם ולהחזיר לעצמם את הכבוד האבוד, ולכן היו מכלים כל מי שעלול לקום ולנקום. אמציהו נהג אחרת: הרג את הרוצחים בלבד ולא את בניהם. המצודת דוד מבאר ש"בספר משה" בא לתוספת ביאור על "ככתוב בתורה". טעם הדבר: לא הגון היה להמית את הבנים בחטא אבותם, ולכן נמנע מכך.
מפקד העם ושכירת מאה אלף מישראל
וַיִּקְבֹּץ אֲמַצְיָהוּ אֶת־יְהוּדָה וַיַּעֲמִידֵם לְבֵית־אָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת לְכׇל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיִּפְקְדֵם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וַיִּמְצָאֵם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה׃
אמציהו מתחיל לארגן את צבאו. הוא מולך על יהודה ובנימין, קובץ אותם ומעמידם לבית אבות, שרי אלפים ושרי מאות, ופוקד אותם כדי לדעת כמה אנשים יעמדו לו לעת קרב. "רומח" היא החנית שהיו זורקים, "צינה" היא המגן.
וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר־כָּסֶף׃
אומר המלבי"ם: התבונן וראה: בימי יהושפט היו ארבע פעמים ממספר זה, מיליון ומאתיים אלף; בימי אסא היה כפליים, שש מאות אלף; וכאן אין אלא שלוש מאות אלף בלבד. משראה אמציהו שיוצאי הצבא מועטים, הלך ושכר מאה אלף מישראל, מאנשי עשרת השבטים שבשומרון, שיבואו עמו למלחמה כשכירי חרב.
נבואת איש האלוהים: אין ה' עם בני אפרים
וְאִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ אַל־יָבוֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין יְהֹוָה עִם־יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם׃
חז"ל אומרים שהנבואה הזאת יצאה מפיו של אמוץ, אביו של ישעיהו הנביא, ואמוץ ואמציה אחים היו: זה נביא וזה מלך. בא אליו אחיו הנביא ואומר לו: אל תיקח עמך צבא מבני אפרים. מדוע? מפני שירבעם היה משבט אפרים, והוא הראשון שהחטיא את ישראל, ובכל דור ודור אחריו היו העגלים שעשה למוקש. אף שירבעם עצמו כבר איננו, עדיין "אין ה' עם ישראל כל בני אפרים": הכתוב קורא לכלל ממלכת ישראל "בני אפרים", לפי שהמלוכה הייתה לירבעם האפרתי שהקים את העגלים.
מסביר המלבי"ם את מהלך דברי הנביא: אם בכוונתך לסמוך על ישועת ה', דע לך שאין ישועת ה' עם בני אפרים, שהקדוש ברוך הוא אינו שרוי עם הרשעים; וכיוון שלקחת לך שכירי חרב רשעים, לא עליהם תצליח מלחמתך.
כִּי אִם־בֹּא אַתָּה עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶשׁ־כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל׃
וממשיך הנביא: ואם תאמר אינך סומך על הצלחה מאת ה' אלא על כוח הזרוע, ולכן אתה זקוק לעם רב ולצבא מחומש ומאובזר, ושוכר לך אנשים מאפרים, דע לך: אכן כדי להצליח בדרך הטבע צריך אתה לעשות תחבולות ולהתחזק ברוב עם, אבל "יכשילך האלוהים לפני אויב". אם ה' יכשילך, לא תצליח אף בדרך הטבע, גם אם יהיה לך צבא אדיר ועצום.
וטעם הדבר, אומר המלבי"ם: רק על ידי הקדוש ברוך הוא יש הצלחה במלחמה, והוא או עוזר לבוטחים בו או מכשיל את הסומכים על זרוע בשר. אם אתה סומך על הקדוש ברוך הוא, הוא יכול להושיעך גם בצבא מועט; ואם אתה סומך על זרוע בשר, יש בכוחו להכשילך גם בצבא אדיר. נמצא שקו המחשבה "אני זקוק לחיילים רבים" הוא קו חשיבה שגוי: אם אתה עם האלוקים, תצליח גם בצבא מועט; ואם אינך עמו, גם חיילים רבים לא יועילו לך.
"ומה לעשות למאת הככר" - שאלה בהלכות שכירות פועלים
וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וּמַה־לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְדוּד יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים יֵשׁ לַיהֹוָה לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה׃
ראו אילו דברי אמונה וביטחון. המלבי"ם מסביר שהשאלה הייתה שאלה הלכתית: השוכר את הפועל וחוזר בו לאחר שכבר יצא הפועל למלאכתו, הדין תלוי בנסיבות. אם הביטול בא בפשיעת בעל הבית, חייב לשלם לו על כל פנים שכר כפועל בטל, שהוא סכום נמוך יותר משכר פועל מקצועי. שכרת בנאי, הבאת אותו לשטח, ואחר כך נמלכת בדעתך, והוא טוען שבגללך הפסיד עבודה במקום אחר: הדין הוא שתשלם לו כפועל בטל. אבל אם הביטול בא באונס, פטור. הבאת בנאי ופתאום הגיע פקח ועצר את הבנייה, ואתה שולח את הפועל לביתו: אין הוא יכול לתבוע ממך ממון, שהרי היית אנוס.
וזו טענת אמציהו: מראש לא עלה על דעתי שיבוא נביא ויזהיר אותי, ונמצא שאני בגדר אנוס, וממילא זכאי אני לקבל את כספי בחזרה מאותם אנשים. האם אתבע אותם? על כך השיב לו הנביא: "יש לה' לתת לך הרבה מזה". השאר להם את הכסף; מאה ככר כסף נתת, הנח להם, והקדוש ברוך הוא ייתן לך הרבה יותר מזה.
המצודת דוד מפרש באופן קרוב יותר לפשט, וכך נראה יותר בהבנה פשוטה: טענת אמציהו הייתה שלא יראה את כספו בחזרה כלל. שהרי כל גדרי ההלכה יפים ונפלאים, אבל מדובר באנשי מלכות שומרון, עובדי עבודה זרה שנים רבות, ותכף נראה שהם יצאו בחרי אף ואף פעלו מתוך חרון אף זה. וכי ההלכה מעניינת אותם? מה תצליח להוציא מהם? לכן טען: הכסף אבוד. ועל כך ניחם אותו הנביא: ה' ימלא את חסרונך, אל תדאג, יש לה' לתת לך הרבה מזה.
הגדוד חוזר בחרי אף
וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר־בָּא אֵלָיו מֵאֶפְרַיִם לָלֶכֶת לִמְקוֹמָם וַיִּחַר אַפָּם מְאֹד בִּיהוּדָה וַיָּשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם בׇּחֳרִי־אָף׃
אמציהו שומע לקול הנביא, מבדיל את הגדוד שבא אליו מאפרים ומחזירם לביתם. המצודת דוד מסביר שהדבר גרם לחרון אף גדול, "כי לביזיון ייחשב להם": אנשים באו לקרב, ואומרים להם לכו הביתה, אין צורך בכם.
וכידוע, הוויכוח התמידי סביב שולחן הממשלה הוא בין הגנרלים לבין אנשי המטבחון: הגנרלים תמיד דוחפים למלחמה, ואנשי המטבחון תמיד שמים ברקסים, שהם יודעים מה המחירים, מה העלויות ומה התוצאות המדיניות. הגנרלים כבר שנים מחממים כלים, יש להם מטוסים ופצצות, וכשיש מלחמה גם אפשר להוציא תקציב מהממשלה. כך גם כאן: אלה שבאו לקרב דוחפים למלחמה, ופתאום אומרים להם לחזור הביתה. אין זה דומה לתינוק הבורח מבית הספר; מי מאיתנו אינו זוכר איזה יום שמחה היה כשהייתה שביתת מורים וחוזרים הביתה. אלה אינם שמחים כלל. אדם שש אלי קרב, ואף אם עלול הוא לחזור בארון, אין זה מעניין אותו. ותכף נראה שכשאדם מחמם כלים, אין הוא מניח להם להתקרר, והם דאגו שהכלים האלה אכן יפעלו בסוף.
המלבי"ם מסביר על מה היה חרון האף: הם חשבו שבני יהודה מחו באמציהו ואמרו לו שאין הם רוצים אותם ואין הם סומכים עליהם. שהרי היו תקופות של מלחמות בין שומרון ליהודה, וכי תיקח עמך גיס חמישי? כך היו בטוחים שזו הסיבה להחזרתם. ולכן חרה אפם ביהודה, כלומר בעם באופן כללי, לא בנביא ולא במלך, שכן הבינו שהצבא אינו מעוניין בהם מחמת חוסר אמון.
הניצחון על בני שעיר והשלכתם מן הסלע
וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת־עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח וַיַּךְ אֶת־בְּנֵי־שֵׂעִיר עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים׃
וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ־הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ׃
הניצחון היה עוצמתי מאוד: התחזק, הנהיג את עמו, הגיע לגיא המלח, הכה בבני שעיר עשרת אלפים ושבה עשרת אלפים נוספים. את השבויים הביאו לראש הסלע (ולא נתפרש היכן היה), ומשם השליכום וכולם נבקעו. המלבי"ם מביא שבחז"ל אנחנו רואים ביקורת עליו בעניין זה, שעשה שלא כדין: או שאתה הורג במלחמה, או שאתה שובה ולוקח לעבדים; אבל להשליך אנשים מראש סלע, אין זו דרכה של תורה.
הגדוד המושב פושט בערי יהודה
וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד־בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה׃
אלה הם אותם מאה אלף מבני שומרון שכבר חיממו את הכלים לקראת הקרב. בשעה שאמציהו נלחם בבני שעיר, הם פושטים בערי יהודה ונלחמים כנגד בני יהודה: לא רצית אותנו להילחם עמך כתף אל כתף, נילחם אפוא נגדך.
ומדייק המיוחס לרש"י: כתוב "משומרון ועד בית חורון", ולכאורה היה צריך לומר מבית חורון ועד שומרון, שהרי מהמקום שבו נמצאו כיוון התנועה הוא מבית חורון לשומרון. אלא בעל כורחך שכבר חזרו למקומם, ושם התאספו והתארגנו מחדש, והיו כנראה מי שהתסיסו את העניין ואמרו: בואו נצא להילחם בהם. ולכן יצאו משומרון והכו משומרון ועד בית חורון.
אלוהי בני שעיר: חטא שאין בו רציונל
וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת־אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת־אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר׃
כאן אנו רואים את ההתנהגות הבלתי נתפסת של המנהיגים באותו דור. אין לזה שום הבנה, אלא אם כן נקלוט שיצר הרע של עבודה זרה היה יצר לא רציונלי ולא הגיוני. אמציהו חוזר מהכות את אדומים ומביא עמו את אלוהי בני שעיר, אותם אלוהות שלא הצילו את עובדיהם מידו. מדובר באלוה חלש, שלא הועיל לעמו. ועוד: קיבלת הבטחה מפי הנביא שאם תשלח את מאת האלף תצליח בשלוש מאות אלף, ודברי הנביא התקיימו, וראית הצלחה שהיא נגד הטבע; ובכל זאת התודה שלך לריבונו של עולם היא להביא משם את העבודה הזרה, להכניסה אליך ולהשתחוות לה. מי יכול להבין דבר כזה בשכל?
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת־אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא־הִצִּילוּ אֶת־עַמָּם מִיָּדֶךָ׃
זה העם שלהם, הם עובדים אותו כל הזמן, והוא לא הציל אותם. ואתה תבחר עתה אלוהים חדשים ותחשוב שאותך כן יציל? והרי יש לך אלוה שמוכיח את עצמו, וראית שניצחת את הקרב כנגד אותו אלוה, ואתה עוזב את אלוהיך והולך לקחת כאלה אלוהים. לכן אמרתי: אין זה בתחום הרציונל אלא בתחום התאווה. ואם מבינים שמדובר בתאווה, הרי על תאווה אין קושיות, ומתאווה לא שואלים שאלות. זו הייתה עבודה זרה.
ובמדרש איכה רבתי נאמר עליו: "ורגז ושחק ואין נחת", פסוק במשלי שלמדנו בשיעורים שלנו על משלי. כשהקדוש ברוך הוא מתנהג עם הרשעים, בין שהוא רוגז עליהם ובין שהוא שוחק עמהם, אין נחת. אם ילך עמו בדרך קשה ורוגז, אין נחת; ואם ישחק לו ויאיר לו פנים וייתן לו ניצחונות במלחמה, אין נחת. מה שלא ייעשה עמו, לא יוצא מזה דבר.
"הליועץ למלך נתנוך"
וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ חֲדַל־לְךָ לָמָּה יַכּוּךָ וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי כִּי־יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי־עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי׃
מה פשר הטענה? הנביא לא אמר לו את דבריו בלשון נבואה, "כה אמר ה'", אלא הציג את הדברים כעצה. לכן שאל אותו המלך: אתה בא לייעץ לי עצות? מי ביקש ממך עצה? ועל כך השיב הנביא: לא מליבי אמרתי. ידעתי בנבואה שיעץ אלוקים להשחיתך בגלל החטא הזה, ולכן אמרתי לך בדרך עצה שתעשה תשובה. כיוון שאני יודע שה' רוצה להשחיתך, יש לי עצה טובה עבורך: לך ועשה תשובה, ויש סיכוי שתפר את עצת ה', שיסיר את חרון אפו ממך ויקבל את תשובתך. ועתה אני רואה שלא שמעת לעצתי להסיר ממך את חרון אף ה', ולכן מבין אני שהמחיר שתשלם יהיה מחיר יקר.
עצה רעה במקום עצת נביא
וַיִּוָּעַץ אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּשְׁלַח אֶל־יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים׃
שימו לב לסמיכות: הוא אמר לנביא "הליועץ למלך נתנוך", כלומר וכי ביקשתי ממך להיות יועץ, ומיד אחר כך כתוב "ויוועץ אמציהו מלך יהודה". במקום לקחת יועץ מנביא ה', הולך ולוקח לו יועצים רעים. אינך רוצה את היועץ שבא לייעץ לך לעבודת ה'? בוא וראה איזה יועצים רעים ייעצו לך עצות רעות, ומה יהיו התוצאות.
כבר הזכרנו שהיה יואש ביהודה והיה יואש מלך ישראל, שני מלכים נפרדים. ואמציהו שולח אל יואש בן יהואחז בן יהוא מלך ישראל: "לכה נתראה פנים". המיוחס לרש"י מפרש: להראות גבורתנו בסוסים וברמחים. המצודת דוד מקרב את הדברים אל השכל: זו הזמנה לדו קרב. כלומר, אין זו גבורה שבאו אנשיך פתאום והיכו בעמי; מאה אלף איש באים פתאום, מכים, שוללים והולכים, אין בזה חוכמה. בוא נעשה קרב מסודר, נתראה פנים בפנים, ואז נדע למי הגבורה. המלבי"ם מוסיף שכאן מתאר הכתוב כיצד "יעץ אלוקים להשחיתו": מכוח זה שנתן בליבו עצה ללכת להילחם במלך ישראל, וזו תהיה מפלתו. ומכאן ועד סוף הפרק, אומר המלבי"ם, הדברים מועתקים מספר מלכים.
משל החוח והארז
וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה־אֶת־בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת־הַחוֹחַ׃
יואש שולח לו דברי זלזול בוטים. "חוח" הוא קוץ: שפל אנשים אתה, כקוץ נמוך, ואתה שולח אל הארז שהוא השר והגדול שבאילנות ואומר לו: תנה את בתך לבני לאישה. וכי שידוך כזה יעלה יפה?
הדבר דומה למה שמספרים על אדם שבא להציע שידוך לרוטשילד, עם אחד הפשוטים שבפשוטים שבעיירה. שאלו אותו: מה הסיכויים? השיב: האמת היא שחמישים אחוזי הסכמה כבר יש לי, עם הפלוני כבר דיברתי והוא מסכים. וכולנו מבינים שאין כאן חמישים אחוז אלא אפס, שהרי מן הצד השני עומד הארז אשר בלבנון. על מה יש להצעה הזאת בכלל להסתמך?
וממשיך המשל: "ותעבור חיית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח". מסביר המיוחס לרש"י: אין זה כבודו של הארז לרמוס את החוח, שהרי אין הם באותה רמה ובאותה דרגה כלל. הדבר דומה לאדם שצועק על אדם חשוב מאוד, וכי יעלה על הדעת שאותו נכבד ירד מן הפודיום, ייגש אליו, ייתן לו סטירה ויחזור? איזה ביזיון גדול הוא לך שהתעסקת עמו. צעק, אז מה? האם בשביל זה תרד אליו לתת לו סטירה? הדבר מראה על קטנותך. לכן אומר יואש: הארז זילות היא בעיניו להתעסק בחוח, אלא חיית השדה עברה עליו ורמסה אותו דרך העברה, מבלי לשים לב. ואתה כמו חוח, שאין לך אלא שני שבטים, וכשישמעו עבדיי את הביזיון הזה, יבואו וירמסו אותך.
אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת־אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ׃
הוא אומר לו: מהיכן עלתה לך הגאווה לראש? מפני שהצלחת בקרב נגד אדום. ומתוך כך "נשאך ליבך להכביד", כלומר להרבות את כבודך; קנית כבוד באותה מלחמה, ועתה אתה שואף לכבוד נוסף, שתנצח גם אותי. על כך הוא משיב לו: בספר מלכים הלשון "היכבד ושב בביתך", וכאן "עתה שבה בביתך", וזה אותו רעיון: קנית כבוד, כדאי לך לשמור עליו. שאם תצא עתה למלחמה נגדי, כל הכבוד שקנית יהפוך לך לביזיון. היכבד, כלומר הישאר באותו כבוד שקנית, ושב בביתך. למה תתגרה ברעה, שסופך שתיפול אתה ועמך לפניי.
"כי מהאלוהים היא"
וְלֹא־שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ כִּי מֵהָאֱלֹהִים הִיא לְמַעַן תִּתָּם בְּיָד כִּי דָרְשׁוּ אֵת אֱלֹהֵי אֱדוֹם׃
הסיבה שלא שמע פשוטה: "כי מהאלוהים היא". כיוון שלא היה מוכן לקבל את דבר ה' כשבאו להוכיחו על שנדבק באלוהי אדום, מאת האלוקים הייתה זאת להפילו בקרב כדי שישלם את המחיר על מעשיו. "למען תיתם ביד", בידיהם של אנשי ישראל שבשומרון, "כי דרשו את אלוהי אדום", וזו הייתה התביעה כנגדם.
המפלה בבית שמש
וַיַּעַל יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה׃
יואש מלך ישראל יוצא לקרב, "ויתראו פנים", שהמלחמה הייתה פנים אל פנים. והכתוב מדגיש "בבית שמש אשר ליהודה", ובזה מיישב את התמיהה שתעלה בהמשך: מדוע לקחו את המלך השבוי דווקא לירושלים. שהרי בהיגיון, הכובש מלך שכנגדו לוקח אותו אליו, לשומרון, ולא לממלכתו שלו. אלא שבית שמש אשר ליהודה קרובה לירושלים, ולכן כשנפל, הביאוהו האויבים לירושלים.
וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו׃
וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בֶּן־יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז תָּפַשׂ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיְבִיאֵהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם עַד־שַׁעַר הַפּוֹנֶה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה׃
יהודה ניגף לפני ישראל ובורחים איש לאוהליו. את אמציהו תפס יואש חי במקום הקרב בבית שמש, והביאו לירושלים. וכאן מתבררת סיבה נוספת להבאתו לירושלים: רצה להראות את ניצחונו בירושלים עצמה, להיכנס לתוכה ולגבור שם.
ומה עשה? פרץ בחומת ירושלים. מדוע? כדי שמעתה לא ימרוד בו עוד. החומה היא ביטוי לעוצמה, שאיש אינו יכול להתקרב, "נשגב מאחורי חומה דלתיים ובריח"; משנפרצה החומה, אין עוד אפשרות למרוד במלך, שהרי אין לך חומות. והפריצה הייתה בטווח גדול מאוד: ארבע מאות אמה, כמאתיים מטרים. מקום הפריצה היה משער אפרים עד שער הפונה, ואפשר לומר שיש כאן עניין מליצי: "שער אפרים", כאומרם זה השער שלנו, שהרי הפורצים הם בני אפרים. ומהו "שער הפונה"? בספר מלכים הוא נקרא "שער הפינה", על שם היותו בפינה; וכאן נקרא "הפונה", לפי שמי שפונה שם בפינה מביט ורואה את כליל יופיו.
הביזה ובני התערובות
וְכׇל־הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כׇּל־הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בְּבֵית־הָאֱלֹהִים עִם־עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשׇׁב שֹׁמְרוֹן׃
הוא לוקח משם את כל הזהב והכסף וכל הכלים שבבית ה', וכמויות אדירות היו, שהרי כל כלי בית ה' היו עשויים זהב. ומהו "עם עובד אדום"? המלבי"ם מסביר שעובד אדום ובניו היו נגידים על האוצרות כל ימיהם. המצודת דוד מסביר אחרת: כזכור, הארון שהה בבית עובד אדום הגיתי לפני שהעלהו דוד המלך לירושלים, וחלק מאוצרות הקודשים נשארו שם גם לאחר שנלקח הארון, והוא שמר עליהם עד שיזדקקו להם; ולכן הלך יואש גם לשם ליטול את האוצרות שהיו שם.
"ואת בני התערובות" גם אותם הוא לוקח. ומי הם? בזמנם היה מקובל שהמלך, כדי להבטיח שהשרים לא ימרדו בו, היה נוטל את בניהם ומגדלם אצלו. הדבר הבטיח שהשרים לא יעשו בעיות, שאם יעשו, יהרגו את בניהם. כך נהוג עד היום ברוסיה, באיראן ובמשטרים טוטליטריים אחרים: המלך דואג להחזיק אצלו את קרוביו של האדם. דיפלומט שנשלח לחוץ לארץ לעולם לא יישלח עם משפחתו, כדי להבטיח שיחזור; אם ילך עם המשפחה, כבר היו מקרים רבים שאנשים החליטו להישאר. מי ישוב מרצונו לצפון קוריאה? מגיע למקום כזה, כבר עורק. עם פוטין לא כדאי להסתבך, שכן אתה עלול לחטוף זריקה באיזו תחנת רכבת; והייתה אשה שדיברה נגד המלחמה וחטפה זריקה, ואמרו שנפלה. אבל אם אין זה פוטין, הסיכוי לברוח גדול, ולכן מה עושים כדי להבטיח שלא תברח? מחזיקים את ילדיך. זהו "בני התערובות": התערובות מלשון עירבונות, הילד שלך הוא עירבון בידו.
ומה עשה יואש? נטל את אותם ילדים שהיו עד עתה בידי אמציהו, בני השרים, ולקחם אליו, כדי להבטיח שיהודה לא ימרדו בו במלך שומרון. המיוחס לרש"י מביא פירוש נוסף בשם רבנו יוסף, שבני התערובות הם אותם עירבונות שהיו למלך מן האומות, שנתנו את בניהם בערבות שלא ימרדו אבותם בו. אלא שהמיוחס לרש"י מתקשה בזה ואומר: לא מצאנו שגברה יד יהודה כל כך על אחרים עד שיצטרכו לתת ליהודה את בניהם לעירבון. לכן פשוט יותר לומר שבני התערובות הם בני השרים של ממלכתו שלו.
אחרית ימי אמציהו
וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַחֲרֵי מוֹת יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
"הראשונים והאחרונים": הראשונים, שבהם עשה טוב; והאחרונים, שבהם קלקל וחטא. ומדוע נאמר "על ספר מלכי יהודה וישראל"? בתחילה נכתבו קורותיו בספר מלכי יהודה בלבד, שהוא שלו; אך מאז שנכנע תחת מלכי ישראל, נכתבו קורותיו גם בספר מלכי ישראל.
הקשר ומיתתו בלכיש
וּמֵעֵת אֲשֶׁר־סָר אֲמַצְיָהוּ מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלַ͏ִם וַיָּנׇס לָכִישָׁה וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה וַיְמִיתֻהוּ שָׁם׃
המיוחס לרש"י מסביר שקשרו עליו קשר בירושלים להורגו, כי היה ליבם דווה איש על בנו ועל אחיו ועל קרובו שנהרגו על ידו, שהלך והתגרה התגרות חינם במלך ישראל וגרם שבניהם ואחיהם ומשפחותיהם מתו מכוחו. איך הגענו לשפל הגדול הזה? בגלל ההרפתקאות של אמציהו. אילולא יצאת להרפתקה הזאת, לא היינו מאבדים את קרובינו.
המלבי"ם מסביר שכוהני ה' הם שקשרו עליו קשר, והסיבה: "מעת אשר סר אמציהו מאחרי ה'", שהלך והביא לכאן את העבודה הזרה. משפרץ הקשר נס ללכיש, ושם היו לו עוזרים תקופה ארוכה, עד שהגיעו הקושרים גם לשם והרגוהו. וכבר ביאר המלבי"ם בספר מלכים, מתוך הכרח הכרונולוגיה של המקראות, ששלוש שנים אחרי המלחמה של אמציה עם יואש נפרץ הקשר, ואז המליכו את עוזיה בחיי אביו. כלומר, עוזיה בנו מלך בירושלים עוד בחיי אביו, ואמציהו ברח ללכיש ומלך שם; ואחרי שתים עשרה שנה גברו הקושרים והרגוהו. ועל זה אמר מיכה: "רתום המרכבה לרכש יושבת בת לכיש".
"וישאוהו על הסוסים": סוסי השמש
וַיִּשָּׂאֻהוּ עַל־הַסּוּסִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר יְהוּדָה׃
פסוק תמוה הוא: מה נפקא מינה אם נשאוהו על סוסים או על פרדים? לכאורה די היה לומר שקברוהו עם אבותיו בעיר יהודה. אלא שהמלבי"ם בספר מיכה, פרק א' פסוק י"ג, על הפסוק "רתום המרכבה לרכש יושבת בת לכיש", מבאר את העניין. בזמנם היו עובדי החמנים, עובדי עבודה זרה שעבודתם לשמש, והאמינו שהשמש מולכת בשמיים, והיו מייחדים לעבודה זו סוסים ומרכבה. כשהייתה השמש מתחילה לזרוח, היו יוצאים לקראתה לצד מזרח במרכבה ובסוסים, "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה", כלומר גבם אל בית המקדש ופניהם אל כיוון הזריחה. וראיה לדבר ממה שכתוב במלכים ב' פרק כ"ג: "וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש", אלה היו הכלים ששימשו לאותה עבודה זרה.
אמציה החזיק בלכיש סוסים מיוחדים לאותה עבודת השמש. ולכן כשגברה יד עובדי ה', אותם כוהנים שהיה ידם במרד כנגדו על שעזב את בית ה' והלך ועבד עבודה זרה, המיתוהו ונטלו את גופתו על סוסי השמש, לחרפה ולבוז ולביזיון: הנה קבל את מה שבחרת. רצית את המרכבה הזאת לעבוד בה את השמש, ראה היכן אתה נמצא עתה.
ומוסיף המלבי"ם: דרכם הייתה לעשות את מרכבות השמש מעצי רתמים, לפי שעצי רתמים עוצרים חום ימים רבים. ומטעם זה נאמר שהמדבר בזמן הלימוד כאילו מאכילים אותו גחלי רתמים, שהרתם יכול לבעור אפילו שנה, כמו שמביאה הגמרא. בזה בא לציין את עניין חום השמש, שחומה מתמיד, שהרי עבודת השמש היא על ידי האש. וזהו "רתום המרכבה לרכש יושבת בת לכיש", ש"רתום" הוא גם במובן של גחלי רתמים.
לסיכום: אמציהו פתח ביושר: נקם את דם אביו ולא המית את הבנים, כדין התורה. אבל "לא בלבב שלם" ליווה אותו לאורך כל הדרך. הוא שכר מאה אלף שכירי חרב מאפרים מתוך מחשבה שההצלחה תלויה במספר החיילים, ובא איש האלוהים ולימדו את היסוד: הקדוש ברוך הוא או עוזר לבוטחים בו או מכשיל את הסומכים על זרוע בשר, ולכן עם ה' תצליח גם במעט, ובלעדיו לא יועיל צבא אדיר. אמציהו שמע, שילח את הגדוד וזכה לניצחון נסי על בני שעיר; אך גמול מעשהו היה להביא את אלוהי שעיר ולהשתחוות להם, חטא שאין בו רציונל אלא תאווה. משלא שמע לנביא, נתן אלוקים בליבו עצה רעה להתגרות ביואש מלך ישראל, ובאה המפלה בבית שמש, פריצת החומה, בזיזת אוצרות בית ה' ולקיחת בני התערובות. ובסוף, מעת אשר סר מאחרי ה', קשרו עליו קשר, נס ללכיש ונהרג שם, וגופתו נישאה על סוסי השמש שבהם עבד עבודה זרה. "ורגז ושחק ואין נחת": מי שעוזב את אלוהיו, לא רוגז ולא שחוק מועילים לו.