פרק כ בדברי הימים ב מתאר את אחת המלחמות המופלאות בתולדות מלכי יהודה: מלחמה שבה עם ישראל לא ירה חץ אחד, לא הניף חרב אחת, ובכל זאת יצא ממנה מנצח ועמוס שלל. בחלק זה נעסוק בנבואת יחזיאל בן זכריהו, בהוראה "לא לכם להילחם בזאת", ביציאה למלחמה עם משוררים במקום עם חלוצים, בנפילת האויבים איש ברעהו, ובסיום ימי מלכותו של יהושפט - עד לחיבורו עם אחזיהו מלך ישראל ושבירת האוניות.
וְיַחֲזִיאֵל בֶּן־זְכַרְיָהוּ בֶּן־בְּנָיָה בֶּן־יְעִיאֵל בֶּן־מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן־בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה בְּתוֹךְ הַקָּהָל׃
"בתוך הקהל" - כפשוטו, בשעה שעמד בתוך הקהל שרתה עליו רוח ה'. ואפשר לראות כאן רמז לעניין הידוע, שיש אדם שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי. כאן אתה רואה ששרתה עליו שכינה וקיבל נבואה ורוח הקודש דווקא בעומדו בתוך הקהל: כשהדור ראוי והקהל ראוי, אז ראויים להשראת השכינה.
וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כׇל־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה־אָמַר יְהֹוָה לָכֶם אַתֶּם אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים׃
הנביא פונה לכל יהודה, ליושבי ירושלים, וגם למלך יהושפט - שהמסר מכוון גם אליו. המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "תיראו" ל"תחתו": חיתת היא השפלת הרוח, מצד שאדם רואה את עצמו חלש כנגד חברו, ואז יוצא לו האוויר מהמפרשים. וכן פירש המצודת ציון שהוא לשון פחד ושבר. מתי לב האדם נחת? כאשר הוא מבין: אני אפס, אני כלום, הם עוצמתיים ממני הרבה יותר - ואז הוא נשבר. אפילו אם אינו ירא מן הרעה שיעשו לו, עצם המחשבה שאני חלש מביאה אותו לידי חיתת, מלשון "מפני שמי נִחַת", לשון השפלה. נמצא: "אל תיראו" - מן הרעה שהם יעשו לכם; "ואל תחתו" - מן המחשבה שאנחנו חלשים ולא נוכל לפעול כנגדם.
והטעם: "כי לא לכם המלחמה כי לאלוהים". ראשית, ה' יילחם לכם. ושנית, רצה לומר להם שהם כלל אינם באים להילחם אתכם, אלא מלחמתם היא כנגד הקדוש ברוך הוא. הבא להילחם בישראל - בריבונו של עולם הוא נלחם, ואם כן יש להם חשבון פתוח עמו יתברך, ואין לכם סיבה לפחד. על יסוד זה, אומר המלבי"ם, מיוסד מזמור פ"ג בתהילים: "כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו, אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים" - כל אותם פסוקים מדברים על המלחמה שלפנינו (וכפי שנרחיב בהמשך). הם נועצו "עליך", על הקדוש ברוך הוא, ואם כן ה' יילחם לכם ואתם תחרישון. מי שרוצה, יכול לשמוע את ביאור המזמור בשיעורים שמסרנו על תהילים על פי המלבי"ם.
מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל׃
כלומר: כעת הם עולים במעלה הציץ, ואתם מחר תרדו ותפגשו אותם בסוף הנחל, פני מדבר ירואל - שם של מקום.
לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת יְהֹוָה עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַיהֹוָה עִמָּכֶם׃
שלא תבינו שלא כהוגן: אמרתי "מחר רדו עליהם", ואולי תחשבו שהכוונה לתקוף - לא כך. ה"רדו עליהם" אינו על מנת להילחם, אלא שתתייצבו שם. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שלשון התייצבות עניינה עמידה בחוזק, לנטוע רגליו בארץ ולהתחזק על עומדו, לעומת "עמידה" שהיא עצם זה שאינו יושב. וכאן נאמר "התייצבו עמדו": בתחילה התייצבו, ולאחר מכן די שתעמדו בלבד - אינכם צריכים להמשיך ולהתחזק, אלא רק לעמוד ולראות את ישועת ה'. ומה שאמרתי "מחר רדו עליהם" - היינו שתצאו לפניהם בלי לעשות מאומה, וה' עמכם והוא זה שיעשה.
וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכׇל־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם נָפְלוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לַיהֹוָה׃
יהושפט שומע את דברי העידוד והחיזוק, וקד לפני נביא ה'. "ויקוד" - שכופף את קודקודו ומשתחווה. יש כאן גילוי של הערכה והערצה עצומה לנביא ה': מלך כורע ומשתחווה: זו אינה מציאות מוכרת, שמלך כורע לפני מישהו. וכאן רואים את המעמד ההיררכי של נביא ה', שהמלך כפוף אליו. הנביא בא ומוכיח את המלך, אומר לו מה אינו עושה כראוי, והמלך כפוף אליו.
לא תמיד זה מצא חן בעיני המלכים. היו מלכים ששלחו נביאים לבית הכלא, היו שאיימו על חייהם, והיו שהרגו את כולם - כאיזבל ואחאב בעלה. ואף כנגד אליהו הנביא אמר אחאב דברים חמורים מאוד. אך מבחינת ההיררכיה, על פי תורה, הנביא נמצא במעמד גבוה יותר מן המלך, ואף ממליך אותו: מי המליך את שאול? שמואל. מי המליך את דוד? שמואל. כוחו של הנביא היה כזה שהוא ממליך מלכים; אמנם לאחר מכן נעשה הדבר בדרכים אחרות.
וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן־בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן־בְּנֵי הַקׇּרְחִים לְהַלֵּל לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה׃
הלוויים קמים להלל לה' על בשורת הישועה. "בקול גדול למעלה" - שיתרומם הקול ויעלה עד למעלה, קול גדול ואדיר.
וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם הַאֲמִינוּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ׃
כדי לצאת למלחמה דרושות עצה וגבורה, והגבורה נועדה לחזק את לב העם. אומר להם יהושפט: אינכם צריכים עצה וגבורה, אלא רק להאמין בה'. "ותֵאָמֵנו" - שבזכות אמונתכם יאמין בכם הקדוש ברוך הוא ולא ישנה את מה שהבטיח לכם; אתם תזכו לאמון מאת השם. וכעניין "ה' צלך על יד ימינך": אם אתה מאמין בו, אתה זוכה לאמון כנגד זה.
"האמינו בנביאיו והצליחו" - הנביא אמר שלא לעשות דבר, ואם כן אל תעשו דבר. גם אם נראה על פי טבע שמחובת ההשתדלות עלינו לפעול, עשייה כזו מראה שאינך מאמין בנביא. אם אתה מאמין בו, אתה יודע שאינך צריך לעשות מאומה, ודי באמונה כדי להושיע אותך.
וַיִּוָּעַץ אֶל־הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַיהֹוָה וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת־קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
יש מדינות שאין להן צבא לוחם, ויש להן צבא של מרשים - צבא שעושה מצעד עם מנגינות, ואינם יודעים לירות אפילו כדור אחד; קצת תפאורה ולא יותר. (אגב, הרבה מן המנגינות שלנו אצל בני אשכנז הן מנגינות מרשים של הצבא הרוסי וכדומה.) כאן אומר יהושפט לעם: איננו צריכים צבא לוחם ואיננו צריכים צבא פעיל, אפשר להתחיל לשיר. אלא שכאן אין זה סתם מרש, אלא שירה לריבונו של עולם.
"משוררים לה'" - מצד עצמו, מצד היותו בורא עולם. "ומהללים להדרת קודש" - מצד פעולותיו, מה שהשם משגיח על עם ישראל בהשגחה פרטית; והדרת קודש היינו שהשם מתגלה לפניהם במלוא הדרו ומושיע אותם. "בצאת לפני החלוץ" - שהשם יוצא לפני המחנה להילחם באויבים. ובעניין "הודו לה' כי לעולם חסדו" מבאר המלבי"ם שכוונת ההודאה היא: מה שהקדוש ברוך הוא יוצא כעת להילחם בהם, אין זה כדי להרע לאומות העולם, אלא כדי להיטיב לנו - שחסדו עלינו קיים לעולם, כמו שהבטיח שהארץ שלנו, וכמו שכרת עמנו ברית שישמור עלינו.
וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְהֹוָה מְאָרְבִים עַל־בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ׃
"רינה" - כנגד "משוררים לה'", "ותהילה" - כנגד "ומהללים להדרת קודש". המלבי"ם מסביר את מהלך הדברים: שלוש אומות נפרדות היו שם - מואב, עמון ושעיר - והן שנאו זו את זו. אלא שכמציאות המוכרת לנו, כשיש אויב משותף כל השונאים מתאחדים כנגדו. ואם אינך מבין זאת, פוק חזי איך מקימים ממשלה: כל כך הרבה קצוות ששונאים זה את זה, ופתאום כולם בקדרה אחת - לא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך שנאת פלוני. הדבק המחבר איננו החיבור האמיתי, אלא מה שיש מישהו שכולם מאוחדים נגדו.
כך גם כאן: מואב, עמון ושעיר התאחדו כנגד ישראל, אך השנאה הישנה לא נזנחה. השם נתן בלב מואב כיצד לסגור חשבון עם עמון ועם שעיר: הוא עשה קואליציה עם הר שעיר כדי להשמיד את עמון. זהו "נתן ה' מארבים על בני עמון" - מואב והר שעיר ארבו לו בעורמה, "ויינגפו" בני עמון. ומשראה מואב שנחלש עמון - הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת - כעת הוא רוצה להחליש את שעיר; אלא שכנגד שעיר הוא עדיין חלש מעט, ולכן הוא משלים עם שרידי עמון, אותם שחטפו ממנו מכות ועתה ישמחו להצטרף לחזקים, בתנאי שיסייעו לו נגד שעיר. וגם להם הדבר כדאי, שאם לא כן יוכל להשמידם.
וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל־יֹשְׁבֵי הַר־שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ־בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית׃
בבני עמון נהרגו רק חלקם, שהרי מואב היה זקוק להם כנגד שעיר; אבל בבני שעיר, שכבר אינו זקוק להם, נאמר "להחרים ולהשמיד" - השמדה גמורה. "וככלותם ביושבי שעיר" - שכילו אותם לגמרי, ולא נותרה אלא פליטת בני עמון, וכנגד פליטה מועטת זו כבר יכול מואב לעמוד. "עזרו איש ברעהו למשחית" - נמצא למפרע שכל אותה עזרה הדדית הייתה להם למשחית: בני שעיר עזרו תחילה נגד עמון, ובני עמון אחר כך נגד שעיר, ובסופו של דבר מואב השתמש בכם כדי שתשמידו זה את זה והוא יישאר לבדו. ואז הייתה מהומה ביניהם, חרב איש ברעהו, והשחית כל איש את רעהו. עד כאן, אומר המלבי"ם, כפי הנראה מפשטות הכתובים.
המלבי"ם עומד על קושי גדול: כיצד היו אדום, מואב ובני עמון למחנה כבד כזה, עד שיהושפט ירא מהם? הרי מואב היו נתונים תחת יד ישראל כל אותו הזמן, ולא פשעו אלא לאחר מות אחאב, כמו שמופיע במלכים ב פרק א. ואם כן בשלב זה מואב חלשים. וכשאומה נתונה תחתינו אין מניחים לה להקים צבא - כשם שבעזה איננו מאפשרים לקנות טנקים ומטוסים (ואף שיש שם צבא תת קרקעי). ואם מואב תחת ידינו, כיצד התעצמו כל כך? וכן אדום היה תחת יד יהושפט, ככתוב "ומלך אין באדום, ניצב מלך", ונאמר שיהושפט ויהורם ומלך אדום הכו את מואב.
עוד מוסיף המלבי"ם חשבון של מספרים: לאסא היו רק חמש מאות ושמונים אלף אנשי חיל, והוא ניצח את הכושים שהיו "אלף אלפים" - מיליון. ואילו ליהושפט היו מיליון ומאה ושישים אלף חיילים - ומהם הוא מתיירא?
ועוד תמה, שנאמר בפסוק:
וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי׃
פליאה גדולה: מואב, אדום ובני עמון היו בנגב יהודה, וארם בצפון - ואיך אומר שבאו מארם? אמנם ראינו במצודות שעברו דרך ארם, וראינו במלבי"ם שפירש שהמגיד טעה, אבל דוחק גדול לומר כן: וכי אינו מכיר את האומות שמסביב, אין לו אטלס בבית?
לכן אומר המלבי"ם שבעל כורחך צריך לומר שמואב ואדום רצו אז להתפרק מן השעבוד שהיו משועבדים תחת ישראל, וידעו שבכוחות עצמם אין הם יכולים - שהרי היותם תחתינו מונע מהם להקים צבא ולמרוד. מה עשו? שכרו גדודים מעבר לים, מה שנקרא שכירי חרב: כשם שפוטין שוכר את הצ'צ'נים למלחמתו באוקראינה, וכשם שאסד שכר את פוטין ואת החיזבאללה שיילחמו עבורו בסוריה - אנשים מאומה אחרת שמוכנים תמורת תשלום לבוא ולהילחם בשבילך.
ואלו הן האומות הנוספות המוזכרות בתהילים פרק פ"ג, שהמזמור נוסד על המלחמה הכתובה כאן: פלשת ויושבי צור - אלו באו מדרך הים; ישמעאל ובני אשור - אלו באו דרך ארם. הם מתחברים עם מואב, אדום ועמון כדי להשחית את יהודה, ובאים "מעבר לים מארם" ומשם דרך הנגב להתחבר עם בעלי בריתם. בעברם בגבול מזרח ארץ ישראל התחברו אליהם גם ההגריים, המוזכרים שם במזמור, ובחצצון תמר התחברו גם העמלקים. וזהו שנאמר שם "אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלוהים" - כמו שהזכרנו "לגרשנו מירושתך", שרוצים לרשת את מה שאתה הורשת לנו.
ולפי זה מתבארת גם המהומה: כל אחת מן האומות המרכזיות - עמון, מואב ושעיר, שהן המככבות כאן משום שהן השוכרות, והן שרצו לצאת מתחת עולנו - שכרה לעצמה אומות אחרות לסייע לה. ובשלב מסוים החלו הגדודים ששכר האחד להילחם בגדודים ששכר חברו, וכל אחד עזר לחיל שהיה מבני בריתו. זו הייתה המהומה, חרב איש ברעהו.
וִיהוּדָה בָּא עַל־הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל־הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה׃
יהודה בא אל המצפה ומגיע למדבר, הוא מדבר ירואל. "המצפה" הוא המקום שממנו אפשר לצפות אל המדבר ואל מקום המחנה. והם מסתכלים ורואים: אין פליטה, לא נמלט ולא נותר מאומה.
וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת־שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת־הַשָּׁלָל כִּי רַב־הוּא׃
יהושפט ועמו באים רק לבוז את השלל - לא נותר להם אלא לאסוף. "וינצלו" - לשון ריקון, כמו "וינצלו את מצרים", שתרגם אונקלוס "ורוקינו ית מצראי". נטלו רכוש, כסף וזהב. ומה עניין "ופגרים"? אין הכוונה שנטלו את הפגרים עצמם, אלא כפי שהזכרנו כמה פעמים, שבזמנם היו מפשיטים את החללים. שהבגדים בימיהם היו דבר יקר מאוד: לאדם היה בגד אחד, לובשו בחול ובשבת, ופיג'מה - רק בחלומות; שמיכה אחת הייתה לו, מתכסה בה כשהוא פושט בגדיו לשינה, ולמחרת לובשם שוב. ותעשו חשבון מה צריך לעשות כדי להכין בגד: לזרוע את הפשתן, להשרותו, להכות ולנפץ ולסרוק, לעשות ממנו חוטים, ובעבודת יד לארוג בד, ואחר כך חוט לחוט ומחט למחט לתפור - חודש שלם להכנת בגד אחד. לכן היו הבגדים מן השלל היקר והחשוב שבמלחמה. וכל זה בזזו שלושה ימים, כי השלל היה רב ועצום.
וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי־שָׁם בֵּרְכוּ אֶת־יְהֹוָה עַל־כֵּן קָרְאוּ אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד־הַיּוֹם׃
אומר המצודת דוד שנקרא כאן "עמק ברכה" על שם סופו: באותה שעה עדיין לא נקרא כך, אלא מפני שהגיעו לשם ובירכו את ה' נקרא לאחר מכן עמק ברכה, והכתוב מקדים וקורא לו בשמו העתידי. ודוגמתו "ויבואו עד נחל אשכול", שנקרא כן על שם האשכול שנטלו משם, והכתוב כבר קורא לו נחל אשכול - וכן פירש שם רש"י.
וַיָּשֻׁבוּ כׇּל־אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּשִׂמְחָה כִּי־שִׂמְּחָם יְהֹוָה מֵאוֹיְבֵיהֶם׃
גמרו בדעתם לשוב בשמחה, כפי שנראה מיד בנבלים ובכינורות. "כי שמחם ה' מאויביהם" - ראו שמה שהביא עליהם אויבים היה כדי לשמחם בישועה; ולא רק בישועה, אלא גם בכל השלל העצום והרב שזכו בו.
וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל־בֵּית יְהֹוָה׃
שלושה כלי שיר כאן, כנגד שלושה: כל איש יהודה, וירושלים, ויהושפט - כך מבאר המיוחס לרש"י, ולכן נטלו שלושה כלי שיר.
וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כׇּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשׇׁמְעָם כִּי נִלְחַם יְהֹוָה עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל׃
פחד אלוהים נפל על כל ממלכות הארצות, משום שראו ושמעו שה' נלחם באויבי ישראל. אין זו מלחמה שאתה הולך להילחם בעם ישראל: הרי ישראל, בלשוננו, לא הוציאו אפילו כדור אחד, לא ירו אפילו חץ אחד, כלום; ואילו האויבים הרגו זה את זה. מתברר לכולם שה' הוא הנלחם, ולאחר מכן מי יעז לבוא להילחם בהם.
וַתִּשְׁקֹט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱלֹהָיו מִסָּבִיב׃
"ותשקוט" - בתוך המדינה פנימה, וכמו שמבאר המצודת דוד שלא היה מי שמערער כנגדו; "וינח לו מסביב" - כנגד האומות שסביבותיו, שאף הם לא באו עליו. כך מחלק המלבי"ם בין שני הלשונות.
וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט עַל־יְהוּדָה בֶּן־שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמׇלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת־שִׁלְחִי׃
יהושפט מלך על יהודה, בן שלושים וחמש במלכו, ועשרים וחמש שנה מלך בירושלים - מלכות ארוכה מאוד יחסית. ולשון "וימלוך" משמעה שקיבלו את מלכותו ברצון.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו אָסָא וְלֹא־סָר מִמֶּנָּה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
מבאר המיוחס לרש"י: לא סר מעשיית הישר - כלומר לא סר מדרכו הישרה של אביו, אבל מדרכו הרעה כן סר. שהרי ראינו שגם לאסא היה קלקול: בשנת שלושים ושש למלכות אסא, כמו שראינו בפרק ט"ז, עלה בעשא מלך ישראל על יהודה ויבן את הרמה, ואז הוציא אסא כסף וזהב מאוצרות בית ה' ובית המלך ושלח אל בן הדד מלך ארם לכרות עמו ברית. ולאחר מכן בא חנני הרואה אל אסא ואמר לו: "בהישענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלוהיך, על כן נמלט חיל מלך ארם מידך" - הרי שהקפידו עליו בזה, ושם סר מדרך ה'. ואילו יהושפט הלך בדרך אביו ולא סר ממנה כלל.
אַךְ הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ וְעוֹד הָעָם לֹא־הֵכִינוּ לְבָבָם לֵאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם׃
מה שהבמות לא סרו לא היה באשמת יהושפט, שהרי הוא עצמו לא הקריב בבמה כאסא אביו; אלא הדבר בא מצד העם שלא הכין את לבבו. ואילו היה בא ומסיר מהם את הבמות היו מורדים בו, ולא היה בכוחו לעמוד כנגדם. ואדרבה, הם עוד סברו שיש בדבר מצווה - "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי", שבכל מקום אפשר להקטיר. וכמו שנאמר אחר כך אצל חזקיהו: "הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו". "ולא הכינו לבבם" - שלא הכינו לבם לדעת שהעבודה לאל המיוחד היא דווקא במקום המיוחד, כלשון המלבי"ם. וכיוון שהדבר היה מותר בעבר, קשה היה מאוד לעקור מהם את ההרגלים הללו.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי אֲשֶׁר הֹעֲלָה עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
מבאר הרד"ק שספרו של יהוא בן חנני נכתב עם ספר מלכי ישראל. והמלבי"ם אומר ש"בדברי יהוא" היינו שהוא כתב את דברי הימים למלכי יהודה באותו הזמן.
וְאַחֲרֵי־כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת׃
"אתחבר" כמו התחבר. יהושפט התחבר עם אחזיה מלך ישראל, שהיה מלך רשע כידוע, "הוא הרשיע לעשות" - ועם כל זה לא ראה יהושפט מניעה ללכת ולהתחבר עם רשע. ומהי הגדרת "הרשיע"? אומר המלבי"ם: אצל אחאב כתוב שהסיתה אותו איזבל אשתו, אבל זה הרשיע מעצמו - לא מתוך הסתת אחרים.
וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר׃
יהושפט חיבר אליו את אחזיה לעשות אוניות ללכת תרשיש, להביא משם רכוש וזהב, ובתחילה עשו את האוניות בשותפות. עניין זה מופיע גם במלכים א פרק כ"ב, שיהושפט עשה אוניות ונשברו, אלא ששם לא נזכרה השותפות, וכאן מתבאר שהאוניות היו בשותפות עם אחזיה. "אוניות ללכת תרשיש" - היינו אוניות תרשיש, ללכת לתרשיש. ואם אתם זוכרים, דיברנו גם שם וגם כאן שלאברבנאל יש פירוש אחר בעניין תרשיש, והוא אף בא בטענה חריפה כנגד עזרא שלא הבין את הכתוב שם. אבל המלבי"ם, כדרכו לחזק את המסורה, אומר שוודאי הבנת האברבנאל אינה ההבנה הנכונה, אלא מה שהבין עזרא הוא הנכון: ולא רק מצד שהיה אדם גדול וענק שראוי היה שתינתן תורה על ידו, אלא אף מעצם קרבתו למאורעות ודאי שהבין את הדברים נכון יותר מן האברבנאל. "בעציון גבר" - שם החוף, ושם נשברו האוניות.
וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן־דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל־יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם־אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְהֹוָה אֶת־מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל־תַּרְשִׁישׁ׃
בעבור שהתחברת עם אחזיהו, "פרץ ה' את מעשיך" - תבוא פרצה במעשיך, האוניות יישברו ולא תהיה לך בהם הצלחה. והנה כך היה: "ולא עצרו ללכת אל תרשיש" - לא עצרו כוח, כלשון "לא עצר כוח", שלא הצליחו להתחזק ולהגיע עד תרשיש.
פרק זה מציג דגם נדיר של ניצחון: עם שיוצא למלחמה עם משוררים במקום עם חלוצים, ומנצח מבלי לירות חץ. הנביא מורה "אל תיראו ואל תחתו" - לא לפחד מן הרעה ולא להישבר מתחושת החולשה, שהרי המלחמה כלל אינה שלנו אלא של הקדוש ברוך הוא. יהושפט קד לפני הנביא, מצווה על העם "האמינו בה' ותאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו", ומעמיד מהללים לפני החלוץ. ומאחורי הקלעים מסובב הקדוש ברוך הוא שהאויבים, שהתאחדו רק מכוח שנאה משותפת ושכרו לעצמם שכירי חרב, יכלו זה את זה - עד ש"עזרו איש ברעהו למשחית". התוצאה: שלושה ימי ביזה, עמק ברכה, שיבה בשמחה בנבלים ובכינורות, פחד אלוהים על כל הממלכות ושקט בממלכת יהושפט. ואף על פי כן, בסופו של דבר, החיבור עם אחזיהו הרשע פרץ את מעשיו והאוניות נשברו: ראיה שכל כוחו של יהושפט היה בדבקותו בה' ובנביאיו.