פתיחה: מנקודת השיא אל הנפילה
בחלק זה של פרק כ"ד אנו מגיעים לנקודת המהפך בחייו של יואש המלך. עד כה ראינו מלך שעשה הישר בעיני ה', שחידש את בית ה' וקיבץ כסף לחיזוקו - וכל זאת "כל ימי יהוידע הכהן". מכאן ואילך, לאחר מות יהוידע, מתגלגלת הפרשה במדרון חד: פיתוי השרים, עבודה זרה, רציחת זכריה בן יהוידע בחצר בית ה', ולבסוף עלייתו של חיל ארם ומיתתו המשונה של יואש בידי עבדיו. פרק שלם של כפיות טובה, ושל מידה כנגד מידה.
"אז שמע המלך אליהם" - פיתוי השרים
וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם׃
אומר הרד"ק: השתחוו לו ופיתו אותו בדבריהם. ומה אמרו לו? שיהיו נשמעים לו לכל מצוותיו, ובתמורה גם הוא ישמע אליהם לעבוד את האשרים - להיות ככל העמים. אלו היו דברי הפיתוי.
והמדרש מוסיף, כפי שמביא הרד"ק, מה בעצם "שמע אליהם": עשו אותו אלוה. אמרו לו: הרי כתוב "והזר הקרב יומת", ומי שנכנס לקודש הקודשים ואינו הגון די - מת מיד. ואילו אתה, אדוני המלך, היית בבית המקדש שש שנים ושרדת! משמע שאלוה אתה.
וכאן צריך להבין נכון. כשהמקרא מדבר על "עשו אותו אלוה", אין הכוונה שאמרו עליו שהוא בורא העולם ויוצרו. כך מצינו גם בנבוכדנצר, שעשה מדניאל אלוה ורצה להקריב לו ניחוחים - ואין הכוונה שדניאל הוא יוצר העולם. אלא כשראו באדם כוחות על טבעיים, הגדירו אותו כ"אלוה": יש בו משהו אלוהי, יש בו כוחות אלוהיים. מכאן תבינו גם כיצד הגיעה הנצרות לשיבוש שהגיעה אליו: היות והאמינו בכוחות שיש לאותו האדם, שראשי התיבות של שמו הם ימח שמו וזכרו, עשו ממנו אלוה - "בן האלוהים" ובעל כוחות. זהו תמיד המובן של "לעשות אלוה": מצאנו בך כוחות על טבעיים. הנה, מי יכול לשרוד בבית המקדש? ואתה שרדת בקודש הקודשים שש שנים.
ומוסיף המלבי"ם: גם בזמן שיהוידע היה חי היו פיתויים, אלא שהמלך לא שמע אליהם - הרבי שלו היה קיים, יהוידע עדיין כאן, ולא היה לו נעים. רק לאחר מכן "אז שמע המלך אליהם".
אשרים ועצבים - ומהו "באשמתם זאת"
וַיַּעַזְבוּ אֶת־בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הָאֲשֵׁרִים וְאֶת־הָעֲצַבִּים וַיְהִי־קֶצֶף עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת׃
"אשרים" הם אילנות שהיו עושים בהם כל מיני פעולות כדי להוריד כוחות רוחניים עליונים. בדרך כלל היו נוטעים את האשרות בסמיכות למזבח, וכמו שכתוב "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך", וזה במגמה לקבל כביכול את הכוחות הרוחניים היורדים על האשרה, ומכוחם לקבל את הדם ואת הנסכים שנתנסכו על גבי המזבח.
"עצבים" הם סוגים של עבודה זרה, ונקראו כך לפי שהם מעציבים את עובדיהם. וכמו שכתוב "עצביהם כסף וזהב" - ומה עושה לאדם עצבים? הכסף והזהב. יפסיק לרדוף אחרי כסף וזהב - יראה איך הוא נהיה רגוע. הרדיפה הזאת, עוד ועוד כסף, היא שהופכת את האדם לעצבני.
והמלבי"ם מחדש כאן דבר: העצבים שכאן אינם עבודה זרה אחרת, אלא עשו דמות דיוקנו של יואש עצמו - שהרי לו הם עובדים, והוא הסמל. ולכאורה נראה הדבר פחות חמור, ועל כן אומר הכתוב "באשמתם זאת": אין כזה דבר, אשמה גדולה מאוד הייתה כאן, שזו עבודה זרה ממש. מה לי לעבוד לגרמים השמימיים - לחמנים, לשמש, לירח ולכוכבים - ומה לי לעבוד לאדם שעשית אותו אלוה.
"ויעידו בם ולא האזינו"
וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל־יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ׃
שלח בהם נביאים כדי להתרות בהם ולהשיבם אל ה'. ומהו "ויעידו בם"? מבאר המצודת דוד: דרך התראה, להתרות בעדים, כדי שלא יוכל אחר כך להכחיש ולומר "לא אמרו לי". ואף על פי כן - "ולא האזינו", לא הטו אוזן לשמוע.
זכריה בן יהוידע - ולא זכריה הנביא
וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת־זְכַרְיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי־עֲזַבְתֶּם אֶת־יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם׃
שימו לב היטב. בתקופת בין המצרים מקובל ללמוד את הסוגיות בגיטין נ"ז והלאה, ושם אנו קוראים כיצד היה דמו של זכריה רותח, וכיצד בא נבוזראדן ושחט עליו אינסוף כדי להרגיע את דמו - ולא נח. רבים מתבלבלים וחושבים שמדובר בזכריה הנביא מתרי עשר, אך זו טעות: מדובר בזכריה בן יהוידע המופיע כאן אצלנו. הסיפור שם הוא הסיפור שאנו קוראים כעת.
"רוח אלוהים" - רוח נבואה. ומהו "ויעמוד מעל לעם"? באיכה רבתי דורשים: שסמך על עצמו שהיה שר גבוה מכל העם. נביא היה, כהן היה, ויום הכיפורים היה, וגם חתן המלך היה - דבר שאינו מופיע בפסוקים, אך כך מובא, שהיה חתנו של יואש. ולא התיירא מלומר נבואה. ועל זה נאמר "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא". וכשמת אמר "ירא ה' וידרוש", כלומר: לא הרגוני אלא על שאמרתי שליחותו של מקום, ומאחר שנהרגתי על כבודו של מקום - מן הדין וההגון, כלומר ראוי הוא, שידרוש דמי. וכן היה: מיד נדרש דמו לתקופת השנה, כפי שנראה מיד את המחיר ששילמו, ולא זו בלבד אלא גם לדורות היה דמו מבעבע, ונדרש בתקופתו של נבוזראדן.
המלבי"ם: ארבע חומרות בהריגת זכריה
המלבי"ם נותן כאן הקדמה כדי להראות את גודל החטא בהריגת זכריה. א' - זכריה היה מלובש ברוח אלוקים ובנבואה, שליח ה'. וההורג את שליח המלך פוגע במלך עצמו באופן ישיר. "באתי אליך מאת ה', ואתה פוגע בי" - כביכול אומר: אילו יכולתי לפגוע בה' הייתי פוגע בו, ואם לא - אפגע בשליחו. אין דבר חמור מזה.
ב' - "ויעמוד מעל לעם", במדרגה עליונה, שהיה כהן גדול. וזו חומרה עצומה: "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" - עד כמה הדבר מופקע מן השכל. ג' - הוא לא התנבא עליהם רע. לא אמר להם שיבוא מלך בבל, ולא שיהיו עליהם צרות ונשיהם וכו'. מה אמר להם? תוכחת מוסר בלבד: למה אתם עוברים, לאיזו תכלית? אתם חושבים שתהיה לכם בזה הצלחה? לא תהיה לכם הצלחה, ה' רק יעזוב אתכם. דברים הנשמעים אמר להם, ולא דברים קשים כגידים.
"ויקשרו עליו וירגמוהו אבן"
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה׃
מהו "ויקשרו עליו"? מסביר המלבי"ם: לא הרגו אותו דרך המשפט על ידי הזקנים, אלא דרך קשר - כמה אנשים שמתאגדים יחד לקשור קשר כנגד פלוני. כך גם כאן התקשרו יחד ללכת ולרצוח את זכריה. ועוד: המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף, וכאן הרגוהו באבן, שאינה מן המיתות שהמלך יכול להמית בהן. ועוד חטא ועוון: "בחצר בית ה'" - במקום קדוש. להרוג אדם סתם במקדש ה' חמור, ועל אחת כמה וכמה כהן ונביא כמו שראינו.
כפיות טובה ומסירת דין לשמיים
וְלֹא־זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת־בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ׃
זהו הדבר הנורא מכל. הרי אתה היית מת! אילמלא יהוידע שהטמין אותך שש שנים בקודש הקודשים, ואילמלא שהוציא אותך אחר כך וקשר קשר על עתליה כדי להמליך אותך - לא היית כלום היום. וזו הטובה שאתה מחזיר לו? רוצח את בנו? איך אפשר להבין דבר כזה? לא זכר את החסד, שילם רעה תחת טובה - ובפרט שזכריה היה חתנו.
"וכמותו" - כלומר ובעת מותו, אמר "ירא ה' וידרוש", וזו מסירת דין לשמיים. והנה כתוב שאסור לאדם למסור דין לשמיים, אסור לו לומר: ריבונו של עולם, ראה מה עשה לי, אתה תיפרע ממנו. חמור הדבר מאוד, שהמוסר דין לשמיים מושך את הדין עליו: בשמיים אומרים - למה הוא מחזיק עצמו לצדיק כזה? בוא נראה מה הסיפור שלו.
ודעו לכם שהדבר הנורא ביותר מבחינת האדם הוא שבודקים לו את הפנקסים. כתוב שאם הקדוש ברוך הוא בא בדין עם אברהם - אינו יכול לעמוד. אנחנו איננו צריכים דין כלל; גם אם יבוא איתנו ברחמים, אם רק יבדקו לנו את הפנקסים - אנחנו בבעיה קשה מאוד. שאלו סוחר: הפחד הנורא ביותר שלו הוא שמס הכנסה יעלה אותו על מדגם. "מה אתה דואג, הכל בסדר אצלך?" - לא אדוני, אין הכל בסדר, תמיד ימצאו משהו. ואם כך במס הכנסה, על אחת כמה וכמה בעבודת הקדוש ברוך הוא שהיא יומם ולילה. אם אדם נבדק - אוי ואבוי לו.
אלא שחז"ל אומרים שאסור למסור דין לשמיים אלא אם כן אין דין בארץ. כשאין דין בארץ - מותר. וכך מצינו בדוד המלך שמסר דין לשמיים, ולמה? מי ישפוט את שאול? איזה מלך ישפוט את שאול המלך? "ריבונו של עולם, יש לי דין עם מי שאין מי שישפטו, רק אתה תשפוט" - וזה מותר. וכך גם כאן: כיוון שאין מי שישפוט את המלך יואש, שהוא מעל כולם, לאיזה בית משפט אקח אותו? לאן אפשר לתבוע אותו? ובפרט שכבר אין לו לאן ללכת להישפט, שהרי הוא עצמו מת. אלו היו מילותיו האחרונות.
"לתקופת השנה" - עונש מיידי
וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־כׇּל־שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכׇל־שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק׃
אומר המלבי"ם: לא איחר עונשם - תכף לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם. ומסביר המיוחס לרש"י, שחטאם של בני יהודה היה גדול משל שאר השבטים, כמו שכתוב "ויעזבו את בית ה' אלוהי אבותיהם". שאר השבטים כבר ראינו שקלקולם היה מקדמת דנא, שמזמנו של ירבעם היו מורדים בה'. לעומת זאת במלכות יהודה היו תקופות רבות של מלכים צדיקים, ולכן חטאם גדול יותר - שמי שעדיין מכיר ויש לו חיבור, התביעה ממנו גדולה בהרבה ממי שאינו מכיר כלל ואין לו חיבור. ולכן הייתה התביעה כאן בעיקר על יהודה.
"וישחיתו את כל שרי העם מעם" - לפי המיוחס לרש"י: השחיתו את כל שרי העם מלהיות לעם. והרד"ק מסביר: "את כל שרי העם" - ועוד, השחיתו גם מן העם, כשני עניינים נפרדים. ולמה דווקא בשרי העם? אומר המיוחס לרש"י: התבונן מה היה אחרי מות יהוידע - "באו שרי יהודה וישתחוו למלך". מי התחיל בכל הקלקול הזה? שרי יהודה. הם שהשתחוו ליואש, הם שאמרו לו שהוא חצי אלוה וצריך לעבוד אותו. הקלקול התחיל מהם - ולכן הם המשלמים את המחיר תחילה, ואחר כך "וכל שללם שילחו למלך דרמשק".
ומוסיף המלבי"ם: במלכים כתוב שלפני כן רצה חזאל מלך ארם לעלות על יואש, ויואש הלך ונתן לו את כל אוצרותיו כדי שיסור מעליו. ועל זה הוכיח אותו זכריה: הלכת ונתת את כל אוצרותיך, ה' עזב אותך, לא תהיה לכם הצלחה. וכעת בא עזרא ומספר שלתקופת השנה עלה חיל ארם - עלו מעצמם, בלי המלך, והשחיתו את כל שרי העם.
"במצער אנשים" - נצחון שכולו השגחה
כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת־יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים׃
ראה עד כמה העניין כאן היה השגחי ומעל הטבע: "במצער אנשים" באו - במיעוט אנשים, שאין להם שום סיכוי טבעי להכניע את יהודה. ואיך בכל זאת הצליחו? "וה' נתן בידם חיל לרוב מאוד" - נתן בידם כוח עצום. ולמה? "כי עזבו את ה'". וזה כמו שכתוב "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" - הקדוש ברוך הוא הסגיר אותם בידם.
"ואת יואש עשו שפטים" - עינויים קשים. וחז"ל אומרים שעינו אותו, שכן מילת "שפטים" באה על עניין זה שעשה עצמו אלוה, ולכן היה צריך להיפרע ממנו ולהראות: זה אלוה? על עצמו אינו יכול לשמור! הנה מענים אותו ומייסרים אותו - וזה אלוה?
וזו גם אחת הסיבות שאותו האיש עבר עינויים קשים. אם אלוה הוא, למה אינו יכול להציל את עצמו, כמו שאומר הרד"ק? אם אלוה הוא - שיציל את עצמו! וכי אלוה נופל ביד אחרים ועל עצמו אינו יכול להגן? אוי לנו מאלוה כזה. הרי מכאן ראיה שאין בו כוח להגן על עצמו, ובוודאי אינו אלוה.
וכך אנו רואים לכל אורך ההיסטוריה, שכאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להראות את אפסותם של האלילים - "ובכל אלוהיהם אעשה שפטים", והשפטים שה' עושה באלילים מוכיחים את אפסותם. ולכן יצאו המצרים לרדוף אחרי בני ישראל: שם בפי החירות נשתייר עוד אלוה, נשתיירה עבודה זרה. ולמה השאיר אותה ה'? כדי להטעותם: הנה כל העבודות הזרות נמסו, התפרקו והתפוררו, והנה אחת שנשארה - כנראה שהיא עדיין מסוגלת. זה היה פיתיון, כדי למשוך אותם למלחמה. "הנה אתם רואים שנתקעו מול פי החירות, סימן שהאלוה הזה עוד בעל כוח". וכך גם כאן היה עניין לייסר ולענות את יואש, להראות את אפסות אלוהותו.
מיתת יואש - מידה כנגד מידה
וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי־עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל־מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים׃
"ובלכתם ממנו כי עזבו אותו במחלויים רבים" - עזבו אותו כשהוא כבר מוכה ביותר, בתחלואים רבים. ואפילו זה לא הספיק, ובא מי שעשה את המכה בפטיש: "התקשרו עליו עבדיו", עבדיו קשרו עליו קשר. ולמה? מגלה לך הנביא: "בדמי בני יהוידע הכהן" - על שרצח את דמי בני יהוידע. ובשל כך הרגוהו על מיטתו וימת, וקברוהו - שימו לב - בעיר דוד, אבל לא בקברות המלכים.
"בדמי בני יהוידע" - בשביל דמי זכריה שהיה בן יהוידע, על שלא זכר את הטובה והחסד שעשה עימו יהוידע, והלך ורצח את בנו. ומוסיף המיוחס לרש"י שהיה בזה מידה כנגד מידה: אתה הרגת את זכריה שהיה שקט, שליו ובוטח. הוא לא דאג שמישהו יפגע בו - ולמה שיפגעו בו? הוא הכהן הגדול, הוא בנו של יהוידע שהציל את המלך, הוא חתן המלך; האדם השליו והרגוע ביותר, שאין מי שיפגע בו. ובכל זאת הלכת ורצחת אותו. ולכן גם הוא נהרג על ידי עבדיו כשהוא על מיטתו, בטוח בשלוותו ומצפה להחלים - ובאו והרגוהו באותה שלווה, כנגד מה שהרג את זכריה בעת שהיה בשלום ובשקט.
"בני יהוידע" בלשון רבים
כאן עומדים המפרשים: מהו "בדמי בני יהוידע"? הרי קודם ראינו "זכריה בן יהוידע", ועכשיו לשון רבים. אומר הרד"ק: ייתכן שכשהרגו את זכריה הרגו גם את שאר בני יהוידע. וכך היה מקובל בזמנם, שמלך שהרג מישהו היה הורג כבר את כל המשפחה. ולמה? שאם לא כן, היה קם אחד מהם כגואל הדם, להיפרע מהמלך, לעשות מרד או לפעול נגדו בדרך כלשהי. ועד היום כך נוהגים במשטרים טוטליטריים: כשמפנים מישהו מהמשפחה שעושה בעיות - מפנים אותו ואת ילדיו ואת כולם, מפנים אותם אל מתחת לעשרה טפחים. אין משאירים אף אחד שיוכל לעורר ניצי מרד.
ואפשרות נוספת: שהיה לו רק בן אחד, ומדוע נאמר בלשון רבים? כמו "ובני דן חושים" - שלחושים היה בן אחד בלבד, והכתוב אומר "ובני דן", כלומר כל בניו היו אחד. כך גם אצלנו: כל הבנים היו רק אחד, דהיינו זכריה בלבד.
והמלבי"ם עומד על כך שבספר מלכים מופיע שהרגוהו בית מילוא. ומיישב: שם שכב על מיטתו חולה, ושם הרגוהו. אצלנו הדבר אינו מופיע, אך אין בזה סתירה, כיוון שעזרא בא להשלים דברים החסרים שם.
המתקשרים - בני עמון ומואב
וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו זָבָד בֶּן־שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן־שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית׃
אלה שיצאו כנגדו לקשור עליו קשר על מנת להרגו. ומביא המיוחס לרש"י את דברי חז"ל: מה לי מי היו וממי יצאו, אם מבני ישראל או ממואבים? מה טעם להדגיש שהיו עמונים ומואבים? אלא יבואו כפויי טובה, שכפרו בטובתו של אברהם אבינו ללוט אביהם - שהרי אברהם הוא שהציל את לוט בן אחיו, ועמון ומואב יצאו ממנו, ואם כן בזכות אברהם; ואיך אתם הולכים ותוקפים את בניו, את בני ישראל? והם אף שכרו את בלעם לקלל את בניו. יבואו הם וייפרעו מיואש, שכפר בטובתו של יהוידע והרג את זכריה בנו. כך מפורש במכילתא.
"זבד" - אומר המצודת ציון: במלכים ב' כתוב "יוזבד", ובשני השמות היה נקרא. וכאן כתוב "שמרית" ושם "שומר", וכבר הסברנו כמה וכמה פעמים, וכן אומר הרד"ק, שאותו שם מוזכר בשינויים, שהיה נקרא בכמה צורות.
סיום הפרק: "על מדרש ספר המלכים"
וּבָנָיו (ורב) [יִרֶב] הַמַּשָּׂא עָלָיו וִיסוֹד בֵּית הָאֱלֹהִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־מִדְרַשׁ סֵפֶר הַמְּלָכִים וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
"ובניו" - זיכרון סיפור בניו, כמו שמסביר המצודת דוד. "ירב המשא עליו" - ומה שרבה עליו המשא, והמשא היינו הנבואות שהתנבאו עליו הנביאים. "ויסוד בית האלוהים" - מה שחיזק את בית האלוהים. וכל אלה כתובים "על מדרש ספר המלכים", כלומר ספר דברי הימים של המלכים נקרא "מדרש", לפי שהיו דורשים בו את הסיפורים והעניינים של המלכים וכל מה שקרה עימם.
והמלבי"ם מבחין בין הכתיב לקרי. לפי הכתיב "ורב המשא עליו": ובניו, ורוב המשא שנאמר עליו - היינו נבואת הנביאים; "ויסוד בית האלוהים" - איך בתחילה חידש את בית האלוהים; וכל זה כתוב על ספר מדרש המלכים. אבל לפי הקרי שאנו קוראים "ירב המשא עליו", שימו לב: "ובניו" - כאן מתחילים שמותיהם. שם האחד "ירב המשא עליו", והאחר נקרא "יסוד בית האלוהים", וסיפורם של בניו כתוב במדרש המלכים. כלומר, לפי ביאור זה מוזכרים כאן שני שמות בניו. ובזה סיימנו את פרק כ"ד בדברי הימים ב.
לסיכום:
הפרק פותח במלך שחידש את בית ה' וסוגר במלך שנרצח על מיטתו ולא נקבר בקברות המלכים. הכל התחיל בפיתוי השרים שעשו אותו אלוה, נמשך בעבודת האשרים והעצבים - דמות דיוקנו שלו - והגיע לשיאו ברציחת זכריה בן יהוידע, נביא וכהן גדול וחתנו, בחצר בית ה' וביום הכיפורים. ארבע חומרות מונה המלבי"ם בחטא הזה, ומעל כולן כפיות הטובה: שילם רעה תחת הטובה של מי שהצילו והמליכו. וקריאתו האחרונה של זכריה - "ירא ה' וידרוש", מסירת דין לשמיים שהותרה כאן משום שאין מי שישפוט את המלך - נדרשה מיד, לתקופת השנה, בחיל ארם מצער שהכניע רבים, וב"שפטים" שעשו ביואש להראות את אפסות אלוהותו. ולבסוף באו כפויי הטובה, בני עמון ומואב, להיפרע מכפוי הטובה - מידה כנגד מידה, הרוג בשלוותו על מיטתו כמו זכריה בשלוותו.