פרק כ"א בדברי הימים ב' הוא פרק של שבירה. יהושפט המלך הצדיק, שאותו ראינו פועל בפרק הקודם, נפטר, ובנו יהורם עולה על כיסאו - ומיד אנחנו רואים שיהורם לא צדיק גדול היה. הפרק מתאר את דרכו הרעה, את הרצח של אחיו, את המרידות שקמו עליו, את המכתב מאליהו הנביא, ואת מיתתו המנוולת בלא חמדה. זהו פרק שמלמד אותנו איך חתנות עם בית אחאב מושכת מלך מבית דוד אל תהומות, ואיך הקדוש ברוך הוא שומר בכל זאת על שושלת דוד.
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹשָׁפָט עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וְלוֹ־אַחִים בְּנֵי יְהוֹשָׁפָט עֲזַרְיָה וִיחִיאֵל וּזְכַרְיָהוּ וַעֲזַרְיָהוּ וּמִיכָאֵל וּשְׁפַטְיָהוּ כׇּל־אֵלֶּה בְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם־עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה וְאֶת־הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי־הוּא הַבְּכוֹר׃
ליהורם היו אחים, בנים נוספים למלך יהושפט, והמלך לא נישל אותם. הוא נתן להם מתנות רבות: כסף, זהב ומגדנות. מגדנות הכוונה לדברים מיוחדים - פירות מובחרים, בגדים, אבני יקר - כמו שכתוב "ומגדנות נתן לאחיה ולאמה". נמצא שהוא העשיר גם את שאר בניו. ולא זו בלבד, אלא גם "עם ערי מצורות ביהודה" - ערים בצורות נתן להם. את המלוכה עצמה נתן ליהורם מפני שהוא הבכור.
המלבי"ם מעמיד את התאריך: כל זה היה כאשר יהושפט שב מרמות גלעד, מן המלחמה שיצא אליה עם אחאב. באותו זמן מתארים לנו את מלכות יורם בן אחאב, שהחלה בשנת שתיים למלכות יהורם בן יהושפט (שני 'יורם' היו: יורם בן אחאב ויהורם בן יהושפט). ובספר מלכים מבואר שזה היה בשנת שמונה עשרה ליהושפט, כלומר שיהושפט המליך את בנו שנה קודם לכן, בשנת שבע עשרה למלכותו.
וַיָּקׇם יְהוֹרָם עַל־מַמְלֶכֶת אָבִיו וַיִּתְחַזַּק וַיַּהֲרֹג אֶת־כׇּל־אֶחָיו בֶּחָרֶב וְגַם מִשָּׂרֵי יִשְׂרָאֵל׃
יהורם חשש שאחיו יערערו על מלכותו, ולכן פשוט קם ורצח את כולם - דבר שלא היה נדיר בזמן ההוא. המלבי"ם מדייק שזה היה לאחר מותו של יהושפט, כאשר המלכות כבר התחזקה בידו; הוא כבר לא היה מלך טרי, כבר הרגיש בעל הבית, ואז ראה ביניהם מרידה.
ומסתבר לומר, על פי דברי המלבי"ם, שהמרידה הזאת הייתה בעצם מחאה: מה פתאום אתה, בנו של יהושפט הצדיק, הולך בדרכי אחאב הרשע? למה אינך הולך בדרך השם? ועל כך הרג אותם. אין אדם אוהב תוכחה, ובפרט כאשר הוא חושש שהתוכחה תערער את מעמדו ויאמרו הבריות שאין הוא מלך מספיק טוב. "וגם משרי ישראל" - גם שרים שהיו חשודים בעיניו כקושרים עם אחיו, הרג.
בֶּן־שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה יְהוֹרָם בְּמׇלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַת־אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ אִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
יהורם לא הלך בדרכי יהושפט אביו הצדיק. בדרך כלל מלכי ישראל, כלומר מלכי שומרון, היו כולם רשעים, ואילו במלכי בית דוד היו צדיקים והיו רשעים. כאן הכתוב אומר לך שהוא הלך דווקא בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב, ומיד מסביר לך למה: "כי בת אחאב הייתה לו אישה". תראה איזה שידוך עשה ותבין. כשיש לך חם כמו אחאב וחמות כמו איזבל - זה לא מקדם אותך הרבה מבחינה רוחנית. כבר אמרו בדרך צחות על לשון הפסוק "השור יסקל וגם בעליו יומת" - השְׁוֶוער יסקל... על כל פנים, אל תתפלא שעשה כדברים הללו.
וְלֹא־אָבָה יְהֹוָה לְהַשְׁחִית אֶת־בֵּית דָּוִיד לְמַעַן הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת לְדָוִיד וְכַאֲשֶׁר אָמַר לָתֵת לוֹ נִיר וּלְבָנָיו כׇּל־הַיָּמִים׃
הקדוש ברוך הוא לא רצה להשחית את בית דוד, מפני שכרת ברית שבית דוד יתקיים לעולם. ומהו "ניר"? המיוחס לרש"י מפרש שהכוונה לעול על ישראל, מלשון העול שמניחים על השור. צריך להבין איך הגיע לפירוש זה, שהרי ניר הוא חרישה ותלם, כמו "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים". הרד"ק לעומתו מפרש שניר הוא לשון נר, נר המאיר. ואם תשאל איך נר נעשה ניר - תבין זאת מכך שמצינו 'בן' שנעשה 'בין': "והיה אם בין הכות הרשע", כלומר אם הוא בר מלקות; וכן 'רש' שנעשה 'ריש': "ריש ועושר אל תיתן לי", בכתיב יו"ד. נמצא שלפעמים מתווספת יו"ד, וכך גם הנר הזה, בחינת נר דולק ומאיר, נקרא ניר.
המלבי"ם, בדבריו היסודיים בספר מלכים, עומד כאן על נקודה מאוד מעניינת. בברית שכרת השם עם דוד הבטיח לו שאם בניו - כלומר המלכים היוצאים ממנו - יעזבו את תורת ה', יעניש אותם אבל לא יסיר מהם את המלוכה. וכלשון הכתוב: "אשר בהעוותו והוכחתיו... וחסדי לא יסור ממנו", וכן בתהילים: "אם יעזבו בניו תורתי... ופקדתי בשבט פשעם... וחסדי לא אפיר מעימו".
אבל שים לב: הדבר נאמר רק ביחס לבנים, ולא ביחס לבני הבנים. נכדים שמרדו - מהם הקדוש ברוך הוא כן מסיר את המלוכה, כמו שכתוב בתהילים קל"ב: "אם ישמרו בניך בריתי... גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך". אם הבנים ישמרו את הברית - גם הנכדים יישבו על הכיסא; ואם לא - הנכדים כבר לא. במילים פשוטות: יש הבטחה לבנים, אין הבטחה לנכדים.
והדבר במחזוריות: תמיד בן, נכד, שוב בן ושוב נכד. לבן יש הבטחה, לנכד אין. אומר המלבי"ם: עקוב אחר הדבר ותראה שהוא נכון. תמצא במלכות יהודה בני מלכים רשעים שאחזו מעשי אבותיהם בידיהם ולא התקיימו - כגון אביים בן רחבעם, ויהואחז בן יהורם. ואילו יורם עצמו לא הוסר מן המלכות, מפני שהוא בן; ואילו בנו יהואחז - אותו הסיר. וכן חוזר חלילה: הבן נשאר ומיוסר, והנכד הממשיך בדרך הרעה מוסר מן המלכות.
וזהו שנאמר "ולא אבה ה' להשחית את בית דוד... וכאשר אמר לתת לו ניר ולבניו כל הימים" - שהבנים יתקיימו כל הימים אפילו כשיחטאו, ורק בניהם, הנכדים, יוסרו מיד מן המלכות; אבל הבנים עצמם ייוסרו בשבט אנשים, יקבלו עונשים ומוסר. כך אתה רואה שייסר את רחבעם על ידי שישק, וכך אתה רואה שמרדו בו אדום בימי יהורם - עד אז היו נכנעים תחת בית דוד ולא היה להם מלך, ועכשיו מרדו. ייסורים כן, הסרה מן המלכות לא.
וההיגיון שמאחורי הדברים: אם תסיר את המלוכה גם מן הבן וגם מן הנכד, כבר ניתקת את השושלת. אבל אם הבן נשאר וחוטף סתירות, והנכד מוסר, עדיין מובטח שהבא אחריו יחזור וישב על הכיסא. בזה שומרים על שושלת, על רצף ועל המשכיות. אילו שניים ושלושה וארבעה דורות היו מוסרים מן המלכות - כבר היינו מתנתקים מן המלוכה. לכן תמיד הבנים ייוסרו והנכדים יוסרו ממלכותם.
בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ׃
מאז שדוד הכניע את אדום הם היו תמיד תחת ממשלת יהודה, ולא היו להם מלכים אלא נציבים, לפי שהיו נתונים תחת ידינו. וכאן "פשע אדום" - לשון מרד, ובמה התבטא הדבר? שאם עד עתה לא היה להם מלך, עכשיו "וימליכו עליהם מלך".
וַיַּעֲבֹר יְהוֹרָם עִם־שָׂרָיו וְכׇל־הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי קָם לַיְלָה וַיַּךְ אֶת־אֱדוֹם הַסּוֹבֵב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרָכֶב׃
יהורם לא יכול לעבור על המרד בשתיקה, ולכן יצא עם שריו וכל הרכב עימו - רכב המלחמה. "ויהי קם לילה" - כדי להפתיע אותם. המצודת דוד מבאר שקם בלילה מפני שביום, בפומבי, לא היה בכוחו לתקוף. ועוד: גם כוח להיכנס פנימה לא היה לו, ולכן הכה רק את "אדום הסובב אליו", אלה שנמצאו בסביבתו. זה דומה לצבא שחושש להיכנס פנימה לעזה - נכנסת פנימה ואינך יודע איך אתה יוצא. לכן הכה רק את הסמוכים אליו מסביב, בלי להיכנס פנימה.
וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא מִתַּחַת יָדוֹ כִּי עָזַב אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
אדום פשעו "עד היום הזה" - עדיין לא חזרו לקבל את מרות יהודה. ובאותה הזדמנות פשעה גם לבנה. המצודת דוד מבאר שלבנה הייתה מארץ יהודה, סמוכה לאדום, וגם היא פשעה. כנראה היה כאן מהלך שגורר אחריו מהלכים נוספים: כשראו שהמלך חלש, הבינו שאם אדום יכולים לפשוע כנגדו - גם הם יכולים. "כי עזב את ה' אלוהי אבותיו" - בא הנביא ומגלה לך את סיבת הצרה: כל עוד הלכת בדרכי השם, לא פשעו נגדך.
אומר המלבי"ם: כל מה שכתוב כאן עד פסוק י"א הוא העתק ממה שמופיע במלכים ב' פרק ח'. אלא שההבדל הוא, ששם כתוב "ולא אבה ה' להשחית את יהודה למען דוד", ובא עזרא ומפרש "את בית דוד" - שהכוונה למלכות בית דוד, "למען הברית אשר כרת לדוד"; שאין מדובר כאן על יהודה עצמה אלא על מלכות בית דוד, כפי שביארנו. ועוד נוסף כאן פירושו של עזרא ל"אז תפשע לבנה": אתה יודע מדוע פשעה גם לבנה? "כי עזב את ה' אלוהי אבותיו".
ומלשון המלבי"ם משתמע שלבנה הייתה ממלכות ישראל, כלומר חלק מעם ישראל שהיו נתונים תחת מלכות יהודה. שהרי המלבי"ם מסביר שהסיבה שפשעה לבנה הייתה מפני שהמלך עזב את השם, ואנשי לבנה רצו להישאר דבוקים בהשם ולהמשיך בדרכו. וכיוון שהמלך עזב את דרך ה', אמרו: מה לנו להמשיך להיות תחת מרותו? ולכן מרדו. נמצא ש"כי עזב את ה'" אינו רק בחינת עונש אלא גם בחינת סיבה: לא התאים להם מלך שעוזב את דרכי ה' אלוהי אבותיו. הם רצו מלך שימשיך בדרכי אבותיו, בדרכו של יהושפט, וכשראו שעזב - עזבו גם הם אותו.
גַּם־הוּא עָשָׂה־בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּדַּח אֶת־יְהוּדָה׃
"עשה במות בהרי יהודה" - במות לעבודה זרה. "ויזן את יושבי ירושלים" - כפשוטו הסית אותם לזנות, אבל כל המפרשים, ובמיוחד המלבי"ם, מדגישים כלל: כל מקום שבא לשון זנות על הכנסייה - כלומר על הכינוס, על כלל כנסת ישראל - הכוונה לעבודה זרה. כשמדובר באדם פרטי שזנה, ייתכן שמדובר בזנות עם אישה; אבל כשמדובר בכלל שזנו, הכוונה לזנות של עבודה זרה. וכך אנו אומרים בקריאת שמע: "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הם זונים אחריהם", וכיוצא בזה ביטויים רבים.
ולמה נקראת עבודה זרה זנות? מבאר המיוחס לרש"י: מפני שזה כדוגמת האישה המזנה, שיש לה בעל והיא הולכת אחרי 'בעלים' אחרים. וזו בדיוק המציאות של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא: הקדוש ברוך הוא נקרא דודי, אנחנו כנסת ישראל הרעיה, וכשאנו הולכים לעבוד את הבעלים ואת העבודות הזרות, הרי אנו כאישה המזנה תחת אישה.
וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִיד אָבִיךָ תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־הָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי יְהוֹשָׁפָט אָבִיךָ וּבְדַרְכֵי אָסָא מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
לפני שנבאר את המכתב, נעמוד על נקודה שעולה מאותה משל של זנות. כשיצאו ישראל לגלות, חשבו שאולי כבר אפשר לנטוש את מצוות ה'. אמרו: אישה שבעלה גירש אותה, שיש לו תלונות עליה שהסריחה דרכיה - הרי גירשה. על זה אומר להם הנביא: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה, או מי מנושיי אשר מכרתי אתכם לו?" אתם טוענים שגירשתי אתכם - היכן ספר הכריתות? היכן הגט? במילים פשוטות: הקדוש ברוך הוא אינו מגרש את עם ישראל לעולם. יש כאן נישואין שאין להם הפרדה.
ומה הסיבה? כתוב שכאשר נתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית, כלומר את התורה קיבלו באונס. ומה דין האונס? "לא יוכל שלחה כל ימיו". אחת הסיבות שניתנה תורה באונס היא כדי לנעול, כביכול, את הקדוש ברוך הוא איתנו, שאין מצב שיטוש את עמו לעולם. אלא מה? אם עושים בעיות - יש ייסורים. אבל הייסורים עצמם מוכיחים שאנחנו עדיין מחוברים. ילד שזרקת מהבית - אינך ממשיך לרדוף אחריו כדי להרביץ לו; זרקת, שיסתדר לבד. אבל אם הוא עדיין בבית, כאן אתה מעיר לו וכאן אתה ממשיך להציק לו. למה? כי אני רוצה אותך פה, אני מעוניין בך. כשכבר אינך מעוניין - אינך מציק.
וזוהי הסתירה הגדולה ביותר לטענת הנוצרים שהשם עזב את עמו ישראל: אם עזב, מדוע הוא רודף אותם? מדוע יש צרות וייסורים? ואדרבה, אנחנו רואים שהנבואות מתקיימות ועם ישראל מתחיל לחזור לארצו, כהבטחות שבספרי הנביאים. סימן שהשם לא עזב את עמו, וכל זה נועד כדי שעם ישראל יתקן את דרכיו.
אלא שאנחנו לחוצים בזמן, לנו יש סטופר. עברו כבר שבעים וארבע שנה מאז קום המדינה, ועדיין רוב רובו של עם ישראל אינו יושב בארצו אלא בגולה. נכון - אבל אנחנו ממהרים, ולקדוש ברוך הוא יש זמן. כבר אמרנו שכשהקדוש ברוך הוא עובד מהר, זה שמונה מאות וחמישים שנה: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" - בתוך כמה זמן אבדו? אומרת הגמרא, 'מהרה' של הקדוש ברוך הוא היא שמונה מאות וחמישים שנה. וכשהשם אומר שהוא עושה זאת עוד היום - זה אלף שנה, "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". אמר לאדם הראשון "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומת בן תשע מאות ושלושים - זהו "באותו יום". אנחנו עם סטופר ובלחץ, ואילו הקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש, ולפי זמנו כל דבר יקרה בעיתו.
והלוואי והייתי נותן לבני כמו שהקדוש ברוך הוא נותן לי. תראה את האדם הרשע ביותר, כמה הקדוש ברוך הוא מעניק לו: כל הזמן דוחף לו חיים, ממש עם משאבה, בזמן שהלה מגדף. תוך כדי שהוא מגדף ויורה כלפי מעלה, השם מספק לו כדורים. מי יכול להבין מהו חסד השם? אין לנו בזה תפיסה. אילו מישהו היה עושה לנו עשרה אחוז מזה, מזמן היינו מנתקים אותו מהמכשירים, והקדוש ברוך הוא ממשיך ומנפח בו חיים תוך כדי שהוא מחרף ומגדף.
אומר היעב"ץ: חי נפשי, יותר גדול בעיניי מכל ניסי מצרים - מקריעת ים סוף ומעשר המכות - הישרדותו של העם היהודי. מי יכול להסביר איך התקיים עם ישראל אלפי שנים? זה העם שכולם רדפוהו, העם המפוזר ביותר, העם שהיו לו כל הסיבות שלא להתקיים. אבל יש הבטחה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". עם ישראל יישאר קיים לעולם, וזה חסד ה' שהוא חסד נצחי.
ונחזור לפסוקנו: "ויזן את יושבי ירושלים וידח את יהודה" - הזנה אותם אחרי הבעלים, ובזה הדיח את יהודה, כמסית ומדיח, הדיחם מעל עבודת השם.
וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַתַּזְנֶה אֶת־יְהוּדָה וְאֶת־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם כְּהַזְנוֹת בֵּית אַחְאָב וְגַם אֶת־אַחֶיךָ בֵית־אָבִיךָ הַטּוֹבִים מִמְּךָ הָרָגְתָּ׃
"ויבוא אליו מכתב מאליהו" - כאן, אגב, המקור לשמו של הספר המפורסם; ובפסוק כתוב "מאליהו הנביא", זו ההוכחה שאין מדובר במחבר בן זמננו. ומיהו אליהו שכתב לו מכתב? המיוחס לרש"י כותב: לאחר שעלה לשמים בא לו כתב של נבואה זו, כלומר אליהו כבר לא היה אז בין החיים.
הרד"ק מוסיף ומבאר: זה היה אחרי שעלה, וכיצד? נגלה אליהו ברוח הנבואה לאחד מן הנביאים, ושם בפיו את דברי המכתב, ואמר לו שיכתבם במכתב ויביאו ליהורם ויאמר לו שזה מכתב מאליהו - כדי שיחשוב יהורם שהמכתב בא לו מן השמים, ויכניע לבבו וידע כי רעה גדולה עשה. כלומר, אליהו לא כתב בעצמו, אלא הכתיב לאחד הנביאים ואמר לו למסור ליהורם. והטעם: שהדברים יעשו עליו את הרושם המתאים. אילו היה בא נביא להוכיחו - לך תדע, נכון או לא נכון; אבל מכתב מן השמים, מכתב מאליהו הנביא, זה עושה רושם.
ומניין לרד"ק שהיה זה אחרי שעלה אליהו בסערה השמימה, ושמא עוד היה חי? התבונן: כבר בימי יהושפט אביו עלה אליהו. שהרי כשהתחבר יהושפט עם יהורם בן אחאב ללכת למלחמה על מואב, ביקש יהושפט: "האין פה נביא לה'?", ואמרו לו: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו". אלישע היה תמיד צמוד לאליהו ולא עזבו, ומה פתאום כאן הוא לבדו? סימן שאליהו כבר עלה. ובפרט שאמרו "אשר יצק מים" ולא "היוצק מים" - לשון עבר, דבר היסטורי. ובסדר עולם כתוב ששבע שנים היה הדבר אחרי הסתלקותו של אליהו.
גם המלבי"ם אומר שהמכתב מאליהו היה אחרי הילקחו, אלא שהוא מבאר זאת בפשטות רבה יותר: לאר"י הקדוש היה גילוי אליהו, וכן לגאון מווילנה ולעוד גדולים וצדיקים. אליהו מתגלה לחכמים בכל דור ודור ללמוד איתם תורה ולהדריכם, וכך גם כאן היה גילוי אליהו. אליהו נתגלה וכתב מכתב, אלא שיהורם לא היה ראוי וזכאי לגילוי אליהו בעצמו, ולכן לא נתגלה אליו אישית אלא שלח לו מכתב.
ולמה דווקא אליהו? מבאר המלבי"ם: מפני שאליהו הוא שהתנבא על כליית בית אחאב - הוא שאמר "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך", הוא שהתנבא על סופו המר של אחאב. ויהורם הרי חתנו של אחאב. לכן אליהו הוא שמסיים את הנבואה: גם אתה כלול עם חמיך; אני התנבאתי עליו, ועכשיו אני משלים את המלאכה - גם עליך נגזרה כליה. ואומר המלבי"ם: הרי אחזיה, שהיה נכד אחאב, גם הוא מת עם יורם - סימן שכאן ממשיך אותו סיפור עצמו, ונבואת אליהו שכל בית אחאב יושמד מגיעה כאן להשלמתה.
הִנֵּה יְהֹוָה נֹגֵף מַגֵּפָה גְדוֹלָה בְּעַמֶּךָ וּבְבָנֶיךָ וּבְנָשֶׁיךָ וּבְכׇל־רְכוּשֶׁךָ׃
ואל תתפלא שהשם מאריך אף לבית עומרי, למלכי ישראל הרשעים, ואילו אותך הוא מעניש מיד - מפני שאצלך יש כמה עניינים שאין ראוי להאריך בהם אף. הראשון: "תחת אשר לא הלכת בדרכי יהושפט אביך ובדרכי אסא מלך יהודה" - לך היה ממי ללמוד. למלכי ישראל, שלהם האריך הקדוש ברוך הוא אף, לא היה ממי ללמוד, ולכן המתין להם יותר.
אגב, מיהו אליהו - זו חידה גדולה בפני עצמה. לפי האר"י הקדוש יש שני אליהו: אליהו התשבי ואליהו הגלעדי, שני אליהו הם. מהו מקורו של אליהו? יש ספר שלם שחוקר את כל הנושא, ובהזדמנות מתאימה ננסה לברר את העניין.
הסיבה השנייה: "ותלך בדרך מלכי ישראל ותזנה את יהודה ואת יושבי ירושלים" - עד עכשיו היו צדיקים, ואתה הלכת והחטאת גם אותם. והסיבה השלישית: "וגם את אחיך בית אביך הטובים ממך הרגת" - כפי שביאר המלבי"ם, הם מחו כנגדו על שעזב את דרך השם, ובמקום לקבל תוכחתם הלך ורצחם. היו כאן אנשים טובים ממך והרגת אותם. לכן אצלך אין המתנה.
ולכן נאמר "הנה" - וכל מקום שכתוב "הנה", הכוונה מיד. הסברנו פעם, וגם כתבתי על כך במשנת החלומות, שאחד הביטויים החוזרים תמיד בחלום הוא "והנה": "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", "והנה תסובינה אלומותיכם", "והנה גפן לפניי ובגפן שלושה שריגים" - תמיד "והנה". למה? כי המאפיין של החלום האמיתי הוא ההווה המיידי: אני רואה את זה עכשיו, מול העיניים. כך גם כאן: "הנה ה' נוגף מגפה גדולה" - זה עתיד להתרחש ממש בקרוב. בעמך ובבניך ובנשיך ובכל רכושך: מכת חרב על בני ביתו ועל רכושו.
וְאַתָּה בׇּחֳלָיִים רַבִּים בְּמַחֲלֵה מֵעֶיךָ עַד־יֵצְאוּ מֵעֶיךָ מִן־הַחֹלִי יָמִים עַל־יָמִים׃
וזו הגזירה השנייה: מחלה קשה, מחלת מעיים. ולא כאותם צדיקים שהגמרא אומרת עליהם שמתים בחולי מעיים, אלא אצלך יהיה חולי מעיים מנוול, שהמעיים יצאו מזמן לזמן - מעין מה שמדברים בטחורים שהמעיים מתחילים לצאת, אלא שאצלו תהיה יציאת מעיים ממש, דבר מנוול וסרוח.
וַיָּעַר יְהֹוָה עַל־יְהוֹרָם אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים אֲשֶׁר עַל־יַד כּוּשִׁים׃
מיד אנחנו רואים שהשם מעורר את רוח הפלשתים. "רוח" כאן פירושה רצון, כמו "הנני נותן בו רוח" - השם נתן בהם את הרצון לצאת ולהילחם בו. "והערבים אשר על יד כושים" - הסמוכים לארץ כוש. ובזה מתקיימת גזירת מכת החרב. והנה אותם פלשתים וערבים היו עד עתה מגישים מנחה ליהושפט, כמו שראינו לעיל בפרק י"ז פסוק י"א; וכעת, אצל הבן, לא רק שהם מורדים אלא גם באים להילחם בו.
וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה וַיִּבְקָעוּהָ וַיִּשְׁבּוּ אֵת כׇּל־הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית־הַמֶּלֶךְ וְגַם־בָּנָיו וְנָשָׁיו וְלֹא נִשְׁאַר־לוֹ בֵּן כִּי אִם־יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו׃
"ויעלו ביהודה ויבקעוה" וישבו את כל הרכוש - כנגד מה שנאמר לו "ובכל רכושך". "וגם בניו ונשיו" - כנגד "ובבניך ובנשיך". ולא נשאר לו בן כי אם יהואחז קטן בניו, והוא אחזיהו בהיפוך אותיות, וכפי שנראה בהמשך יש לו עוד שם נוסף.
וְאַחֲרֵי כׇּל־זֹאת נְגָפוֹ יְהֹוָה בְּמֵעָיו לׇחֳלִי לְאֵין מַרְפֵּא׃
אחרי כל זאת נגפו השם במעיו, כפי שהבטיח לו הנביא, "לחולי לאין מרפא" - מכה אנושה שאין לה רפואה; ומבאר המצודת דוד, אפילו לא רפואה זמנית. סבל אינסופי.
וַיְהִי לְיָמִים מִיָּמִים וּכְעֵת צֵאת הַקֵּץ לְיָמִים שְׁנַיִם יָצְאוּ מֵעָיו עִם־חׇלְיוֹ וַיָּמׇת בְּתַחֲלֻאִים רָעִים וְלֹא־עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו׃
מהי הכפילות והשילוש בלשון הפסוק? המצודת דוד מסביר שהחולי היה מתחילת השנה ועד סופה, וזהו "ויהי לימים". 'ימים' פירושו השלמת תקופת הימים, כלומר שנה, כמו "תשב הנערה איתנו ימים או עשור" - ימים היינו שנה, או עשור היינו עשרה חודשים. אף כאן: הושלמה שנה, והחולי היה בה מתחילתה ועד סופה בלי הפסק. וכשהגיע סוף הזמן, שהוא "ימים שניים" - שנתיים - יצאו מעיו לחלוטין. עד אז היו מעיו יוצאות וחוזרות, יוצאות וחוזרות, ייסורים קשים מאוד; ובסוף השנתיים יצאו לגמרי עם חוליו ומת, לאחר שעברו עליו תחלואים רעים וסבל רב.
המלבי"ם מבאר אחרת את "ויהי לימים מימים": היה לו וסת, זמן קבוע ליציאת מעיו. וסת פירושו דבר מבוסת, דבר הבא לעיתים קצובות - כמו שאומרים היום 'מווסת', שגורם לגוף חימום לפעול לעיתים קצובות. ואותו וסת היה הולך ומתקצר: תחילה אחת לשלושים יום היו יוצאים מעיו, אחר כך אחת לעשרים ותשעה, אחר כך עשרים ושמונה, עשרים ושבעה, וכך לאט לאט הצטמצם. "וכעת צאת הקץ לימים שניים" - עד שהגיע למצב שכל יומיים היו יוצאים מעיו, ואז "יצאו מעיו עם חוליו וימות": כשהגיע הזמן, יצאו לגמרי. "וימת בתחלואים רעים" - אומר המלבי"ם, התעוררו כל החלאים ומת מיתה מנוולת; כלומר היו כאן גם תחלואים רעים נוספים מעבר ליציאת המעיים.
והרי אם שלח לו השם התראה, הכל היה כדי שיחזור בתשובה. אבל ראה עד כמה היו רעי לב ועד כמה היו הדוקים בעבודה זרה שלהם, שלא ניסה אפילו לחשוב: אולי מישהו רוצה ממני משהו, אולי מדברים איתי.
היה דרכם לשרוף על המלכים, וכמו שאומרת הגמרא "שורפים על המלכים". ומה פירוש הדבר? כשמלך מת, היו לוקחים את כל כלי תשמישו ושורפים אותם, וזה היה ביטוי של כבוד - שלא ישתמש איש בכליו של המלך; שורפים את בגדיו ואת כל כלי המלך. אבל לו לא עשו שריפה כשריפת אבותיו. אומר המיוחס לרש"י: אף שכאן הדבר היה לכאורה מתבקש, שהרי חלה בחולאים רעים ובשרו היה סרוח וכל בגדיו וכליו לא היו ראויים לשימוש מרוב הסרחון שנדף ממנו בעת יציאת מעיו - מכל מקום שריפה היא אלמנט של כבוד, והשם לא רצה שיהיה לו הכבוד הזה, ולכן גם את זה לא עשו לו.
בֶּן־שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם הָיָה בְמׇלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים׃
"וילך בלא חמדה" - מבאר המצודת דוד: הלך מן העולם בלי שאיש חמד והתאווה שיישאר בחיים. אף אחד לא רצה אותו. "ויקברוהו בעיר דוד ולא בקברות המלכים" - קברוהו בעיר דוד, אבל לא בקברות המלכים, שלא היה ראוי לכבוד הזה.
והמלבי"ם שואל: למה חוזר הכתוב על שנות מלכותו, הרי כבר אמר בפסוק ה' "בן שלושים ושתיים שנה יהורם במולכו ושמונה שנים מלך בירושלים"? אלא שכאן בא להשמיע לך שהוא מת בגיל ארבעים: בן שלושים ושתיים היה במולכו, ושמונה שנים מלך - הרי ארבעים. וזהו "וילך בלא חמדה" לפי המלבי"ם: שלא השלים את ימיו ולא הגיע לימי החמדה, הם ימי הזקנה. הוא מת בגיל ארבעים, שזה עונש כרת. ולכן חזר על מניין השנים - כדי להדגיש זאת.
פרק כ"א מתאר את נפילתו של יהורם בן יהושפט: מלך מבית דוד שהתחתן עם בת אחאב, הלך בדרך מלכי ישראל, רצח את אחיו הטובים ממנו שמחו על דרכו, החטיא את יהודה בעבודה זרה - ונענש מידה כנגד מידה. אדום ולבנה פשעו בו "כי עזב את ה' אלוהי אבותיו", הפלשתים והערבים שבו את רכושו, בניו ונשיו, ולבסוף מת בחולי מעיים מנוול בגיל ארבעים, בלא חמדה, ולא נקבר בקברות המלכים ולא נשרף עליו כשריפת אבותיו. ואף על פי כן "לא אבה ה' להשחית את בית דוד למען הברית אשר כרת לדוד" - שכן לבנים יש הבטחה, ואף כשהם חוטאים הם מיוסרים ואינם מוסרים מן המלכות, כדי שלא תינתק השושלת. מכאן למדנו שגם ברוע הגדול ביותר נשמר הקשר הנצחי שבין הקדוש ברוך הוא לעמו ולבית דוד - ייסורים כן, גירושין לעולם לא.