פרק כ"ג בדברי הימים ב' הוא פרק המהפכה: אחרי שש שנים שבהן יהואש הקטן מוחבא בחדר המיטות ועתליהו המרשעת מולכת, קם יהוידע הכהן ומוציא אל הפועל תוכנית מסודרת ומדוקדקת להמלכת הילד מבית דוד ולהדחת עתליהו. הפרק מקביל למסופר בספר מלכים, ודרכו של עזרא - כפי שמדגיש המלבי"ם שוב ושוב - להשלים את מה שלא נתפרש שם.
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִעִית הִתְחַזַּק יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת־שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַעֲזַרְיָהוּ בֶן־יְרֹחָם וּלְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־יְהוֹחָנָן וְלַעֲזַרְיָהוּ בֶן־עוֹבֵד וְאֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן־עֲדָיָהוּ וְאֶת־אֱלִישָׁפָט בֶּן־זִכְרִי עִמּוֹ בַבְּרִית׃
הפסוק הזה הוא דוגמה נפלאה לכלל שאנו חוזרים עליו פעמים רבות: אהו"י סמוך מפיל את הדגש מהבג"ד כפ"ת. אות בג"ד כפ"ת בראש מילה באה דגושה, אבל כאשר המילה הקודמת מסתיימת באחת מאותיות אהו"י - האהו"י מפילה את הדגש. ראו כמה שינויים בפסוק אחד: "עֲזַרְיָהוּ בֶן־יְרֹחָם" - בלי דגש, כי המילה הקודמת מסתיימת בוי"ו. "וּלְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־יְהוֹחָנָן" - בדגש, כי המילה מסתיימת בלמ"ד ולא באהו"י. "וְלַעֲזַרְיָהוּ בֶן־עוֹבֵד" - בלי דגש, מסתיים בוי"ו. "מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן־עֲדָיָהוּ" - בלי דגש, מסתיים בוי"ו. "אֱלִישָׁפָט בֶּן־זִכְרִי" - בדגש, כי מסתיים בטי"ת. "עִמּוֹ בַבְּרִית" - בלי דגש, כי מסתיים בוי"ו. הרי לנו דוגמאות רבות לכלל אחד, וזה נותן הסבר למי שקורא ותמה: פעם עם דגש ופעם בלי דגש - הדברים מסודרים על פי כללי הדקדוק.
יהואש התחבא שש שנים, ובשנה השביעית התחזק יהוידע. הוא לוקח את שרי המאות - ו"לַעֲזַרְיָהוּ" פירושו את עזריהו - את עזריהו בן ירוחם, ישמעאל בן יהוחנן, עזריהו בן עובד, מעשיהו בן עדיהו ואלישפט בן זכרי, וכורת עמם ברית. כריתת הברית נועדה, כפי שנראה מיד, כדי להמליך את יהואש.
אומר המלבי"ם: בספר מלכים כתוב "ויקח את שרי המאות לכרי ולרצים", ואילו כאן בא עזרא ומפרט מי היו אותם שרי מאות - עזריהו, ישמעאל, עזריהו בן עובד, מעשיהו ואלישפט, הם האנשים שקשרו עמו את הקשר להמליך את יהואש. ומה שנאמר שם "לכרי ולרצים", הכוונה שעשה אותם שלוחים שיהיו סובבים ביהודה ומקבצים את הלויים. מסביר המלבי"ם: "כרי" הוא שליח רץ, וכרי ורצים הם סוגי שליחים שאותם הוא שולח, כמו שכתוב "שלחו כר מושל ארץ" - שליח מושל ארץ.
וַיָּסֹבּוּ בִּיהוּדָה וַיִּקְבְּצוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִכָּל־עָרֵי יְהוּדָה וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל־יְרוּשָׁלִָם׃
הם סובבים ביהודה ולוקחים עמם את כל הלויים מכל ערי יהודה. הלויים היו נאמנים לו באופן טבעי: יהוידע היה הכהן הגדול, והלויים היו מבאי בית ה' ועובדי בית ה', היפוכה של עתליהו המרשעת. הכהנים והלויים היו מהשבט שלו, ועליהם יכול היה לסמוך שאיש מהם לא יגלה את הדבר לעתליהו ולא תגדע היא את הקשר בעודו באיבו. עמם הוא מקבץ גם את ראשי האבות לישראל, וקורא לכולם לעלות לירושלים. כריתת הברית עם הלויים ועם ראשי האבות נזכרת רק אצל עזרא, שכן אינה מופיעה בספר מלכים.
וַיִּכְרֹת כָּל־הַקָּהָל בְּרִית בְּבֵית הָאֱלֹהִים עִם־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בֶן־הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עַל־בְּנֵי דָוִיד׃
הוא כורת עמם ברית כדי שיגלו נאמנות למה שהוא עומד לעשות - להמליך את יהואש. "הִנֵּה בֶן־הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ" פירושו: הנה בן המלך ראוי למלוך. ועשו חשבון: אם שלמה קם למלוך בגיל שתים עשרה, כאן מדובר בילד בן שבע שקם למלוך - ינוקא, אם תרצו.
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְשֹׁעֲרֵי הַסִּפִּים׃ וְהַשְּׁלִשִׁית בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר הַיְסוֹד וְכָל־הָעָם בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה׃
המשמרות היו מתחלפות בשבת: היו "באי השבת" והיו "יוצאי השבת". יהוידע רצה לגייס את שתי המשמרות גם יחד - גם את הנכנסים כעת וגם את אלה שסיימו את משמרתם ואמורים לשוב לביתם. את כולם הוא מגייס, כדי שיהיה עמו המון רב בתוכנית שהוא עומד להוציא אל הפועל. "שוערי הסיפים" - מסביר הרד"ק שזה מה שמוזכר בעניין המשמרות "בית האסופים", שער שהיה בדרום העזרה; אין הכוונה לסף הבית אלא לשער הסיפים או שער האסופים.
מסביר המלבי"ם: כל העניין כאן נועד לשמור על יהואש. כעת חושפים אותו ומביאים אותו למלוכה, וצריך לשמור שלא יהרגוהו. לכן הוא מחלק את האנשים בשערים, שישמרו על המקום שלא יבואו כוחות עתליה וימגרו את המרד.
במלכים כתוב: "ויצוום לאמור זה הדבר אשר תעשון, השלישית מכם באי השבת ושומרי משמרת בית המלך, והשלישית בשער סור, והשלישית בשער אחר הרצים, ושמרתם את משמרת הבית מסח" - "מסח" מלשון יסח, שלא לזוז משם ושלא להסיח דעת משם - "ושתי הידות בכם כל יוצאי השבת", שני חלקים היו יוצאי השבת, אלה שסיימו את העבודה, "ושמרו את משמרת בית ה' אל המלך".
אומר המלבי"ם: שם כבר ביארתי שהוא חילק אותם לשלושה חלקים. שליש אחד הם באי השבת, אלה שאמורים להתחיל את משמרת העבודה השבוע במקדש, ולהם אמר: אתם תשמרו מבפנים, וזהו "באי השבת ושומרי משמרת בית המלך". שני שלישים היו יוצאי השבת, שסיימו את עבודתם השבועית, ואותם חילק לשני מקומות: שליש בשער סור ושליש בשער אחר הרצים. על באי השבת הוא מזהיר "ושמרתם את משמרת הבית מסח" - אל תסיחו דעתכם; ושתי הידות, יוצאי השבת, ישמרו את משמרת בית ה' מבחוץ.
ומה מוסיף עזרא? כדרכו הוא נותן לנו את ההשלמה: אלה שהם באי השבת ושמרו מבפנים - דע לך שגם הם התחלקו לשלוש משמרות. יוצאי השבת נחלקו לשניים, ובאי השבת מחולקים לשלושה: שליש מבאי השבת, מן הכהנים והלויים, יהיו שוערי הסיפים; שליש יעמדו בבית המלך מבפנים; ושליש יעמדו בשער היסוד. ו"כל העם" - אלו שני השלישים שהם יוצאי השבת - יעמדו בחצרות בית ה' מבחוץ, כמו שנאמר במלכים שחציים בשער סור וחציים בשער אחר הרצים.
כאן נאמר "שער היסוד" ובמלכים "שער סור", והוא שער מזרחי, ובעצם מדובר באותו שער עצמו. ואל תתפלא ששם אחד נקרא בשני שמות, שהרי בירושלמי מפורש שהיו לו שבעה שמות, והיסוד וסור הם רק שניים מתוכם. ולמה נקרא שער סור? מפני שהיו מטהרים שם את המצורעים, ועל המצורע נאמר "סורו טמא קראו למו" - שצריך להתרחק ממנו; לכן השער שבו מטהרים את המצורעים נקרא שער סור, מלשון תסור משם.
וְאַל־יָבוֹא בֵית־יְהֹוָה כִּי אִם־הַכֹּהֲנִים וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם הֵמָּה יָבֹאוּ כִּי־קֹדֶשׁ הֵמָּה וְכָל־הָעָם יִשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה׃
גם זה, אומר המלבי"ם, אינו מוזכר במלכים: אל הבית עצמו יבואו רק הכהנים והלויים המשרתים, והשאר לא יבואו. ומהו "וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם" - וכי מי משרת את הלויים? אומר הרד"ק: הלמ"ד כאן במקום ה"א הידיעה, וכאילו נאמר "והמשרתים הלויים" הם יבואו. וכדרכו מביא הרד"ק ראיה: "אשר למלך נשען על ידו" - הכוונה אשר המלך נשען על ידו, הרי שיש למ"ד הידיעה במקום ה"א הידיעה. הכהנים והלויים שומרים בתוך בית המקדש כי קודש המה, וישראל אינם נכנסים שם אלא שומרים מבחוץ.
וְהִקִּיפוּ הַלְוִיִּם אֶת־הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת יוּמָת וִהְיוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּבֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ׃
הלויים יקיפו את המלך סביב, איש וכליו בידו - כלי מלחמתו. והבא לשם יומת, שכן מי שמגיע מבחוץ הוא מאנשי עתליה הבא למגר את המרד, ולכן יש להרגו. במלכים כתוב "והבא אל השדרות יומת", כי שם מדובר בציווי לשומרים שמקיפים מבחוץ; ואילו אצלנו מדובר באלה שנמצאים מבפנים, ושם אין שדרות, ולכן אין הוא מזכיר כאן את עניין השדרות, כפי שנראה בהמשך.
וַיַּעֲשׂוּ הַלְוִיִּם וְכָל־יְהוּדָה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת־אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יוֹצְאֵי הַשַּׁבָּת כִּי לֹא פָטַר יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת־הַמַּחְלְקוֹת׃
"לא פטר את המחלקות" - המחלקות שהיו נחלקות מימי דוד, כל משמר ומשמר. בדרך כלל כשהיה המשמר מסיים את עבודתו בשבת היו פוטרים אותו והוא הולך לביתו; אך כאן רצה יהוידע את היוצאים ככוח עזר שיסייע בידו כנגד אלה שיבואו לבטל את המלכת יהואש, ולכן לא פטר אותם ללכת לביתם אלא עיכב את כולם יחד עם באי השבת, שיישארו להיות שומרי המלך.
המלבי"ם עומד על שינוי: כאן נאמר "ויעשו הלויים וכל יהודה", ובמלכים נאמר "ויעשו שרי המאות". ולמה? מפני ששם דיבר בעיקר על השומרים מבחוץ, והם היו שרי המאות מישראל; ואילו אצלנו מדובר בשומרים מבפנים, שהיו לויים וכהנים, ולכן מזכיר "ויעשו הלויים". בנוסף, עניין "לא פטר" מופיע רק אצלנו ולא שם, ואת זה הוסיף עזרא בספרו.
וַיִּתֵּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֶת־הַחֲנִיתִים וְאֶת־הַמָּגִנּוֹת וְאֶת־הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים׃
יהוידע נותן לשרי המאות - אלה שהיו בחוץ - את החניתים, שהן חניתות שנלחמים בהן, ואת המגינות שהן המגינים, ואת השלטים שהם גם כן סוג של מגינים. אומר המלבי"ם: כאן הדברים מועתקים בהתאמה מספר מלכים, ושם כבר ביארתי את השינויים שבין שם לכאן, ומי שירצה יעיין שם.
וַיַּעֲמֵד אֶת־כָּל־הָעָם וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד־כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל־הַמֶּלֶךְ סָבִיב׃
כל אחד עומד וחרבו בידו. "שלח" פירושו חרב, וכמו שנאמר "ואם לא ישמעו בשלח יעבורו ויגועו בבלי דעת", וכן "פן ישלח ידו", "יתן חיתו בשלח" - הכוונה חרב. הוא נותן להם חרבות כדי להגן על המלך ברגע שתבוא מתקפה מצד אנשי עתליה.
וַיּוֹצִיאוּ אֶת־בֶּן־הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת־הַנֵּזֶר וְאֶת־הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ׃
מוציאים את בן המלך מחדר המיטות, חושפים אותו ונותנים עליו את הנזר ואת העדות. המיוחס לרש"י מסביר שהנזר היא העטרה שלקח דוד המלך מרבת בני עמון, "ויקח דוד עטרת מלכם ותהי על ראש דוד", ומשם והלאה היו מלכי יהודה שמים אותה על ראשם. ו"העדות" - זה ספר תורה, כמו שכתוב "וקרא בו כל ימי חייו".
וחז"ל אומרים: הנזר הוא הוא העדות. כיצד? מובא שהכתר עצמו היה העדות - היו שמים אותו על הראש, ומי שהיה מתלבש עליו, ידעו שזה מלך; ואם לא היה מתלבש עליו, ידעו שאינו מלך. ויש מקום שמובא שהיה בו כעין מוט באמצע החוצה אותו, ולמלכי בית דוד הייתה מגרעת בראש שיכול היה לשבת בה בדיוק. וראיתי שיש מקשים על זה: אם כן עשית את מלכי בית דוד בעלי מום, שיש להם למעלה בראש תעלה או חריץ - ולכן יש שאינם מקבלים זאת. אך מה כן מובא? שמי שהכתר היה מתלבש עליו, ידעו שהוא הראוי למלוך. וזהו "את הנזר ואת העדות": הנזר עצמו מהווה עדות שהוא הראוי למלוך, שאם לא כן לא היה הולמתו. הרד"ק לעומת זאת מסביר שהעדות הם בגדי מלכות, מלשון "ועדית עדי", תכשיטים ובגדים שמתקשטים בהם. והמצודת דוד מפרש שהוא מלשון עדי, ומוסב על אבני יקר שהיו שמים לו, עדי מלוכה.
וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָהוּ אֶת־קוֹל הָעָם הָרָצִים וְהַמְהַלְלִים אֶת־הַמֶּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל־הָעָם בֵּית יְהֹוָה׃
עתליהו קולטת שמשהו מתרחש כאן מתחת לרדאר, והיא רצה לוודא ולראות מה קורה שם, לשמוע את קול הרצים והמהללים את המלך.
וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל־עַמּוּדוֹ בַּמָּבוֹא וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת עַל־הַמֶּלֶךְ וְכָל־עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתוֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַמְשׁוֹרְרִים בִּכְלֵי הַשִּׁיר וּמוֹדִיעִים לְהַלֵּל וַתִּקְרַע עֲתַלְיָהוּ אֶת־בְּגָדֶיהָ וַתֹּאמֶר קֶשֶׁר קָשֶׁר׃
היא רואה את המלך עומד על עמודו - הוא "העמוד" שבספר מלכים, והתרגום שם מתרגם "אצטוונה", מה שנקרא סטיו לפנים מסטיו, מקום מוגבה שהיה מיוחד למלך לעמוד עליו. והיא מגיעה אל "המבוא", המקום שממנו נכנסים אל העזרה. היא רואה אותם שרים ומהללים ומחצצרים בחצוצרות ו"מודיעים להלל" - מלמדים דעת זה את זה כיצד להלל, כך מבאר מצודת דוד. ואז היא אומרת "קשר קשר" - יש כאן מרד. ולמה כופלת דבריה? כדי להדגיש את הדברים. ומי שירצה יראה כאן רמז: הקשר הזה - קשר כשר.
וַיּוֹצֵא יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת־שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקוּדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוֹצִיאוּהָ אֶל־מִבֵּית הַשְּׂדֵרוֹת וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ יוּמַת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן לֹא תְמִיתוּהָ בֵּית יְהֹוָה׃
יהוידע מוציא את שרי המאות פקודי החיל ואומר להם: אל תהרגו אותה בתוך בית המקדש, אלא הוציאו אותה תחילה אל מבית לשדרות. "והבא אחריה יומת" - אל תניחו לאנשים לבוא ולהתחבר אליה; כל הבא אחריה נחשד כמסייע, ולכן יומת. וכן אל תניחו לה לצאת דרך מוצא העזרה אל העיר, אומר המיוחס לרש"י, כי שם בעיר עלולה היא למצוא אנשים שיסייעו בידה; ומי שיבוא אחריה לעזרה - תמיתוהו. ומהן "השדרות"? המיוחס לרש"י כותב שלא ידע מהו לשון שדרות, אך המצודת ציון מבאר שהוא כמו "סדרות" בסמ"ך, מלשון סידור ועריכה - החיל המסודר נקרא מערכה ונקרא גם שדרות, מלשון סדר.
וַיָּשִׂימוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא אֶל־מְבוֹא שַׁעַר־הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְמִיתוּהָ שָׁם׃
"וישימו לה ידיים" - נתנו לה מקום לנוס ולהיכנס אל המבוא, עשו לה מקום פנוי ללכת מבית ה'. והיא מגיעה אל בית המלך בדרך שער הסוסים, ושם נהרגה.
וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵין כָּל־הָעָם וּבֵין הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת לְעָם לַיהֹוָה׃
הוא כורת ברית בינו ובין כל העם ובין המלך, שיהיו כולם, המלך והעם, הולכים אחרי ה'.
וַיָּבֹאוּ כָל־הָעָם בֵּית־הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת־צְלָמָיו שִׁבֵּרוּ וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת׃
מנתצים את בית הבעל, מנפצים את המזבחות ואת הצלמים, ואת מתן כהן הבעל הורגים לפני המזבחות.
וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדּוֹת בֵּית יְהֹוָה בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר חָלַק דָּוִיד עַל־בֵּית יְהֹוָה לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת יְהֹוָה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר עַל יְדֵי דָוִיד׃
"פקודות" הכוונה פקידים, ממונים, מופקדים להעלות עולה, והם ביד הכהנים והלויים אשר חלק דוד על בית ה' - אלה שנמסרו עוד מזמן דוד. ולמה היה צריך לשים פקודות? אומר המלבי"ם: מפני שבימי עתליה ביטלו את עבודת התמיד ולא שמרו כראוי את עבודת המקדש, לכן צריך עתה לשים ממונים על העניין, ואת זה מסר ביד הכהנים בני לוי, כפי שעשה דוד ומסר את הדברים בידם.
וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים עַל־שַׁעֲרֵי בֵּית יְהֹוָה וְלֹא־יָבוֹא טָמֵא לְכָל־דָּבָר׃
כלומר, היו פקידים שלא נתנו להיכנס לעזרה שום דבר של טומאה.
וַיִּקַּח אֶת־שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת־הָאַדִּירִים וְאֶת־הַמּוֹשְׁלִים בָּעָם וְאֵת כָּל־עַם הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד אֶת־הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְהֹוָה וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ־שַׁעַר הָעֶלְיוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיּוֹשִׁיבוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה׃
הוא לוקח את שרי המאות ואת האדירים - הם השרים והמושלים - וכולם באים ומקבלים את מלכותו ברוב עם.
וַיִּשְׂמְחוּ כָל־עַם־הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת־עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בֶחָרֶב׃
"והעיר שקטה" - לא התעוררה עוד מלחמה, אומר המצודת דוד: משהמיתו את עתליהו, לא נותר עוד מי שיעורר מלחמה, שהרי כל בני אחזיה ואחיו כולם מתו, והיחידה שנשארה הייתה עתליהו. ברגע שמיגרו גם אותה לא נשאר מאומה, ועל ידי כן שמחו כולם שיש להם כעת מלך המקובל על כל העם.
פרק כ"ג מתאר את מהפכת יהוידע: כריתת ברית עם שרי המאות, קיבוץ הלויים וראשי האבות, חלוקה מדוקדקת של באי השבת ויוצאי השבת לשמירה מבפנים ומבחוץ, הוצאת יהואש בן השבע, נתינת הנזר והעדות והמלכתו. עתליהו מגלה את הקשר, נקראת "קשר קשר", מוצאת אל מחוץ למקדש ומומתת בשער הסוסים. אחריה נכרתת ברית להיות לעם לה', נהרס בית הבעל, מוחזרים סדרי המקדש והשוערים על שעריו, והמלך מושב על כסא הממלכה - "וישמחו כל עם הארץ והעיר שקטה". דרכו של עזרא לאורך כל הפרק היא להשלים את מה שנשמט בספר מלכים: פירוט שמות שרי המאות, כריתת הברית עם הלויים, חלוקת באי השבת לשלושה, "לא פטר את המחלקות" והאזהרה שלא יבוא אל הבית אלא כהן ולוי.