פרק כ"ד בדברי הימים ב' פותח את מלכות יואש. ראינו בפרק הקודם את ההפיכה ואת הקשר: יואש גודל בקודש הקודשים, וכאשר החליט יהוידע הכהן להוציאו לאור ולהמליכו - הומתה עתליה, ויואש קם למלוך. הפרק כולו הולך סביב שתי תקופות: ימי יהוידע, שבהם עשה יואש הישר בעיני ה' וחידש את בית ה', והימים שאחרי מותו. בשיעור זה נעסוק בחלק הראשון של הפרק - עד פטירתו של יהוידע הכהן.
בֶּן־שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמׇלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע׃ וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כׇּל־יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן׃
שימו לב לדגש: "כל ימי יהוידע הכהן". במלכים ב' פרק י"ב נאמר "כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן", ואילו כאן בא הכתוב לדייק. המלבי"ם מסביר: שם כתוב "כל ימיו", ובא בעל דברי הימים ואומר לך - דע לך, זה היה רק כל ימי חייו של יהוידע; לאחר מכן חטא. ובאמת נראה בהמשך שאחרי מות יהוידע באו אליו השרים והשתחוו לו, עשו ממנו קדוש, וזה מה שהביא אותו בסופו של דבר למרוד ולקלקל את דרכיו.
וַיִּשָּׂא־לוֹ יְהוֹיָדָע נָשִׁים שְׁתָּיִם וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
המיוחס לרש"י מבאר שהיות ונראה בהמשך שיואש הרג את בני יהוידע, הוצרך הכתוב להודיע שהיו לו בנים, כדי שנדע מהיכן באו. כאן שואלים חז"ל, מביא המלבי"ם: כיצד נשא כהן גדול שתי נשים? והרי כהן גדול אינו נושא שתי נשים. ומתרץ המלבי"ם: הוא נשאן זו אחר זו. ועוד מודיע לך הכתוב, שאף שהיה בן תשעים שנה נשא שתי נערות בתולות. "נערות" דווקא, שהרי כהן גדול אסור לו לקחת בוגרת, כפי שלמדנו ביבמות שבבוגרת נשרו בתוליה ונחלשו ואינה נחשבת בתולה. ושתי הנשים הללו מתו בחייו, והוליד עוד בנים ובנות - וזהו "עוד ינובון בשיבה", וכנגדו "ולערב אל תנח ידך".
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן הָיָה עִם־לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת־בֵּית יְהֹוָה׃
הסיפור הזה מוזכר גם בספר מלכים, וכבר עמדו המפרשים על הקושי והסתירות שבין הפרשיות. המלבי"ם בורר לו דרך מיוחדת ליישב: מדובר בשני סיפורים שונים לגמרי, ועל כן אין צורך ליצור הקבלות והתאמות, אלא יש טעם פשוט לכך שהתיאורים שונים - כי אכן היו שני מקרים. במלכים מתואר כיצד הכהנים היו לוקחים לעצמם את הנדרים ואת הנדבות, ותפקידם היה לתקן באופן שוטף את בדק הבית מאותם כספים, והם לא תיקנו. כאן מסופר עניין אחר לגמרי: יואש רצה בשלב מסוים לחדש את בית ה' - שיפוץ כללי של בית המקדש, ולא תיקונים של בדק הבית. ולשם כך לא הספיקו הנדרים והנדבות.
וַיִּקְבֹּץ אֶת־הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת־בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם׃
הוא שולח את הכהנים והלויים לערי יהודה לקבץ כסף מכל ישראל לצורך השיפוץ הכללי, ומצווה אותם לעשות זאת מדי שנה בשנה. אלא שהלויים לא מיהרו לקיים את ציוויו.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא־דָרַשְׁתָּ עַל־הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַ͏ִם אֶת־מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת׃
"יהוידע הראש" - הוא הכהן הגדול, מה שנקרא האפוטרופוס על המלך, זה ששמר את יואש שבע שנים בבית קודש הקודשים והצילו. המלך קורא לו ושואל: מדוע לא תבעת מן הלויים להביא את משאת משה? לפי הרד"ק הכוונה למחצית השקל שכל אחד מישראל נותן פעם אחת בשנה, ונקראת "משאת משה" על שם "כי תשא את ראש בני ישראל". ו"והקהל לישראל לאהל העדות" - משה עבד ה' שציווה את הקהל, את ישראל, להביא מדי שנה בשנה לאוהל העדות, וכך צריך להביא בכל שנה לבית המקדש. ונציין מראש: לפי המלבי"ם אין מדובר כאן במחצית השקל של כל שנה, אלא בתקלין עתיקין - מה שלא נגבה בשנים שעברו. אך נסביר תחילה לפי הרד"ק.
הרד"ק מונה שלושה מיני כספים המוזכרים שם: האחד - כסף עובר, זו מחצית השקל, כמו שנאמר "כל העובר על הפקודים". השני - "איש כסף נפשות ערכו", היינו אדם שאומר ערכי עלי, לפי הערכים הקצובים בתורה, כפי שראינו בפרשת בחוקותי. והשלישי - "כל כסף אשר יעלה על לב איש", זו התנדבות שאדם מתנדב ומביא לבית המקדש כאשר יעלה על לבו.
כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כׇּל־קׇדְשֵׁי בֵית־יְהֹוָה עָשׂוּ לַבְּעָלִים׃
הרד"ק מבאר: היא ובניה פרצו את בית האלוהים, ולכן הוצרך עתה חיזוק ותיקון. ומיהם "בניה"? בנים שהיו לה מאיש אחר ולא מן המלך, שהרי את כל הבנים מן המלך הרגה - היא חיסלה את כל יורשי העצר הפוטנציאליים, חוץ מיואש, שהיה בן צביה, והוא היחיד שניצל. אותם בנים הרשיעו ופרצו פרצות בבית האלוקים.
"וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים" - אילו לא היו מוציאים את קדשי בית ה' לבעלים, היו אותם הקדשות מספיקים כדי לחזק את בדק הבית. אלא שדא עקא, בכסף שנתקבץ השתמשו לעבודה זרה, וממילא צריך עתה להתחיל מחדש לאסוף כסף מכל ישראל.
ומדגיש הרד"ק: עתליה ובניה לא הוציאו את כל קדשי הבית אלא את רובם, ו"כל" כאן פירושו רוב, כמו "וכל טוב אדוניו בידו" - וכי בא עם כל טוב אדוניו? אלא רוב. אמנם חז"ל מסבירים שם שבא עם שטר זיכוי שבו כתוב שכל הממון מגיע ליצחק, ולפי זה אפשר להבין "כל טוב אדוניו בידו" כפשוטו, שהרי יש לו שטר המזכה לו את הכל. אבל בהבנה הפשוטה אין הכוונה "כל טוב" אלא "מכל טוב"; וכך גם "כל קדשי בית ה'" - מכל קדשי בית ה'.
ומה ההכרח לפרש כך? מביא הרד"ק ראיה: בספר מלכים מסופר שכאשר עלה חזאל על ירושלים, לקח יהואש מלך יהודה את כל הקדשים אשר הקדישו יהושפט ויהורם וכו', ומסרם לחזאל כדמי לא יחרץ. הרי שנשאר עוד כסף בבית המקדש, ולא לקחו עתליה ובניה את הכל. למדנו אפוא שבימי יואש עוד נותר כסף מזמן עתליה - ואת הכסף הזה רצה לשלם ושילם לחזאל. ומכיוון שלא רצה יהואש להוציא את הסכום שנשאר על שיפוץ בדק הבית, כדי שלא יישאר האוצר ריק, שלח לאסוף כספים מן העם.
עוד עומד הרד"ק על נקודה יסודית: מה בכלל הצורך בשיפוץ? הרי מיום שנבנה בית המקדש עד שיואש עושה בדק הבית עברו חמישים וחמש שנים בלבד, והבניין היה חזק ביותר - אין זה בניין בלוקים וטיח, אלו אבנים כמו הכותל, שיכולות להחזיק מעמד מאות ואלפי שנים. אלא זהו הדגש: "עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלוהים" - כשמישהו עושה נזקים בכוונה, אין ברירה אלא ללכת ולחזק את בדקו.
והמלבי"ם מסביר את תביעת המלך מיהוידע: הוא דורש שיביאו את מחצית השקל של השנים שעברו, שהרי בכל שנות עתליה לא אספו מחצית השקל לבית המקדש. את בית המקדש הם חיללו - האם היא תאסוף עבורו כספים? והכסף שכבר היה קיים לקחוהו לבעלים; וממילא העם היו מחויבים עתה לתת מעות תמורתם, ולכן שולח המלך להתרים.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית־יְהֹוָה חוּצָה׃
במלכים מסופר שעשו ארון וניקבו חור בדלתו והניחוהו אצל המזבח - שיהיה חור שדרכו אפשר רק להכניס כספים ולא להוציא. שם מדובר בארון שהוקם לשם נדרים ונדבות חדשים, היינו מחצית השקל הנלקחת מדי שנה בשנה; ומכיוון שהכהנים לא חיזקו את בדק הבית, ציווה אותם לתת זאת בארון ומשם לקנות עולות, ואילו לבדק הבית ילך המותר - שהרי כסף שנשתייר מן העולות, כפי שלמדנו במסכת שקלים, משתמשים בו לבדק הבית.
אצלנו בדברי הימים מדובר בתקלין עתיקין, השקלים של שנים עברו, שאינם הולכים כלל לעולות אלא לבדק הבית בלבד. ושימו לב לדיוק המלבי"ם: את הארון הזה לא שמו בפנים אלא בחוץ - "בשער בית ה' חוצה". וזהו יישוב הסתירה: מדובר בשני ארונות שונים שנועדו למטרות שונות. הארון שבפנים היה לתקלין חדתתין, והארון שבחוץ לתקלין עתיקין שלא הביאו בשנים עברו.
וַיִּתְּנוּ־קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם לְהָבִיא לַיהֹוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים עַל־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר׃
"ויתנו קול" - הכריזו ברבים להביא את אותם כספים שעליהם דובר עוד כשהיו במדבר, הם הכספים שהוזכרו למעלה.
וַיִּשְׂמְחוּ כׇל־הַשָּׂרִים וְכׇל־הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד־לְכַלֵּה׃
הכתוב מדגיש שהעם שמחו - שלא תחשוב שהביאו את הכסף כאנוסים ונאלצים, כמי שכפו עליהם; אלא עשו זאת בשמחה. ו"עד לכלה" פירושו עד שכולם הביאו, איש בל נעדר.
וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת־הָאָרוֹן אֶל־פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי־רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת־הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל־מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ־כֶסֶף לָרֹב׃
כאשר היו מביאים את הארון אל הבית בפקודת המלך, כפי שציווה את הלויים, ורואים שרב הכסף ומשקלו כבד ביותר, היה בא סופר המלך ופקידו של הכהן הראשי לספור ולבדוק כמה כסף יש שם. וכידוע, בענייני כספים אין עושים על ידי אדם אחד; תמיד צריך שיהיו לפחות שני ממונים - שניים ממונים על הצדקה וכיוצא בזה. גם כאן היה צריך פקיד מיוחד, שבשעת הוצאת הכסף ייראה בדיוק מה הסכום שנמצא שם. "ויערו את הארון" - שפכו את הכסף מתוכו, כלשון "ותער כדה". ואחר כך השיבוהו למקומו, וכך עשו יום ביום, שכן מצוות המלך הייתה להביא בכל לילה את כל שנאסף אל תוך הבית; וכיוון שראו שרב הכסף, היו בכל יום מרוקנים את הארון ושוב מביאים תרומה חדשה.
המלבי"ם מדגיש שגם בנקודה זו שונה הכתוב כאן ממה שנאמר במלכים. שם מדובר בתקלין חדתתין, מחצית השקל הנלקחת בכל שנה, וכשראו שרב הכסף בארון מנו אותו ונתנוהו ביד עושי המלאכה - וכידוע תרומת הלשכה מן התקלין חדתתין נעשתה רק שלוש פעמים בשנה; תרומה מלשון הרמה, שהיו נוטלים ומרימים ממון מן הלשכה שבה נאסף הכסף, שלוש פעמים בשנה. אצלנו לעומת זאת מדובר בתקלין עתיקין, מה שלא הביאו בשנים עברו, המיועד כולו לבדק הבית. לכן כאן לא הרימו שלוש פעמים בשנה לצורך הקורבנות, אלא כל מה שהובא רוקנו יום ביום - שהרי הכל מיועד לבדק הבית, ובכל יום ויום נזקקו לכספים לצורך המלאכה.
וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל־עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית־יְהֹוָה וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית יְהֹוָה וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת־בֵּית יְהֹוָה׃
המלך ויהוידע נותנים את הכסף לאומנים הממונים על מלאכת בית ה', ותחת ידיהם היו הפועלים שפעלו כפי שהורו להם. בחז"ל הם נקראים אדריכלין או ארדיכלין, כלשון אדריכל שבימינו. והם היו שוכרים את חוצבי האבן, את חרשי העץ, את חרשי הברזל ואת חרשי הנחושת - כל אלה בעלי אומנות שידעו להתעסק בתיקון ובשיפוץ הבית.
וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים עַל־מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ׃
"ארוכה" פירושה רפואה, ולכאורה תמוה כיצד מלאכה מקבלת לשון רפואה. אומר הרד"ק: אל תתפלא, זה נאמר בדרך ההשאלה, בדרך משל, כמו "כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים" - נרפאה חומת ירושלים, וכמו "עלתה ארוכת בת עמי" - שעם ישראל נרפא משברו. הרי שהביטוי ארוכה שייך גם בדברים מגושמים, וכן "וירפא את מזבח ה' ההרוס" - רפואה ביחס לאבן, למזבח.
המלבי"ם מוסיף: בספר מלכים מוזכר שנתנו את הכסף לחזק בדק הבית, וכאן כתוב שנתנוהו לחדש את בית ה'. וכפי שהסביר לעיל, שם היה צורך בתיקונים נקודתיים ומקומיים, ואילו כאן מדובר בחידוש - לא סתימת חורים אלא שיפוץ כללי. ולכן נאמר שהעמידו את בית האלוהים על מתכונתו, היינו חידשוהו ביופיו ובתפארתו, ממש רמונט כללי; וזהו הסיפור אצלנו, בשונה מן הסיפור שבספר מלכים.
וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת־שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית־יְהֹוָה כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית־יְהֹוָה תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע׃
כאן עומדים כל המפרשים על קושי: כאן נאמר שהשתמשו בכסף לעשות כלים לבית ה', ואילו במלכים נאמר במפורש "אך לא יעשה בית ה' ספות כסף ומזמרות" וכו' - שלא השתמשו בכסף הזה לכלים. מביא הרד"ק שכבר הרגישו חז"ל בסתירת הכתובים ותירצו: כאן מדובר שגבו והותירו, ושם שגבו ולא הותירו. כלומר, כשגבו ונשאר יתר - השתמשו בו לעשיית כלים; וכשגבו ולא נשאר מיותר - לא השתמשו לספות כסף וכיוצא בזה. וכאן, שכתוב שהעמידו את בית האלוהים על מתכונתו ויאמצוהו "וככלותם", כלומר סיימו את הכל ועשו כל מה שאפשר - אם כן ממה שנשאר עשו כלים.
מביא הרד"ק שיש מפרשים "העלות" מלשון עֱלִי, שהוא יד המכתש, כמו "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו". ולכאורה למה צריך לומר "בתוך הריפות"? אלא כשכותשים את האויל במכתש יחד עם החומר הנכתש, הוא אומר לעצמו: לא אליי התכוונו, לריפות התכוונו - ולכן לא תסור ממנו אולתו. אבל אילו היו כותשים אותו לבדו, אולי היה נופל האסימון והיה קולט שרוצים ממנו משהו; אלא שכיוון שזה בתוך הריפות בעלי, הוא בטוח שמתכוונים לריפות ולא אליו. ולענייננו: באותו עלִי היו כותשים את הבשמים לצורך הקטורת.
אך הרד"ק עצמו מבאר אחרת: "עלות" הוא כלי קטן ששואבים בו את היין מן ההין לנסכים - שההין מידה גדולה, ולצורך הנסכים היו שואבים בכלי מיוחד. וראיה לדבר מדברי חז"ל: אמתא דבי רבי, שפחה מבית רבי, כשהייתה מדברת בלשון חכמה הייתה אומרת "עלת נקפת בכד" - הכלי הקטן ששואבים בו את היין מן הכד נקרא עלת, והיא אמרה שהעלת מכה בשולי הכד, כלומר הכד כבר התרוקן ולא נשאר בו כלום. בדרך כלל הכלי נוגע ביין, וכשאין יין מחפשים למטה ונשמעות נקישות - וזה ביטוי שאזל היין. ועוד אמרו "מרגניתא דזבנא בתליסר עיליתא דדינרי", שהמרגלית נמכרת בשלושה עשר סלים מלאים דינרים; הרי ש"עלת" הוא כלי קיבול. נמצא שאין זה העלִי, אלא כלי קיבול שבו היו מוציאים את היין לצורך הנסכים.
המלבי"ם מוסיף שלפי דרכו שביארנו, אין כאן סתירה כלל ומעיקרא ליתא לקושיא. שם בספר מלכים מדובר בתרומת הלשכה, בשקלים החדשים הבאים מדי שנה ממחצית השקל, ומהם אין קונים כלים אלא קורבנות (אמנם מן העודפים אפשר, אך במציאות הרגילה זה מיועד לקורבנות), ולכן נאמר שם שלא קנו בזה כלים בשום אופן. ואילו אצלנו מדובר בכסף התקלין עתיקין, הכסף של שנים עברו, שמלכתחילה מיועד לבדק הבית ולא לקורבנות - ואם נשאר ממנו כסף, אפשר לעשות ממנו כלים.
וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן־מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ׃
יהוידע האריך ימים ביותר והיה בן מאה ושלושים שנה במותו.
וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר־דָּוִיד עִם־הַמְּלָכִים כִּי־עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ׃
קברוהו בעיר דוד עם המלכים, אף שלכאורה לא מלך היה אלא כהן גדול - אלא שעשה עמם טובה גדולה. ראשית, "טובה בישראל": העמיד להם מלך מזרע בית דוד. שנית, עשה טובה עם האלוקים: קירב את עם ישראל לעבודת ה', שהרי עד אז הרחיקה אותם עתליה, ובזה שהמליך את יהואש קירב את כולם לעבודת ה'. ושלישית, עשה חסד "וביתו" - הכוונה לבית האלוקים, שהיה ממונה שם; ויש מפרשים שהכוונה לכך שהעמיד את בית המקדש על מכונו, וזהו החסד שעשה עם ביתו של הקדוש ברוך הוא.